יש דינה ויש דיין מאת ג’קי לוי

 

על הקמפיין של הפריימריסטית שסוחף את הרשת, ועל עוד שני קמפיינים מצליחים פחות

יא מדינה קטנה, וכולם מכירים את כולם. זאת הסיבה שרובנו נתקפים הלם כאשר לפתע פורץ משום מקום איזה פלוני אלמוני, בוקע את קליפת הביצה, תקרת הזכוכית או קיר הבטון, ומתייצב בחזית התודעה. זה מה שקרה בשבוע שעבר כאשר גברת בשם דינה דיין הפכה בתוך יומיים לדבר הכי חם אחרי סטטיק ובן־אל. ולא בכדי. ייתכן שמדובר במועמדת הכי לא צפויה שהתמודדה אי פעם על ראשות מפלגת העבודה. 

גילוי נאות. אני מכיר את צוריאל שרון, מי שעומד מאחורי הקמפיין הזה. הסרטון שלו פשוט ולא מתחכם. במרכזו עומדת אישה מהפריפריה, והיא עומדת כך שאיש מהצופים לא ימלמל “מה, היא מהדרום? לא הייתי מנחש”. לא ולא. היא נראית וגם נשמעת כמו אישה מהפריפריה. או לפחות כמו התפיסה שיש לנו לגבי אישה משם. לצילומים היא לא הגיעה היישר ממכון יופי, וגם לא משיחה עם צוות מאמנים אישיים ויועצי תדמית. על ראשה רובץ כיסוי ראש, שלאורך כל הסרטון מתחנן שמישהו יסדר אותו קצת. היא חרדית. היא אישה. היא מהדרום. היא פותחת בהכרזה על כך שהיא חברה במועדון הלא כל כך יוקרתי הזה. ובכלל, ההופעה שלה מכווננת על הנקודה המדויקת שבה המילים “נמאס לי” נשמעות אוניברסליות ומעוררות הזדהות כמו המנון.

 

לשברירי רגעים מופיעות בסרטון גם תמונות אילוסטרציה. תצלומי פנים של המועמדים המובילים. אלו שלא סופרים אותה ולא מזמינים אותה לעימותים. תמונה של אלאור אזריה ומשפחתו. אלה הם, לדעתי, הרגעים הפחות טובים בסרטון. לעיתים הם מוזרים, לעיתים מיותרים. במקרה של אזריה, הם פוגעים באותנטיות של דינה דיין כמועמדת מחנה השמאל. 

צוריאל חושב שאני לא מבין מהחיים שלי בקמפיינים. הוא צודק. מעולם לא ניהלתי אחד כזה. דווקא משום כך מרתק אותי לנסות להבין מה גורם לקמפיין אחד להרביץ תוצאות של חצי מיליון חשיפות ברשת, בעוד קמפיין אחר מדשדש ומתבוסס באלמוניותו. 

אני צופה בסרטון הזה כמו שאני מציץ לעיתים בספרי בישול לא כשרים. אני לא הולך לבשל או לאכול את המנה הזאת, והיא בכל זאת מעניינת אותי מאוד. אני גם לא הולך להצביע לדינה דיין. רוב אותם חצי מיליון צופים מסוקרנים לא עומדים להצביע לה. או למפלגת העבודה. ובכל זאת התפנה לה מקום בתודעה המקומית הכל כך טרודה. 

מבחינתי, ההצלחה של סרטון דינה דיין לא קשורה למקום שאליו היא תגיע בבחירות הפנימיות. זה כמעט לא מעניין. הצלחת הקמפיין החריג הזה היא בשאלות שמתעוררות כשאתה פוגש מועמדת כזאת למפלגה ההיא. ברגע שאתה בכלל שואל את עצמך מה מקור שם המשפחה שלה, ואיזה מין “דיין” היא, דינה דיין כבר ניצחה. ברגע שאתה תוהה אם זה “דיין” במלעיל או במלרע, “דיין” מרוקאי מהדרום או “דיין” מיוחס מנהלל (התשובה הנכונה, אגב), כבר מיקמת את עצמך במקום שבו בכלל לא חשוב מי יעמוד בראשות מפלגת הפועלים הישראלית. 

מה שחשוב וגם מטריד זאת השאלה איך זה שבשנת 2017 שאלות מן הסוג הזה עדיין מושלות בעיצוב החשיבה הפוליטית שלנו. ואיך, לעזאזל, קרה שרובנו לא מסוגלים אפילו לדמיין מנהיג למפלגת העובדים שייראה כמו אחד שעובד. כמו אחד שיש לו רישיון ג’. או יכולת להתקרב לרתכת. או מחרטה. או מברג. 

נכון, עמיר פרץ כבר עמד בראש המפלגה הזאת, אבל עדיין, עמוק בלב, רוב המצביעים משוכנעים שמנהיג אמיתי חייב לבלות הרבה יותר שעות בחדר האיפור מאשר בבית המלאכה. ופתאום באה איזו דינה דיין – שמבחינתי יכולה להיות אמנית מיצג – ומטיחה בפרצופנו את האבסורד שבכל זה.

 

מאוד הייתי רוצה להגיד שגם הקמפיין הבא הוא סיפור הצלחה. אבל קשה לי להאמין. המהלך הנוכחי של המלחמה בקטל בכבישים מהמר על בלוטת המשפחתיות של הנהג הישראלי. כמו שאומרים בפתיחתו של כל יום עיון על זהירות בדרכים, שום נהג לא קם בבוקר ומחליט לדרוס מישהו (אלא אם כן הוא חבר בתנועת ג’יהאד עולמית, כמובן). 

אז למה הוא בכל זאת דורס? בגלל היסח דעת. בגלל שיקול מוטעה. כי הוא נסחף אל תוך תרבות הנהיגה המקולקלת שמסביב. ולכן, כל מה שצריך לעשות זה להזכיר לו כמה הוא אוהב בני אדם. הוא אוהב אותם כשהם קרובי משפחה שלו. כשיש להם שמות פרטיים מתוקים כמו יעל ויונתן. צריך להזכיר לו שכולנו ילדים של החיים. או לפחות אחיינים של מישהו. רק נזכיר לו, והוא מיד יבין מי זה שחוצה את הכביש מולו. 

זה כל כך תמים וכל כך צודק, עד שאי אפשר שלא לקוות שזה גם יעבוד. אבל אני מרשה לעצמי לפקפק. ברור שהבסיס לכל התנהגות מתוקנת הוא ההבנה שמה ששנוא עליך לא תעשה לחברך. שלכל אדם יש שם ויש אמא ותוכניות לחיים, גם אם הם יושבים ברכב שנורא מעצבן אותך. 

אבל צר לי, אם אדם הגיע לגיל 20 ו־30 ועדיין לא הצליח להכניס לעצמו לראש את ההבנה הבסיסית והפשוטה הזאת, שאתה וזולתך שקולים זה לזה, שמה שנשקף מעבר לשמשת הנהג אינו משחק הדמיה, אלא החיים עצמם, אז מה שהוא צריך זה לא קמפיין ולא תזכורת. 

אלה כבר לא יעזרו לו. הוא צריך מישהו שיוריד אותו מהכביש.

  •    •

מקמפיין אחד לפחות אני כבר החלטתי לפרוש, וזהו קמפיין מוקדמות המונדיאל של נבחרת ישראל. זה לא פשוט עבורי. מעולם לא אהדתי שום קבוצה כמו שאהדתי את הנבחרת. כבר כתבתי כאן שאני שייך לדור שאהוביו הגדולים היו כוכבי הכדורגל שלו. יותר משאהבנו את המנהיגים הגדולים, הזמרים המפורסמים, סופרים או גנרלים, אהבנו את החבר’ה ששיחקו על קרחות הדשא במגרשים המרופטים שהיו כאן פעם. כשישעיהו שווגר, או אברהם לב, נפצעו והמשיכו לשחק עם תחבושת ראש מדממת מסביב לרעמה, הדימוי שנחקק היה לגמרי בשורה אחת עם תחבושת אחרת. זאת של אריק ב־73′. לא, הם לא עשו מיליונים, ולא התפרסמו בעולם. אבל אהבנו אותם. לא היה אפשר שלא. 

מספיק להביט בטוקבקים אחרי ההפסד השבוע (אהבה לא היתה שם) כדי לשאול את השאלה למה אנחנו עדיין משקיעים בכדורגל יותר מאשר בהרמת משקולות צורנית, או בקפיצה משולשת לגובה. אם נבחרת מייצגת משהו ברוח העם שלה, אז נבחרת הכדורגל שלנו, זאת שהתלוננה על הגרלה קשה לצד ספרד ואיטליה אך חטפה 3:0 מאריות הכדורגל של אלבניה, אכן מייצגת. היא מייצגת את התסריט הקטסטרופלי שמתאר מה יעלה בגורלנו אם נאבד, חלילה, את היוזמה, הכישרון, האופי, החוצפה והנכונות לעבוד קשה. 

רוצים רעיון לחלום בלהות? דמיינו מה היה קורה אילו הכלכלה הישראלית, הסטארט־אפ, החקלאות או הביטחון, היו מופקדים בידיהם של אלו שעושים את הכדורגל הישראלי.

(איור: עציון גואל)