כוחה של לכידות/הרב דוד סתיו

Slider

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת “בלק”. במרכז הסיפור ניסיונותיו הבלתי נלאים של בלק בן ציפור, מלך מואב, להילחם עם ישראל. הסיבה – חששו כי עקב ניצחונות ישראל בקרבות מול מלכי סיחון ועוג, ממלכתו בסכנה. הוא מבקש לעצור את התקדמות ישראל בדרך לארץ המובטחת בעזרת קללותיו של הקוסם המפורסם בלעם בן בעור, ומרפד את האחרון בכסף רב ובזהב.

“הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ ועתה לכה קבה (קלל) לי אותו”, מבקש בלק – ובלעם נענה למשימה.

אלא שבדרך למסע הקללות מתגלה אלוקים בפני בלעם ומזהירו פן ימשיך בדרכו וינסה לקלל את עמו. בלעם מקבל עליו את הדין, מבטיח כי יציית לאלוקים ואף מבהיר לבלק כי למרות שינסה לעשות את המיטב, לא יחרוג מציווי האלוקים.

בלק לא נרתע ומנסה לא פחות מארבע פעמים לעודד את בלעם לקלל את ישראל. הוא לוקח את בלעם לנקודות תצפית אחרות על העם, בתקווה שאולי יהיה בכוחה של זווית מסוימת להקל על בלעם לחרף ולגדף את העם.

עם זאת, בלעם עומד מול הפצרותיו של בלק, ומתחת לשונו מוציא את הנבואות היפות ביותר שניתנו אי פעם על העם היהודי: “כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”; “מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל”; “כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו”. והנבואות נמשכות. בלק כועס על בלעם, אם כי לא קשה להבין אותו. תוכניתו האסטרטגית ללוחמה בעם היהודי נהרסה עד היסוד.

אך מה שמעניין אותנו בפרשה זו הוא פשר המחשבה הראשונית של בלק, שחשב שאפשר להילחם בעם, באומה, באמצעות הפה והלשון. האם זו דרכה של מלחמה? האם לא הבין שצריך צבא מיומן כדי להכריע קרב? ומדוע הסתפק בנביא זקן והפכפך? אבל מתברר שבלק אינו היחיד. גם הנביא מיכה, ברצותו להביא את גודל חסדי האלוקים לעמו ישראל במדבר, אומר את המילים הבאות (ביחס למלחמה עם בלק): “עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת השם”.

מיכה קורא לנו להעמיק ראות בחסדי האלוקים, וכדוגמה לכך מציין את יוזמות בלק ובלעם, וכיצד האלוקים בלם אותם בצדקתו. ואנחנו קוראים ומשתאים. אנחנו מבינים שיש ניסים מופלאים, כמו עשר המכות או קריעת ים סוף, אבל מה בדיוק נעשה כאן? איזה כוח יש בכלל לקללותיו של בלעם, ומה צריך לעשות כדי למנוע מהן לחול?

*   *   *

מתברר שבלק אינו טיפש. התורה אינה מקדישה פרה שלמה לתיאור אירוע הזוי, פרי מוחו של מלך השרוי בגילופין. בלק מבין שכוחו של כל עם אינו נובע מעוצמתו הפיזית בלבד. יתר על כן, העוצמות הצבאיות אינן שוות מאומה, אם אין כוח רוחני, פנימי, שמחזק את העוצמה הפיזית ומעניק לה משמעות. בלק מבקש, באמצעות בלעם, לאתר את נקודת התורפה הרוחנית של עם ישראל, כדי להיכנס דרך פירצה זו ולהכניע את היריב.

כוחה של ישראל, כמדינה ריבונית, קשור אמנם בעוצמתה הצבאית והכלכלית, אך לא תהיה לעוצמה זו משמעות, אם לחייל בשטח לא תהיה מוטיבציה להילחם או שצעירי ההיי־טק יחפשו את עתידם בעמק הסיליקון בצפון אמריקה, ולא כאן בארצנו. בלק הבין זאת וביקש לפורר את לכידות האומה, וגם אלוקים הבין זאת, וידע לחזק נקודות תורפה על ידי עידוד מנהיגי ישראל, כשהוא מתמקד בחיובי, ברוחני ובמשותף לנו.

אלפי החיילים שחיפשו, תוך כדי סיכון חיים, אחר חטופינו שנרצחו בדם קר, גילו לא רק את היכולת הצבאית שלנו, אלא גם את החוסן הלאומי, הערבות ההדדית והסולידריות החברתית, שעמדו למבחן בכבוד. הימים האחרונים גילו לנו את מה שכבר כמעט שכחנו. אנחנו עם שבעומקו אוהב זה את זה, ללא כל הבדל מגזרי.

Leave a Comment