“ישראל קרבה לרגע האמת”/דניאל בן סימון

Slider434

ידידיה שטרן, פרופסור בעל שם למשפטים באוניברסיטת בר אילן וחובש כיפה, זוכר כיצד, בהיותו ילד, התהלך ברחובות תל אביב עם אביו בדרכם לבית הכנסת. הוא לבש חולצה לבנה, בדיוק כמו של אביו, והשניים צעדו בחגיגיות כדי לקבל את פני השבת. הוא זוכר כאילו זה היה היום שלהיות חובש כיפה באותן שנים ראשונות של המדינה, זה היה לגזור על עצמך לחיות בשוליה של החברה הכללית. ישראל הצעירה הפגינה את חילוניותה ואת ישראליותה, והתייחסה לדת ולחובשי הכיפה כמי שמייצגים חיים של גלות. במשך שנים חובשי הכיפה נחשבו למגזר קטן שצועד בשוליה של הציונות החילונית.

“כילד, האמנתי שזה נגזר עליי ועל החברים הדתיים שלי,” נזכר שטרן, במשרדו במכון הישראלי לדמוקרטיה בירושלים שבו הוא משמש סגן נשיא המכון, “שהעתיד שלי יהיה קטן, כמו המגזר שאליו השתייכתי. לא היו לנו חלומות גדולים. ראינו בחילונים את אדוני הארץ ובייחוד בעיר הכי חילונית בישראל כמו תל-אביב.”

ואז התחוללה רעידת אדמה צבאית-פוליטית, שבשיאה נהפכו המתנחלים לחוד החנית של המדיניות הישראלית כלפי פנים וכלפי חוץ. כניסתם של 400 אלף מתנחלים לשטחים שנכבשו אחרי 1967, שינתה את התפיסה החילונית ביחס לחובשי הכיפה, ובייחוד את התפיסה של אלה כלפי עצמם. לפתע הרגישו שהם עלו מדרגה, שהחברה הישראלית סובבת סביבם ואף משתרכת אחריהם. זה לא סוד שמדיניות החוץ והביטחון של ישראל מציבה את המתנחלים בראש סדר העדיפויות שלה.

“אני חייב להודות שהציבור הדתי-לאומי פרץ כבר מזמן את גבולות המגזר,” מסביר שטרן, “בציבור שאני שייך אליו, אנחנו מרגישים שהגיע התור שלנו במרוץ השליחים של הציונות. ברור לנו שמי שירה את יריית הפתיחה של הציונות הם החילונים, וברור לנו שהרצל ובן גוריון תפסו את הדת כתוצר גלותי. עם הזמן, התחושה השתנתה, ואנחנו מרגישים ששרביט השליחים החשוב הזה עובר לציונות הדתית לגווניה.”

שטרן, כמו רבים בציונות הדתית-לאומית, מאמין שהמפץ הגדול החל מיד אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967. עד אז היא התנהלה כמשפחה רוחנית ששואפת לתפוס את מקומה בקרב  הציבור הרחב. רק ימים חלפו מאז המלחמה, וחובשי הכיפה החלו מרגישים משיכה בלתי מרוסנת ביחס לשטחים שנוספו לישראל. רבים מהם ראו בניצחון הישראלי אות משמים של שיבה הביתה, לאדמות המולדת התנ”כית שהורישו להם אברהם, יצחק ויעקב.

“מלחמת ששת הימים הוציאה את השד המשיחי של הציונות הדתית,” מסביר שטרן, “והמקומות הקדושים נהפכו פתאום לפולחן קונקרטי, לא מופשט.” הוא זוכר כיצד חבריו עזבו הכול מאחוריהם, הותירו אחים ואחיות, עקרו מבתיהם ודהרו לעבר הגבעות של יהודה ושומרון כדי ליישב אותן. עלייתו של מנחם בגין לשלטון ב- 1977 נתנה את אות הזינוק. היה ברור שהחלום של המתנחלים עומד להתגשם.

באותם ימים של להט משיחי יוקד, שטרן מצא את עצמו במיעוט בקרב חבריו. רק בודדים נותרו מאחור מול נחשול הצעירים הדתיים שנסחפו, אפופי שכרון חושים, לעבר ‘הארץ המובטחת’. כילד שגדל על קדושת הארץ, נקלע עתה לדילמה. עתה שהארץ כולה בידי ישראל, כיצד לנהוג? “גם לי יש רגש עמוק לשטחים, אבל בניגוד לאחרים, אין לי מפתח לקריאת ההיסטוריה,” סיפר, “הציונות חייבת להבטיח בית לאומי ליהודים, אבל לא לשלוט על עם אחר. הפתרון האידיאלי בעיני, הוא יצירת זיקה רוחנית נפשית עם יהודה ושומרון, תוך ויתור על הזיקה הפוליטית.”

 למאמר המלא הקישו

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/iw/contents/articles/opinion/2013/06/moment-truth-israel-zionism.html#ixzz2YKTMwm00

Leave a Comment