ירושלמי בשמפיין /סייד קשוע

קשה לי לכתוב על המולדת, קשה לי לכתוב מרחוק. אני מרגיש שהדבר הנכון הוא לקחת הפסקה ולהיערך מחדש

שלג כבד ירד כל הלילה. החזאי הבטיח הפוגה בת יומיים בשלגים ולא השאיר לי תירוץ לבטל את הנסיעה שנקבעה חודשים מראש לבלומינגטון אינדיאנה. באותו בוקר התעוררתי מוקדם, לבשתי את המעיל החם והכפפות וחבשתי את כובע הצמר, ויצאתי עם את ביד לפנות את השלג שנערם בכניסה לבית ולגאראג’.

כמעט שלא ישנתי, למרות שהייתי חייב לנוח. כל הלילה חשבתי כיצד מנסחים מכתב פרידה. דחיתי את ההחלטה יותר מדי זמן, בכל זאת זו פרידה קשה, גם אם זמנית. עוד חבל שחיבר אותי חזק לארץ התחיל להיפרם והגיעה העת לשחרר.

קשה לי לכתוב יותר על המולדת, קשה לי לכתוב מרחוק, ואני חייב להודות שתמיד זילזלתי בכותבים שמבקרים את ארץ מוצאם ממרחק בטוח. כשכתבתי על ירושלים גרתי בה, אהבתי אותה, כאבתי אותה, התאבלתי עליה ולעולם הייתי חלק ממנה. כשכתבתי על טירה כתבתי מתוך אהבה, פחד ודאגה לגורלה וגורל תושביה.

Yerushalmy

איור: אבי עופר

לא, אני לא חושב שיש גבולות לסאטירה, לביקורת ולכתיבה, אבל יש גבולות לסאטירה, לכתיבה ולביקורת שאני מעדיף. אני מעדיף כתיבה עיתונאית מתוך דאגה אמיתית, מתוך חמלה, ולא כתיבה שמטרתה התקפה, ועוד התקפה מרחוק בטילים, בלי צורך להביט בעיניים של מושא הכתיבה.

יש קושי אדיר בכתיבה מרחוק כשאתה ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל. קושי אדיר כאשר התחושה הקיומית של מיעוט נרדף מתחילה להתפורר. הקושי להרגיש כמעט חופשי בכתיבה, ללא אזיקים שכובלים את ידיו של בן הערובה. לא, אני לא מתכוון שאין לי זכות לכתוב על המדינה, על ישראלים ועל ערבים – בכל זאת אני עדיין קורא את חדשות הארץ לפני שאני מתעניין במה שקורה כאן, ובכל זאת נכון לרגע זה אני עדיין תושב זמני שהחליט להישאר לעוד כמה שנים. זה פשוט אחרת, זה מפספס את המטרה בכתיבת הטור הזה באופן שבו אני הבנתי אותה. הסכנה אינה מיידית, הצורך בכתיבה ככלי הגנה הולך ומתקהה. כל הלילה חשבתי על מכתב פרידה ולא מצאתי דרך ראויה.

בחוץ עוד היה חושך, ואני עבדתי לאט, לא מאמץ את הגוף יתר על המידה כיוון שאני כבר לא בטוח כמה אפשר לסמוך עליו. השלג הפעם היה קצת יותר כבד, מרקמו היה פחות נוצתי מהשלג שפילסתי בפעם האחרונה. זה היה שלג רטוב שאפשר לעשות ממנו כדורי שלג והזכיר יותר את השלג הירושלמי שיורד בטמפרטורות גבוהות, יחסית.

עמלתי כחצי שעה על פינוי השלג. היה לי זמן, באמצע עוד לקחתי הפסקה לקפה ועישנתי, למרות שאני משתדל מאוד להפסיק. שלג כבר לא ירד, אבל היו פלריז, כך הם קוראים לזה כאן כשפתיתי השלג מרחפים להם באוויר ומתמהמהים לצנוח אל האדמה.

“ממש לאט, תעשי טובה, בסדר?” ביקשתי מאשתי שוב לנהוג במשנה זהירות כשהיא מפזרת את הילדים לבתי הספר לפני שיצאתי מהבית. מכשיר הניווט הצהיר שהנסיעה מהבית בשמפיין לבלומינגטון תיארך שלוש שעות, תחילה אצא לכביש המהיר ואסע מזרחה לכיוון אינדיאנה ומשם אדרים לעיירת היעד האוניברסיטאית.

מפלסות שלג עוד עבדו ביעילות בתוך העיר ובכביש המהיר. תנועת המכוניות בבוקר המוקדם שלאחר ערב הסופרבול היתה דלילה יחסית. ניסיתי לשמור מרחק ממשאיות ענקיות שכמעט לא רואים בארץ, לנסוע לאט, חושש מהחלקה בעיקר על הגשרים, ודרוך לקראת משבי הרוח של אילינוי השטוחה להפליא שנושאים גלים של שלג משדות התירס הקצורים לכביש המהיר מספר 70.

שדרני הבוקר של הרדיו המקומי דיברו על המשחק, על המסירה הגרועה בהיסטוריה של סיאטל, 30 שניות לפני הסיום, ועל אכזבתם באופן כללי מהפרסומות החדשות שנחנכות במהלך המשחק בעל נתוני הצפייה הגבוהים בהיסטוריה.

הרדיו המקומי התחיל להשתבש ככל שהתרחקתי מהבית, והקליטה נעלמה כליל כשמכשיר הניווט הורה לי לפנות ימינה לדרך חדשה שמעולם לא נסעתי בה. חיפשתי תחנה חדשה שתנעים את הנסיעה ותפוגג את הלחץ מנהיגה בשלגים, דילגתי בין תחנות רבות ששידרו דרשות ומוזיקה נוצרית עד שמצאתי מוזיקת קאנטרי שתאמה מאוד את אופי הכביש הצר והחד־נתיבי שהתפתל דרומה בין עיירות קטנות במרכז אינדיאנה.

הנופים התחילו משתנים, והאדמה ציירה עליות ומורדות וייצרה גבעות קטנות. העיירות נראו אומללות, בתים קטנים ובפתחם ערימות של גרוטאות, טרקטורים ומכוניות ישנות. ככל שהבתים נראו יותר דלים, כך הדגלים שהתנוססו בפתחם היו יותר ענקיים. כנסיות עץ עם צלבים גדולים היו פזורות על אם הדרך, כנסיות ישנות מוארכות ממש כמו בסרטים, כמו בתום סויר.

פעמון צילצל כשדחפתי את דלת חנות הנוחות בתחנת הדלק הגלמודה. המוכרת המבוגרת מאחורי הדלפק בחנה אותי ובירכה בבוקר טוב. “בוקר טוב”, עניתי לה בצירוף ניד ראש קטן. נכנסתי לתא השירותים, ואחר כך שטפתי ידיים ופנים. מזגתי לעצמי קפה אמריקאי שכבר התרגלתי לטעמו וביקשתי למלא דלק ב–20 דולר, זה יספיק.

“אתה לא מהסביבה”, ספק קבעה ספק שאלה המוכרת בחיוך.

“נכון”, עניתי לה.

“מאיפה אתה?”.

“משמפיין”, עניתי לה, “שמפיין אלינוי”.

“ומה מביא אותך לפה?”

“אני בדרך לבלומינגטון, לאוניברסיטה”.

“אה כן, בית ספר טוב יש שם, בית ספר טוב מאוד”, היא החזירה לי את העודף.

“תודה רבה גברתי”, אמרתי לה, “מאם”.

“תשמור על עצמך”, היא אמרה, “סי יו”.

“להתראות”, עניתי לה ודחפתי את הדלת נגד כיוון הרוח.

 פייסבוק  טוויטר  גוגל פלוס