ידיים של ביאליק מאת גרישה בלוּגר

Bialik

לחיים נחמן ביאליק יש ידיים שלי.

לפני כמה שנים בא אלי רפופורט, נתן מבט בידיים שלי, ואמר: “אלה הידיים שאני רוצה בשביל ביאליק. ביאליק משעווה.”

“ביאליק!” אמרתי, “הידיים שלי?”

“ביאליק, ביאליק,” אמר רפופורט, “לא פגניני.”

צודק. יש לי ידיים של תלמיד ישיבה לא מאוד רזה.

אוקיי, אמרתי, בסדר. התייצבתי אצל רפופורט, והוא עשה תבנית גבס של הידיים שלי. אפילו לא שאלתי מתי הן יהיו מוכנות ואיפה אפשר יהיה לראות אותן כמקשה אחת עם חתן השמחה. אבל ביני לבין עצמי חשבתי, אליל, גיבור-על מקומי: קריות, ועשרות רחובות, ובית בפופיק של תל אביב. ופרס על שמו, ופרצופו על שטר של עשר לירות ישראליות. ומאה שנים אחרי מותו עוד חופרים ומוציאים והרכילות תוססת. ועכשיו הוא יונצח שוב, אמנם בפעם המי יודע כמה ולא בשיש קרארה, אבל ככה הוא ייראה ממש כמו בחיים. ולביאליק הכמעט-חי הזה יהיו הידיים שלי? במה זכיתי? אמי לא זמררה מעל עריסתי היש כעוללי היש כגוזלי, ומקהלת בית הספר שלי לא שרה לא על נהר פרת ולא על נהר חידקל. גם בנעורי לא שמעתי על ביאליק. אז למה דווקא אני? בגלל הסבא האודסאי שלי, שאולי בילדותו קצרת המכנסיים מכר פעם להוד כבודו עיתון ביידיש ברחוב פושקינסקאיה? ולמה הן לא עמדו למכרז, הידיים? בטח יש הרבה קנדידטים עם ותק וקבלות שסבא שלהם אם לא נישק הרי שלפחות לחץ את ידו של ביאליק ברחוב אלנבי, וגם מלמל מילות ברכה בדחילו ורחימו.
כעבור זמן מה הזדמנתי ללובי של מגדל שלום. בפינת הלובי ראיתי אקווריום גדול, ובתוכו – אני מתקרב, וכן כן, בתוך האקווריום יושב ביאליק על כיסא עץ ישן מיפו: חליפת שלושה חלקים, עניבה, פנים חמוצות. אני מתביית כמובן על ידי השעווה שלו, האחת אוחזת בפדורה לבנה והאחרת נשענת על מקל הליכה מפונפן. אין ספק, אלה הידיים שלי.

הלובי כמעט ריק מאדם. אילו בא ונעמד לידי איזה סקרן והתבונן בביאליק ואמר, “אהא! כך נראית היד שתחתיה יצא ‘הכניסיני’!” הייתי מעמיד אותו על טעותו. “לא לא,” הייתי מסביר לו, “סתם לקחו ידיים של מישהו, במקרה את שלי, אבל זה באמת לא חשוב,” ובעינו הייתי קולט ניצוץ של פליאה וקנאה.

אני אולי לבד, אבל ביאליק באקווריום שלו לא לבד: לידו יושב אלתרמן, או אולי זה שלונסקי. ואני מסיט את מבטי לידיים שלו – ורגע רגע, גם הן הידיים שלי! וליד אלתרמן או שלונסקי יושב אלכסנדר פן – המתאגרף! – וגם ידיו הן שלי! ולידו עומדת מיוסרת חנה רובינא, ואין אפס – גם על עיני הרָקוּן שלה סוככת יד שלי.

שקט מסביב, והתאורה גם לא משהו. אף אחד לא בא להתעניין בדגי תור הזהב, וחבל. אני מקווה שעוד יגיע הנה מישהו, דווקא כשאני לא נמצא פה בשביל להתעקש על העובדות. והוא ייגש, וישתהה קצת ליד האקווריום, ואז ימשיך לענייניו ברחוב הרצל או מונטפיורי, ושם יפגוש במקרה מכרה צעירה שמוצאת חן בעיניו, ויגיד לה, “כרגע ראיתי את חנה רובינא משעווה – יש לך בדיוק את הידיים שלה!”

גרישה בלוּגר הוא אמן וממציא משחקים שנוהג לשלב טקסטים בעבודותיו הויזואליות.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום חמישי 30 ביוני 2016 על־ידי גרישה בלוּגר.

s שתפו:

 f t H

/ ביאליק / חנה רובינא / מגדל שלום

  דימוי שער”ביאליק”, גרישה בלוּגר

תגובות פייסבוק