ירושלים הכאב היה מייסר אותי הרבה יותר מאת סייד קשוע

בימים אלה אני מתנחם בסרטונים במכשיר הנייד שהגעתי אליהם במקרה כשהקלדתי את הערך “אנשים טובים”. אילו הייתי בירושלים הייתי ודאי הרבה יותר מדוכא והרבה יותר מפוחד

שני דברים מנחמים אותי בימים אלה כאן. הראשון זה שאני כאן, והשני הם סרטונים במכשיר הנייד שהגעתי אליהם במקרה כשהקלדתי השבוע את הערך “אנשים טובים”. אני צופה ללא הפסקה בסרטונים האלה של האנשים הטובים ולפעמים הם מופיעים כ”גיבורים אמיתיים של החיים”. אנשים שעוצרים את הרכב לעזור לזקן לחצות כביש, צעיר שנותן להומלס בננה וחיבוק. גבר שמבחין בתחנת האוטובוס בילד רועד מקור ועוטף אותו במעילו. אני צופה בסרטים האלה ובוכה עד שאני נרדם.

kashua jerus

איור: עמוס בידרמן

אילו הייתי בירושלים הייתי ודאי הרבה יותר מדוכא והרבה יותר מפוחד. סביר להניח שבימים הראשונים הייתי נכנס להתקף חרדה ולא נותן לילדים לצאת מהבית. הייתי שוב רב עם אשתי שהיתה טוענת שאני לא מתנהג באופן רציונלי, ואני הייתי מטיח בה ששום דבר טוב לא צמח מרציונליות, מכריז שאני לוקח את הילדים ונוסע לטירה עד יעבור זעם ושהיא יכולה להישאר בירושלים אם היא רוצה, אף אחד לא מכריח אותה. הייתי מסתגר בטירה, מתאבל, בוכה, כואב, רואה שלא עובר זעם ושטירה מתחילה לאיים עלי ושב לעיר הבירה.

אילו הייתי בירושלים הייתי מתגלח כל יום, עומד בבוקר מול המראה ובוחן כמה ערבי אני נראה. הייתי סוגר את החלונות ברכב ונועל את הדלתות בהסיעי את ילדַי לגנים ולבתי הספר ומזהיר אותם מיליון פעם שיפקחו עיניים, שלא יסתבכו במילים, שלא יסמכו על אף אחד, שיישארו ליד החברים שהם סומכים עליהם, אלה שאנחנו מכירים את ההורים שלהם. הייתי מוריד אותם בבתי הספר היהודיים או המעורבים שלהם ומרגיש שאני נוטש אותם להתמודד עם גורלם.

בדרך לעבודה הייתי מקשיב לחדשות ומוודא שארשת אבל לאומי נסוכה על פנַי, לא הייתי נמנע מלהביט בשוטרים ובחיילים הפרושים בבירה. התעלמות מהם עלולה להחשיד. הייתי שם רדיו ישראלי ועושה את כל מה שאני יכול על מנת לשדר שותפות בגורל. בשער הכניסה למקום העבודה הייתי מניח את הידיים גלויות על ההגה בתנועה עדינה ומהנהן לשומר החמוש בכניסה גם אם הוא לא היה מתייחס אלי. עם החברים במשרד הייתי מקלל את מר גורלנו, עם אלה שאני לא מכיר היטב לא הייתי מדבר בכלל. אם בפינת קפה עובד שאני לא מכיר היה אומר את דעתו, נגיד משהו כמו, “מה יהיה בסוף אה?” הייתי בטח עונה, “זה פשוט מטורף, זה פשוט כל כך טרגי”. ואם מישהו היה יוצא לפרוזדור ומספר ששמע בחדשות על עוד פיגוע, אבל אומרים שהוא פצוע קל ושהמחבל נהרג, לא הייתי צועק עליו.

החברים שלי היו יודעים מה עובר עלי ושאני לא מצליח להתרכז ולכתוב ולו מילה אחת, שאני סתם יושב שם וחושב על הילדים שלי, דואג לשלומם ומקווה שיקרה איזה נס וכל הסיוט הזה יסתיים כבר ונחזור לשגרה. זאת אומרת נחזור למצב שבו רק פלסטינים נהרגים ושאיכשהו הישראלים נמצאים במצב רוח טוב, כי נראה שרוב העם התגייס לתג מחיר.

אילו הייתי בירושלים סביר להניח שהייתי מוותר על ארוחת הצהריים בקפטריה, ואם לא הייתי מוותר, הייתי עולה עם הבמאי הג’ינג’י שמכיר היטב את חרדותַי. הייתי מסתפק במזלג, אולי כף, יושב בשולחן מרוחק ומשתדל לשלוט בתנועותַי, נמנע מתנועות חדות, פתאומיות ולא צפויות.

הייתי בטח מתפוצץ מבפנים, מרגיש צורך להשתכר, מתלבט אם לצאת לבר הקבוע או שיותר בטוח להישאר בבית, בכל זאת סכינים מצד אחד וארגון להב”ה מצד שני. הייתי מקשיב לחדשות בערבית ונטרף, מקלל — בלחש, שהשכנים לא ישמעו — את השדרנים, את השלט ואת המסך, ומחשב שוב את גיל הפרישה של יערי, דניאל ונוסבאום, אף שאני יודע היטב שבצעירים שבחבורה אין הרבה תקווה.

פעם היו אומרים לנו שהדור שלנו ישנה את הדברים, שאנחנו נביא את השלום, שזה עניין של דורות והדברים משתנים. אלא שמדור לדור הצעירים הופכים יותר קיצוניים, משוסים, אלימים ויותר עיוורים. אילו הייתי בירושלים הייתי מתקשה לישון, מגיף את התריסים, סוגר את החלונות ומקשיב לכל רחש מתחת לחלון. הייתי מרגיש שוב כמי שנלקח כבן ערובה, שמילה לא נכונה יכולה לעלות לו בפרנסה, שתנועה לא נכונה תעלה לו בחייו.

אילו הייתי בירושלים הייתי ודאי רוצה לזעוק ומסתפק בשתיקה, הייתי רוצה להפגין ומסתגר בבית, הייתי רוצה להצביע על מקור העוולה ומתבקש לגנות, הייתי מגנה על מנת שיטילו ספק באמינות דברַי. אילו הייתי בירושלים הייתי מפחד מעונשם של הגבירים, שכל הכוח נתון בידיהם. הייתי שונא את עצמי על שידַי כבולות, שאיני מצליח להשתחרר מהעבדות. הייתי מקלל את אנשי הרשות ואת העולם הערבי ומאשים גם אותם במצב. הייתי מתמלא תחושת השפלה שתתחלף בעצב שיתחלף בזעם ורצון ל…. לא יודע, לא יודע, לא הייתי עושה כלום. אני הרי בן אדם רציונלי בסופו של דבר, אני כבר לא צעיר, ומה אני כבר יכול לעשות. בסופו של דבר אני לא באמת אצליח לשנות שום דבר, מה גם שאני צריך להגיד תודה.

הדיעה פורסמה באתר הארץ     ב 10-24-2015