כוסאוחתו חופש הביטוי מאת סייד קשוע

?אני מפחד להתראיין, אני מפחד לענות על שאלות פוליטיות. מה יהיה אם לא יאהבו את מה שאומר בכל אחת מהמדינות הליברליות כל כך

כשהייתי קטן אבא שלי סיפר לי בדיחה על חופש הביטוי. מצרי וישראלי נפגשים ורבים ביניהם מי יותר טוב. הישראלי אומר למצרי: “לנו יש דמוקרטיה, לנו יש חופש ביטוי”. המצרי שואל את הישראלי, “מה זה חופש ביטוי?” והישראלי עונה, “חופש ביטוי זה שאני יכול לצעוק באמצע תל אביב כוסאוחתו בגין”, אז המצרי עונה, “גם אני יכול לצעוק כוסאוחתו בגין בלב קהיר”.

לקלל את ראש הממשלה אולי עדיין מותר, אבל אסור להגיד את ה־A Word בלב תל אביב. אז אני לא אומר, ואני לא חושב שיש צורך להשוות, גם כשמדובר בפרשת הפלסטינים והאוטובוסים. ובכלל ערבים ואוטובוסים זו בעיה גדולה. בניגוד למשל לערבים ומחסומים, גדרות, סגרים, כבישים עוקפים, או פירוק יישובים ערביים בתוך ישראל על מנת לבנות חדשים רק ליהודים, אלה כנראה לא מותגו כסמל של מאבקים קודמים כנגד גזענות ולכן הם בסדר, אבל הפרדה באוטובוסים? אחרי רוזה פארקס? מה יגיד עלינו העולם, שאנחנו מדינת א’?

kashua-sayad-1

איור: עמוס בידרמן

פעם כשהייתי צעיר ונאיבי נשאלתי באחד הראיונות שאלה קבועה שעיתונאים נוטים לשאול את מרואייניהם הערבים: “מה הם הדברים הטובים שאתה יכול להגיד על ישראל?” אני חושש שבזמנו דירגתי את חופש הביטוי במקום הראשון. ייתכן שהערכתי אז את חופש הביטוי משום שמעולם לא נתקלתי בעבודתי העיתונאית בבעיות שדומות לסיפורים ששמעתי בילדותי. סיפורים על מעצרים בשל הפצת עיתונים מסוימים, מורים שמפוטרים ונעצרים משום שהעזו לחרוג מתוכנית הלימודים, סופרים ומשוררים פלסטינים שנרדפים בשל כתביהם ודעותיהם ולעתים אף מחוסלים.

יכול להיות שהערכתי את חופש הביטוי בישראל משום שנטיתי להשוותו לחופש הביטוי בעולם הערבי. הרי תמיד אנו הפלסטינים תושבי ציון נדרשים להעריך את מצבנו ביחס לאותן 22 מדינות שאין אנו אזרחים בהן, וספק בכלל אם אנחנו יכולים למנות את כולן. והרי ברור שמי שגדל בעיקר על הטלוויזיה הירדנית ושירי הלל למלך חוסיין יראה בישראל גן עדן לחופש ביטוי. אני זוכר כיצד התפעלתי פעם כשצפיתי בראיון עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ בערוץ האחד והיחיד. אילו היה הפרופסור בכלל מוזמן היום לתוכנית טלוויזיה סביר להניח שהיה מקום להעמידו לדין בשל הפרה של מספר חוקים – “חוק הנכבה“, “חוק החרם“, ואני בטוח שאני מפספס עוד חוקים משום שהפסקתי לספור. וייתכן שאותו ערוץ שהעז לארח את הפרופסור היה עומד בפני סכנת סגירה.

אבל לא ראש הממשלה, חוקי הכנסת, שרי התרבות, התקשורת, החינוך והמורשת היהודית הם עיקר הדאגה, אלא האזרחים צרכני התרבות וחלקים גדולים מהתקשורת עצמה. כך למשל, הופתעתי למשמע סוג של ביקורת והסתייגות תקשורתית נרחבת יחסית מדברי ראש הממשלה ביום הבחירות אודות הערבים שנוהרים לקלפיות באוטובוסים. בסופו של דבר ראש הממשלה רצה להעלות את הרייטינג של עצמו וידע היטב שכמו ש”מוטיב ההפחדה” מביא קוראים לעיתונים וצופים למסך הטלוויזיה, כך הוא ישתמש באותה שיטה להעלות את הרייטינג שלו בקלפיות.

אני כבר באמת לא יודע מי בא קודם, הרייטינג או העם, ומי מעצב את מי. אני רק יודע שמפחיד להיות יוצר ערבי. אני יודע שאני כל כך מפחד להתראיין לרגל צאת ספר חדש. מפחד מכלי תקשורת גדולים ומפחד למתוח ביקורת שעלולה להביא לחרמות כאלה ואחרים. אני קורא על תיאטרון אל־מידאן בחיפה, הוצאתו להורג בידי אלה שמחזיקים אותו כבן ערובה, ומפחד להתראיין. אני רואה כיצד הועלה השחקן הישאם סולימאן על המוקד וכיצד יש דרישות לפטרו ומעדיף לשמור על זכות השתיקה. אני רואה מה קרה לבמאית סוהא עראף ולבמאי אלכסנדר קובטי.

נכון, גם יוצרים ישראלים יהודים מותקפים לעתים בשל עמדותיהם, אך זה עדיין אחרת, עדיין ולא בטוח עד מתי ביקורת יהודית נחשבת חרף ההאשמות בבגידה כדיון בתוך הבית היהודי.

אני לא בטוח כמה ניתן לדבר על חופש ביטוי וחופש יצירה כאשר מתקיימת תלות כלכלית בממסד מצד אחד ובעם מצד שני, שגבולות סובלנותם ותפיסתם לחופש הולכים ומצטמצמים ומשאירים חרכים קטנים מדי לתמרון ופעולה.

היוצר הערבי אינו יכול לצעוק יותר “כוסאוחתו בגין” בלב תל אביב, הוא יכול אולי לצעוק את זה בכפר שלו במקרה שיש במה, ובתנאי שיוריד את המילים “כוסאוחתו”, כי הן עלולות לפגוע ברגשות המאמינים

 הכתבה פורסמה בהארץ ב5-24-2015.