יש חיים אחרי החיים” מאת נצחיה יעקב”

רודי ברטא יחגוג בקרוב יום הולדת 102 – והוא חי יותר מתמיד • בין חוגי ספורט, ריקוד ויצירה – הוא מספר על סודותיו לאריכות ימים: להיות אופטימי, צנוע – ולהתעורר מאוחר • “אני מודה לאלוהים על כל הטוב שקיבלתי”

rudi

לא הבנתי למה כל הצעירים קפצו בהופעה של הרולינג סטונס ולמבוגרים בני ה־30 – כנראה היה להם חם מדי מכדי לזוז”

לא כל אדם זוכה לכבוד שבחגיגת יום הולדת תלת־ספרתי. מתי מעט מסוגלים לחגוג אותו כשהם עומדים על שתי רגליים, וחיוך גדול על פניהם. הפעם במדורנו אנחנו מכירים לכם את רודי ברטא, אדם שראה כל כך הרבה בכל ימי חייו ובחודש הבא יחגוג יום הולדת 102.

כבר כשהגעתי לפתח דירתו הקטנה והייקית בפאתי בית הדיור המוגן מגדלי הים התיכון שבנורדיה זכיתי ממנו לחיבוק חזק. כל כך חזק שמייד שאלתי אותו מה מרכיב את התפריט שלו. “או, אני מאוד אוהב סושי ומאכלי ים. אבל אם את שואלת איך אני נראה ככה בגיל הזה, התשובה היא – הרבה שמחה ואופטימיות”, אמר.

כתבת: נצחיה יעקב // צילום: שמואל בוכריס

 

חתונה בצל המלחמה

רודולף פאול ברטא נולד ביולי 1914 בברלין, כחודש לפני שפרצה מלחמת העולם הראשונה. אפשר להזיע רק מסריקת מסלול חייו, שנע על פני ערים וארצות שונות ברחבי הגלובוס. “אין תלונות. היו לי חיים מרתקים ואני יכול רק להודות לאלוהים על כל הטוב שקיבלתי”, הוא אומר בעגה הברלינאית והעיניים התכולות הטובות שלו לא מפסיקות לחייך.

בגיל 15, כאשר פרץ המשבר הכלכלי העולמי והעסק המשפחתי פשט את הרגל, הנער רודי התחיל לעבוד כאוסף כדורים במגרשי טניס. בהמשך עבר לעבוד במפעל לייצור נעליים, והמשיך בתחום הזה כמנהל מחלקה, גם אחרי עליית הנאצים לשלטון, הודות למיומנות שרכש.

בגיל 20 החל בפעילות אידיאולוגית למען בני נוער יהודים, ובהמשך שיתף פעולה עם פעילי התנועה הציונית כדי להעלות יהודים לפלשתינה. ארבע שנים אחרי שהתחיל את הפעילות הזו, בשנת 1938, התעתד לעלות אף הוא לפלשתינה עם זוגתו אסתר. השניים נתקלו בקשיים, אך באמצעות תושייה רבה – אחרי היכרות בת 4 שנים, כשרודי היה בן 24 ואסתר בת 21, השניים נישאו בברלין במהירות הבזק ויחד עשו דרכם באונייה, לפלשתינה.

rudi-1

החיים שלנו היו רצף של הזדמנויות”. רודי ברטא מדגים את אחד מתחביביו הנוכחיים 

“באחד מהבקרים של מארס 1938 ראינו את חיפה. שרנו על האונייה את “התקווה” מול חוף הנמל, וכשהגענו אליו התבקשנו להגיע לגרעין בקיבוץ אלונים”, הוא נזכר. באותם ימים נשלח רודי על ידי הקיבוץ לעבודה גופנית מפרכת במחצבות, ומשם התגלגל למשטרת היישובים העבריים. האוהל שקיבל הזוג בקיבוץ נהרס בסופת גשמים בשנת 1942, אז החליטו להיפרד ממנו ולעבור לחיפה.

“החיים שלנו היו רצף של הזדמנויות. הכל במקריות”, הוא מספר ונזכר במקרה יוצא דופן. באותן שנים נהג לשתות בירה אחרי העבודה במסעדה על שפת הים. באחת הפעמים ישבו שם קצינים אנגלים מדרג גבוה, שהותירו במקרה תיק מסמכים שנשא את הכיתוב “סודי ביותר”. את התיק השיב בעצמו לקצין הבכיר של הצבא הבריטי בצפון הארץ. “זה הרשים אותו שבאנו אליו, וכבר למחרת הפגיש אותנו עם המפקד הגדול של האנגלים. הוא אמר: ‘עשיתם מעשה גדול למזרח התיכון. מהיום, אנחנו רוצים לרכוש את כל האספקה שלנו מכם’. וכך, במקרה, הפכנו לגאווה מקומית. מכרנו להם בבלעדיות אוכל, בגדים וכלים”.

ועדיין, האירוע לא הסתיים. אחרי זמן מה האנגלים מצאו נפט בחלץ שבדרום, ולא סיפרו לאף אחד. “הם קברו את זה עמוק באדמה. כתוצאה מהניירות שמסרנו קודם – הם גילו לנו את המיקום. זו היתה ה’תודה’ שלהם. מאז יש לנו מניות נפט”.

בתו של רודי, דניה, מצטרפת לסיפור: “בדיוק לפני שהאנגלים עזבו הם גילו לנו את סוד הנפט. ב־1953 ידענו בדיוק היכן הוא נמצא. אני זוכרת את זה. את ההתרגשות שמצאו בארץ נפט. זה היה כמו שמוצאים את תמר ולויתן בים וזה עוד בשנות הצנע. זו הפעם הראשונה שאבא מדבר על זה. זה היה משהו ציוני. מי בכלל חשב על כסף?”

 

מנהל עד גיל 92

רודי ושותפו לעסק, יקותיאל (קסיל) פדרמן, שאותו הכיר עוד בגרמניה – המשיכו לעבוד יחדיו קרוב לשני עשורים. רודי הפך למנהל העסקים הראשי של הקבוצה, ולצד עסקי הנפט עסק גם ברכישת ובהקמת בתי מלון. כשדרכו ודרך חבר נעוריו נפרדו, רודי טס לאוניברסיטת קורנל שבארה”ב כדי ללמוד ניהול בתי מלון.

ואם כבר ציינו שלגורל תפקיד משמעותי בחייו, הנה זה קורה שוב בשנת 1960. “פגישה מקרית במלון דן עם לוץ להמן, חבר נעורים ואיש עסקים, הביאה אותי לשיתוף פעולה בבנייה בעיר פרנקפורט ולהיות שותף בשני מיזמי נדל”ן בינלאומיים בגרמניה שלאחרי המלחמה”, מספר רודי. פגישה אקראית נוספת (איך לא?) מביאה אותו לאי מנורקה בספרד. במשך 40 השנים הבאות בקירוב הוא עוסק בפרויקט תיירותי ענק של בניית מאות יחידות דיור, בתי מלון וקאנטרי קלאב. עד שנת 2006 רודי והמשפחה מבלים בכל קיץ בספרד – ורק בגיל 92 הוא פרש מניהול פעיל של עסקיו.

rudi-2

התחתנו פעמיים. רודי ואשתו אסתר ז”ל 

בחודש דצמבר 2003 אסתר ורודי מגיעים אל הבית הקטן הטובל בפרדסים ובהרבה ירוק בפאתי נורדיה. כפיצוי על חתונת הבזק בגרמניה 65 שנים קודם לכן, הם נישאים מחדש בטקס יוצא דופן, שבו התרגשו כילדים. “יאיר לפיד שמע שהיטלר לא נתן לנו להתחתן – ובא עד אלינו להיות הרב”, הוא צוחק.

אז הוא עוצם את העיניים. “78 שנה היינו נשואים. אף מילה קשה על כל השנים האלה. באוקטובר 2014, לפני שנה וחצי, היא נפטרה מדמנציה בגיל 97”. 

זז כמו ג’אגר

רודי, לב ענק שכולו כריזמה ואופטימיות, שומר על בריאותו בצורה מעוררת קנאה. מעבר לפילאטיס שהוא עושה במידה מועטה בהוראת הרופא, העיסוקים היומיומיים שלו יכולים למלא לו עוד 100 שנים נוספות של חיים. הוא חבר בלהקת מתופפים, מנגן בפסנתר, משתתף בחוגי ריקודים, כושר וגילוף עץ. בגיל 80 עשה גלישת רוח. בשעות הלילה הוא משתף את חבריו ביצירות מוסיקליות בדואר האלקטרוני. לא מזמן השתתף בתחרות ריקודים סלוניים בין בתי אבות שהעניקה לו מדליה. “היתה פה בחורה. רקדתי איתה וקיבלתי מקום ראשון. היא רוקדת משהו. משהו מיוחד. היא… היא לא רק רוקדת. היא…” רודי מחפש את המילה החמקנית, “אישיות מיוחדת”. הרקדנית, אגב, היא אנה ארונוב.

rudi-3

עם יאיר לפיד. “שמע שהיטלר לא נתן לנו להתחתן – ובא עד אלינו להיות הרב”

ליום הולדת 100 קיבל מתנה שלא ישכח. חבריו למגדלי הים התיכון העניקו לרודי בהפתעה כרטיסים בשורה הראשונה למופע של להקת הרולינג סטונס בישראל. מי שחימם אותם, רמי פורטיס, אמר על הבמה כי “יש כאן איש אחד בן מאה, אבל הוא כמו ילד”. רודי שר לאוזניי את “Satisfaction” ומודה, קצת יהיה קשה לרגש אותו ככה שוב ביום ההולדת המתקרב. “יש משהו יותר מרגש מלשבת הכי קרוב למיק ג’אגר? תראי, זו להקה שאני שרוף עליה. עד היום כשאני שומע אותם אני מתלהב. ישבתי שם נלהב כמו ילד, ולא הבנתי למה כל הצעירים קפצו ולמבוגרים בני ה־30 – כנראה היה להם חם מדי מכדי לזוז”.

מה סוד הקסם?

וזה אולי הסיפור כולו בקצרה: בניגוד לצעירים ממנו, רודי לא עוצר לרגע. משקיע בזמנו הפנוי, וטפו טפו טפו – למעט תחושת הוורטיגו שקצת מעיקה עליו לאחרונה, הוא בקו הבריאות. “ההבדל היחיד הוא שהיום אני ‘אוכל’ את החיים במנות יותר מדודות. עדיין אני פעמיים ביום על האינטרנט, רק שהיום אני מקציב לזה שעה בבוקר ושעה בלילה”, הוא מספר.

הוא מחזיק את הטלפון הנייד שלו, ואומר חצי בצחוק חצי בעצב: “היום הנוער חכם. על כל שאלה יהיה נכד שיקפוץ ומייד יתחבר לגוגל. הנוער של היום לא צריך את האחר ויכול לחיות עם עצמו לגמרי לבד, ולהיות מבסוטים. אבל הם בעצם מסכנים. הם חיים עם עצמם בלי לראות את העולם הגדול והיפה הזה. כל העולם שלהם הוא קטן ומצומצם. על המכשיר הסלולרי. אסתר ואני בכל שנה נסענו לחוץ לארץ. את כל החורף היינו מעבירים בארץ בבית שבניתי על הכרמל, בגולדה. ובקיץ היינו מבלים שם. את הסיטואציה הזו הצעירים לא יחוו וחבל לי”.

יש לו שני ילדים, ארבעה נכדים ו־6 נינים. כולם יחגגו לו בחודש הבא. אני מנסה לסחוט ממנו עוד מידע כדי להתחקות אחר הסוד לחיים ארוכים, והוא אומר, “תראי, אני בכל יום הולך ברגל, ואני לא אוהב לקום מוקדם בבוקר”.

“הסוד של אבא זה אופטימיות שאי אפשר להתחרות בה וחוש הומור”, מתערבת בתו בהמון גאווה. השניים קשורים כל כך עד שנדמה שיותר מיחסי אב־בתו, הם שני חברי נפש.

“אני ההוכחה שיש חיים אחרי החיים. הרבה דברים אני שוכח, נו, זה בדיוק הגיל. אבל יש דברים שהם בתוך הנשמה. כמו השמחה. כמו המוסיקה. כמו הריקודים”, הוא מסכם, וגם אנחנו. הסוד של רודי ככל הנראה טמון בפשטות, בפתיחות להזדמנויות. וכך, צעד אחר צעד – לנגוס בחיים עד תום.