יומן אינטימי: הצצה לחייו הסוערים של פיקאס מאת רותי קדוש 

מאות העבודות של פיקאסו המוצגות כעת בתערוכה מקיפה במוזיאון ישראל, מספקות הצצה מרתקת לחייו הארוטיים והסוערים של הצייר שנשים רבות שימשו לו כמוזות ליצירה. סיפורן המסתתר מאחורי כובד הכריזמה של האמן, נחשף כעת באמצעות רצף יצירות מפואר

זו השתגעה וזו התאבדה: 43 שנים לאחר מותו של האמן ששינה את פני האמנות במאה ה-20 והותיר אחריו 70 שנות יצירה סוערות, מוזיאון ישראל פותח אשנב רחב אל אוסף ההדפסים והרישומים של פבלו פיקאסו בתערוכה “פיקאסו: מחוץ לקווים”, שהושקה לאחרונה.

picaso-10

יצירות מפתח של האמן עכשיו במוזיאון ישראל. ”נערה עם מנדולינה” פיקאסו, 1910. המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק – MoMA

באוסף המחלקה לרישומים והדפסים של המוזיאון מצויים 800 הדפסים ורישומים של האמן, אך מפאת רגישותם לאור הם אינם נמצאים בתצוגת הקבע. מתוך האוסף נבחרו 300 עבודות המוצגות לצד 15 יצירות מפתח המציגות את התפתחות האמן לאורך שבעה עשורים ושהושאלו ממוזיאונים מובילים בעולם ובהן “נערה עם מנדולינה מה’מומה’ בניו יורק, “דמויות ליד הים” ממוזיאון ‘ריינה סופיה’ במדריד וגם מ’מוזיאון פיקאסו’ בפריז. היצירה המפורסמת “ארוחה דלה”, מייצגת את ‘התקופה הכחולה’ של האמן ומציינת את ראשית הקריירה המדהימה שלו כאמן הדפסים.

“השאלת היצירות לתערוכה נועדה להעשיר את האוסף שלנו וליצור ביניהן דיאלוג”, אומרת טניה סירקוביץ’, אוצרת התערוכה ומנהלת המחלקה לרישום והדפסים במוזיאון ישראל. “לתערוכה שני צירים: הציר הכרונולוגי שראשיתו בשנת 1904, כשפיקאסו היה בן 23, ועד 1970, שלוש שנים לפני מותו בגיל 91; הציר השני כולל התייחסות לנושאים ומוטיבים שליוו את פיקאסו מראשית דרכו: דמויות נשים, הסטודיו של האמן, מלחמות שוורים, יונים ועוד.

picaso-11

Blind Minotaur Guided by a Girl at Night פיקאסו, 1934. באדיבות מוזיאון ישראל

picaso-12

Two Women with a Man פיקאסו, 1926. באדיבות מוזיאון ישראל

“‘יש מי שכותב אוטוביוגרפיה. אני מצייר. היצירה שלי היא יומן אינטימי”, כך אמר פיקאסו, וזה כולל את היחסים המורכבים עם נשותיו הרבות ששימשו לו כמוזות. כל אישה היתה מקור השראה לסגנון ולטכניקה ולשינוי בתפיסה האמנותית שלו”, אומרת טניה סירקוביץ’.

בין נשותיו של פיקאסו שלחלקן יש ביטוי גם בתערוכה: פרנסואז ז’ילו, ציירת צעירה שנטשה אותו מיוזמתה והיתה המוזה להדפסי האבן של פיקאסו; ז’קלין רוק, שסעדה אותו בימיו האחרונים והתאבדה לאחר מותו, היתה המוזה לחיתוכי הלינולאום של האמן; דורה מאר, צלמת וציירת ארגנטינאית ממוצא יהודי, שהיתה בת הזוג שלו בתקופת מלחמת האזרחיים בספרד, ולימים איבדה את שפיותה בגללו; מארי תרז וולטר פגשה את פיקאסו כשהיתה בת 16 בלבד והתאבדה בגללו, היתה המוזה שלו לסדרה וולאר, שמוצגת באופן נדיר במלואה בתערוכה.

picaso-17

איבדה את שפיותה בגלל פיקאסו. דיוקן של דורה מאר פיקאסו, 1937. מוזיאון פיקאסו, פריז

סדרת הדפסים זו כוללת מאה הדפסים שפיקאסו יצר במשך שבע שנים (1930-1937) עבור אספן האמנות והגלריסט אמברואז וולאר שייצג אותו בראשית דרכו. “בסדרה הזאת פיקאסו גילה לראשונה את הפוטנציאל הגלום בהדפס, המושתת על המיתוס של חיפוש המודל האידיאלי, כשהדוגמנית היתה אז מארי תרז וולטר”, מסבירה סירקוביץ’.

בסדרה מופיע המינוטאור, אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתו של פיקאסו: יצור מיתולוגי, חצי שור וחצי אדם, שהיה לאלטר אגו שלו ובאמצעותו סיפר האמן סיפורים אישים מחייו – כולל מחיי הזוגיות שלו. עבודתו הפוליטית הראשונה ‘חלום וכזב של פרנקו’, המוצגת אף היא בתערוכה ומורכבת משני לוחות כאשר כל לוח מחולק ל-9 סצנות קומיקס, היא עבודה שכעבור שנים אחדות תופיע בציור המפורסם שלו “גרניקה”

picaso-14.באמצעות המינוטאור סיפר סיפורים אישים מחייו – כולל מחיי הזוגיות שלו. Faune unveiling a woman פיקאסו, 1936. באדיבות מוזיאון ישראל

סדרה נדירה נוספת שמוצגת כמעט בשלמותה היא “347”. במשך שבעה חודשים בשנת 1968 פיקאסו יצר 347 הדפסים בטכניקות שונות וללא הפסקה. מתוכם מוצגים בתערוכה 107 עבודות. זו סדרת הדפסים ארוטיים, חלקם אף בוטים, מהסדרות האחרונות שיצר.

“כמות העבודות והזמן הקצר בהן נעשו מעידה על הדחיפות של האמן שהיה אז בסוף שנות ה-80 לחייו, ליצור בכל יום. לעתים הוא יצר מספר הדפסים באותו יום. ההדפסים חתומים ותוארכו על ידי פיקאסו בתאריך יומי כך שאפשר לעקוב אחריהם, כמו יומן יצירה של יוצר שאינו יודע מנוח, שהחיוניות בוערת בו בצורה אדירה ומתריסה מול המוות המתקרב. פיקאסו משתמש כאן בטכניקות שונות מערבב הכל במעין סיכום של נושאים וסגנונות כשיכולותיו הטכניות מעידות גם על להט היצירה אף שהוא נמצא בערוב ימיו”, אומרת האוצרת.

מהו סוד קסמו של פיקאסו כפי שנראה בתערוכה?

“התערוכה מאפשרת לעקוב אחר 70 שנות יצירה סוערות של פיקאסו שהצליח תמיד להמציא את עצמו מחדש. התערוכה עוקבת אחר התפתחותו האמנותית, ויש בה עקבות לשינויים ההיסטוריים שאירעו בתקופת חייו. אבל יותר מהכל העבודות שלו הן מראה אינטימית לחייו הסוערים, עם להט היצירה והנצחיות שלה לצד תשוקתו האינסופית לחיים”.