יפן לומדת להיעזר כדי להתגבר מאת אסף רונאל, מחוז מיה, יפן

אתגרי העידן הדיגיטלי ולקחי האסון בפוקושימה הובילו את ארץ השמש העולה לתובנה שגם חוכמת השינטו ועקרונותיה חייבים סיוע זר. מיוחד ל”הארץ” 

לצד ערוץ נחל בהרים של מחוז מיה, באי הונשו שבמרכז יפן, נמצא מקדש שינטו קטן ומקסים המתהדר בשם ארוך: קובנומיאיומו (Kobenomiyayomo). האגדה על הקמת המקדש, המכונה “מקדש הראש” בזכות החוכמה שהוא מעניק למתפללים בו, כוללת גולגולת קסומה שנמצאה בידי שני ילדים. עד היום נוהגים סטודנטים בני האזור לפקוד את המקדש לפני בחינות חשובות וקונים קמעות לחידוד החשיבה.

אחד הדברים המסקרנים ביותר בתרבות היפנית הוא הקשר בין המסורות העתיקות למקום המרכזי שתופסת הטכנולוגיה בחברה, בה אפילו לשירותים יש שלט אלקטרוני. דווקא מקדש קובנומיאיומו הוא נקודת פתיחה טובה להבנת המהפכה שהובילה את יפן אל חזית התעשייה הטכנולוגית בעולם בחצי השני של המאה הקודמת. אלא שאותם מאפיינים חברתיים שתרמו למהפכה זו, מילאו תפקיד בכישלון של יפן להתאים את עצמה למהפכה הדיגיטלית מאז שנות התשעים. הביקור במקדש מציע תובנות גם ביחס למאמצים שעושים היפנים בכדי לצאת מהקיפאון הכלכלי שגרם הכישלון הדיגיטלי. מאמצים אלה קיבלו משנה תוקף לאחר אסון פוקושימה ב-2011.

shinto-1

טקס שינטו במקדש קובנומיאיומו, בחודש שעבר. היררכיה, שיתוף פעולה וקפדנותאסף רונאל

מדי נובמבר משתתפים הנכבדים בפסטיבל של מקדש קובנומיאיומו. האורחים נכנסים לאולם וכל אחד מהם מתיישב במקום המיועד לו. כמו כל שלבי הטקס, גם המקומות רשומים בפירוט רב בחוברת שמקבל כל אורח. לאחר שכולם מוצאים את מקומם, נכנסים כהני השינטו לאולם. הצבעים השונים של גלימותיהם משקפים את מקומם בהיררכיה של המקדש. האירוע מתחיל וקבוצת כהנים עם כלי נגינה מסורתיים מתיישבת בצד אחד של הבמה, מול אלה שמבצעים את התנועות הטקסיות. נגינתם נשמעת לאוזן מערבית כצלילים מעולם אחר.

הטקס עצמו כולל מספר שלבים עיקריים: היטהרות – בה מנופפים הכהנים בענפים ירוקים מעל הקהל; פתיחת “קודש הקודשים” – בו נפתחת דלת מוזהבת שמאחוריה שוכנים האלים (מסתירה מאחוריה מראה עגולה); הקרבת המזון לאלים – שבו מסודרים בשורה בלב המקדש שבעה שרפרפי עץ עמוסי פירות, דגים, אורז, עוגות אורז, סאקה ועוד; ריקודים טקסיים – בהם משתתפות ארבע רקדניות שבאו במיוחד מהמקדש המרכזי באיסה ונושאות על גבן כנפיים צהובות, ואחריהן רוקד לבדו כהן שפניו מכוסות במסכה מאיימת. לאחר מכן, מניחים האורחים, כל אחד בתורו הקבוע מראש, את המנחה שלהם (ענף עץ מקושט), קדים פעמיים, מוחאים כפיים פעם אחת, קדים שוב ואז מפנים את המקום לאורח הבא.

בחלק היחיד של הטקס שאינו קבוע מראש, נואם ראש המקדש מסקאצו מוראטה, מברך את האורחים ומדבר על חשיבות השינטו בחיי היומיום של היפנים. על החיבור הישיר לטבע ותחושת הקהילתיות שהדת מציעה להם. בריאיון לאחר הטקס מסביר הכהן בעל הפנים העגלגלות איך השינטו רלוונטי גם לעולם הטכנולוגיה היפני. “סמלי האמונה נוכחים עד היום בכל התעשייה היפנית”, אומר מוראטה. לדבריו, בעסקים קטנים ובינוניים, כמו גם בחברות גדולות, ניתן למצוא מקדשי שינטו קטנים (בגודל של בית בובות). בכל הרובוטים של טויוטה למשל, כך לדברי מוראטה, ניתן למצוא סמלי שינטו למזל טוב.

shinto-2

את הטקס בקובנומיאיומו ניתן לאפיין בתמצות בשלושה עקרונות: שיתוף פעולה, היררכיה וקפדנות. כל אחד מהמשתתפים יודע בדיוק את מקומו ותפקידו. לפי מחקרים אנתרופולוגיים, גישה זו היתה חיונית להתפתחות ושגשוג חברת הדיג של יפן המסורתית, ובאה לידי ביטוי גם בטקסים הדתיים שצמחו בה. אולם, העקרונות הללו ממלאים תפקיד מרכזי גם בחברה היפנית של היום. ראש המקדש מציע הסבר – “הגיבור שבצל”, כך הוא קורא לאופן שבו השינטו מחבר עבור המאמינים בין ההיררכיה הנוקשה ביפן לקהילתיות ועבודת צוות. חברה שבה כל אדם יודע מה מקומו ותפקידו. “בכדורגל, לדוגמה, מרבית האנשים מתייחסים לחלוצים”, אומר מוראטה, “אבל אנחנו נותנים חשיבות לא פחותה לאנשים שעושים את עבודת הרקע. בזכות השינטו, היפנים מעריכים את עבודת האנשים שבצל”.

לזנק אל ההזנק

ואכן, אם בוחנים את התפתחות תעשיית הטכנולוגיה היפנית, אפשר לראות כיצד ההיררכיה, שיתוף הפעולה והקפדנות מילאו תפקיד מרכזי בהפיכתה של “ארץ השמש העולה” לאחת המובילות בעולם. ייצור מוצרים טכנולוגיים מורכבים, אם זה מכונית או רובוט, דורש שיתוף פעולה של מאות או אלפי בני אדם ומאפייני החברה היפנית התאימו לכך כמו כפפה ליד. בנוסף, השיטה היפנית לקבלת החלטות, קונצנזוס אחרי איסוף מידע קפדני, גם היא תוצאה של השילוב בין היררכיה לשיתוף פעולה. השיטה הזו יכולה להיראות בעיניים ישראליות ארוכה באופן בלתי נסבל, אבל היא אפשרה ליפנים להפוך את מוצרי הטכנולוגיה שלהם לאמינים ולמשתלמים ביותר בעולם.

shinto-3

טקס השינטו במקדש. בחודש שעבר אסף רונאל

עקרונות השינטו מתאימים הרבה פחות לדרישות שמציבה תרבות האינטרנט והסטארט־אפ של ימינו. השבועון הבריטי “אקונומיסט” הציג באחרונה במאמר מפורט את הקשיים שבפניהם מתמודדת גרמניה – מעצמת תעשייה נוספת המצטיינת בהיררכיה וקפדנות – לנוכח הדרישות הקוגנטיביות שמציבה התרבות הדיגיטלית. תיאור זה רלוונטי אפילו עוד יותר כשמדובר ביפן. הבעיה המרכזית היא שהתרבות התאגידית ההיררכית והנוקשה בשתי המדינות אינה מעודדת העזה או הסתכנות בטעויות – החיוניים לפיתוח תרבות משגשגת של חברות הזנק. בדומה לגרמניה, העושה מאמצים רבים להתאים את תרבותה לדרישות החדשות, גם יפן מחפשת מנועי צמיחה חדשים. אחרי כמעט חצי יובל של דשדוש, בו המשיכו היפנים לייצר ולמכור את המוצרים שבהם הם מצטיינים, מנסות הממשלה, התעשייה והחברה כולה ליצור תרבות תאגידית חדשה: גמישות, יצירתיות ופתיחות לעולם הם כללי המשחק החדשים.

מאז קפיאתה של של הכלכלה היפנית לפני שני עשורים ועד היום, באו והלכו ביפן ראשי ממשלות רבים. כולם ניסו לעורר מחדש את המשק ונכשלו ממגוון סיבות. הסיבה המשותפת לכולם היא שלמרות הנתונים הכלכליים המדכדכים, מרבית אזרחי יפן לא חוו את הבעיות על בשרם. שיעור האבטלה אמנם הכפיל עצמו מתחילת שנות ה-90, אבל גם בשיאו לא עמד על יותר מ-5%. התעשיות היפניות המשיכו למכור, הרחובות נותרו נקיים ומטופחים והפשיעה כמעט אפסית. גם היום הרעב אינו קיים ביפן, וברחובות לא ניתן לראות אף חסר בית.

נקודת המפתח בתהליך ההתפכחות של היפנים ביחס לעומק המשבר שבו הם נמצאים התרחשה באסון הגרעיני בפוקושימה, אז כתוצאה מרעידת אדמה רבת עוצמה וצונאמי שבא בעקבותיה, קרסו שלושה מארבעת הכורים הגרעיניים בתחנת הכוח שלחוף האוקיינוס השקט. האסון נגרם, בין השאר, כתוצאה מרשלנות אחת מתעשיות הדגל של יפן, שלא מיגנה את הכור מאפשרות לצונאמי. גם פינוי האוכלוסייה מהאזור המוכה קרינה נעשה בצורה לקויה. הרגישות היפנית לשימוש באנרגיה גרעינית לא נעלמה גם עשרות שנים אחרי הפלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי ורק הפכה את הכשלים לפני ארבע שנים לקשים עוד יותר לעיכול. לפי ההערכות בטוקיו וסוכנות הגרעין, ניקוי הכור יושלם אי שם בין 2051–2061.

shinto-4

שר הכלכלה, התעשייה והמסחר היפני מבקר בכור בפוקושימה, באוקטובר. נקודת המפתח בתהליך ההתפכחות של המדינה רויטרס

אסון פוקושימה היה קריאת השכמה לחברה היפנית לכך שעליה להשתנות. בניקוי הכור אימצו היפנים את אותה גמישות ופתיחות לעולם שהחברה כולה נדרשת ללמוד. מציאת דרכים חדשות אין משמעותה ויתור על הקיים, וכצפוי, משלב מוקדם מילאו רובוטים תפקיד מרכזי בהתמודדות עם האסון הגרעיני. עד כה הופעלו לפחות שישה רובוטים ייעודיים במשימות ניקוי ואיטום ברחבי התחנה. תשומת הלב עוברת בהדרגה אל האתגר המרכזי: ליבת הכורים שנפגעו. כתוצאה מפגיעת הצונאמי, נהרסו הגנרטורים המפעילים את מערכת הקירור של הכורים. החומר הגרעיני בליבתם התחמם, המיס את המתקן והתפזר ברחבי מכל הבטון הגדול שעוטף את הליבה. תהליך איסוף החומר הגרעיני יהיה השלב המרכזי בפרויקט הניקוי בשלושת העשורים הקרובים, אך עוד קודם לכן צריכים המדענים להבין היכן בדיוק נמצא כל חלקיק וחלקיק. לשם כך, אומצו טכנולוגיות חדשניות האוספות מבחוץ כמה שיותר מידע על המצב בתוך ליבות הכורים. כדי לדייק בתמונה נבנו רובוטים שייכנסו לתוך הליבות, תוך התגברות על מכשולים פיזיים ועמידה בפני רמות קרינה שעלולות “לטגן” את המעגלים האלקטרוניים שלהם. זהו מאמץ משותף של ממשלת יפן וחברות הטכנולוגיה הגדולות, אך למרות עשרות שנים של ניסיון בבניית רובוטים, אל הפרויקט הזה השכילו המדענים להביא גם את הערך המוסף שאליו שואפת יפן: פתיחות להשפעות זרות כדי להצליח.

ממשלתו של שינזו אבה מקדמת מדיניות שמרנית בתחומים רבים, בעיקר בנושאי הזהות הלאומית של יפן. אולם דווקא במקרה של ניקוי האסון הגרעיני של פוקושימה, בבסיס המאמצים ניתן לזהות את ההבנה שהחברה היפנית צריכה להשתנות. הטרנספורמציה הזו אינה זרה להיסטוריה היפנית: בשל בידודם היחסי, עברו היפנים תקופות של בדלנות והתבודדות אך עברו לתקופות של הטמעת השפעות זרות, באופן מבוקר, כדי להתמודד עם אתגרים חדשים. “השדתמשנו בטכנולוגיות ממדינות שונות לפיתוח הרובוטים”, מדגיש טושיהירו יאסודה מחברת טושיבה, העומד בראש אחד מצוותי הפיתוח. “זו הגישה היפנית: יש בפנינו משימה ואנו נמצא את הפתרון כדי להשלים אותה. נמצא להן פתרונות בעזרת הידע שיש לעולם כולו”.

משני צדי אסיה

הבנת היפנים כי עליהם להיעזר על מנת להתגבר על אתגרי העידן הנוכחי אינה מוגבלת לפוקושימה והיא הסיבה המרכזית להתהדקות היחסים בינה לבין ישראל. משיחות עם דיפלומטים בכירים בשני הצדדים עולה כי ההתחממות בציר טוקיו–ירושלים נובעת בין היתר מהקרבה האידאולוגית שבין אבה לבין בנימין נתניהו, אולם כולם מסכימים כי העניין המרכזי של היפנים הוא החדשנות הישראלית וכי הם מקווים שהידוק הקשרים יסייע להם להתאים את עצמם לעידן הדיגיטלי.

בניצני השינוי החברתי הזה אפשר להבחין בכל רחבי יפן. בעידוד ממשלתי מנסים התאגידים לגוון את שדרת הניהול שלהם בעובדים זרים. חברות התעשייה הגדולות רוכשות טכנולוגיות זרות לשיפור מוצריהן (כמו מערכת מניעת תאונות אוטומטית מתוצרת ישראלית המותקנת ברבות מהמכוניות היפניות כיום – א.ר), והאוניברסיטאות מנסות למשוך סטודנטים זרים ולשכנע את אלה היפנים לנסוע ללמוד בחו”ל, בלא הצלחה מרובה נכון להיום. אפילו ביקור במבשלת סאקה קטנה בהרים של מחוז מיה – מרחק שעתיים נסיעה ממקדש הראש – אוצר בחובו את כל מרכיבי האתגר היפני: החל מהשמירה על מסורות העבר הקפדניות, דרך השימוש בטכנולוגיות לייעול הייצור ועד הניסיון לחדש מבלי לחשוש מכישלון ומסיוע זר.

במבשלת קוואבו, מסביר הידהיקו קוואי, דור שמיני לייצרני סאקה, כיצד מכינים את יין האורז, ומה ההבדל בין שיטת הייצור המסורתית למודרנית. השלב הראשון של ההכנה הוא בישול הגרגירים במכל ענק של מאות ליטרים, ואז יש לצננו ולהכניסו לחביות להמשך התהליך. ההבדל המרכזי בין סאקה מסורתי לסאקה מודרני מתמקד בשלב זה: בשיטה המודרנית מאפשרת מערכת אוורור רבת עוצמה לצנן את האורז המבושל בתוך פחות מדקה, בעוד שבשיטה המסורתית פורשים את האורז החם על יריעות בד לצינון של כמה שעות. המהפכה הקטנה הזו “גובה מחיר” באיכות הסאקה, ולכן גם כיום, 30% מהסאקה שמוכר קוואי מיוצר בשיטה המסורתית. קוואי אינו קופא על השמרים ומחפש מוצרים ושווקים

חדשים להרחבת העסק שלו. “באחרונה התחלתי לייצר משקה חדש, ליקר יוזו (תפוז יפני)”, הוא אומר מבין לשקי האורז שבמחסן ומצביע על ערימת שקים לבנים שניצבת בפינה, “לצורך כך אני משתמש בפרוקטוז (סוכר פירות) מתוצרת ישראל – הטוב ביותר בעולם”.

הכותב היה אורח משרד החוץ היפניהכתבה פורסמה באתר הארץ ב 12-20-2015