כך הפכה הכנרת לחמץ/שחר אילן

כך הפכה הכנרת לחמץ/שחר אילן

לפני 20 שנה נענתה מקורות לבקשה של קנאים חרדים לנתק את ירושלים מהכנרת בפסח מחשש שמי הכנרת הם חמץ. מה שהיה נראה אז קוריוז מגוחך הפך בינתים לנורמה. בשנים האחרונות כבר מנתקים את כל הארץ מהכנרת. האגם הלאומי? לא בפסח

Slider

חרדים וחילונים בכנרת. לא בפסח. צילום: ירון קמינסקי

החל מסוף השבוע שעבר ולמשך שבוע וחצי הכינרת היא לא האגם הלאומי. לא רק שהיא לא האגם הלאומי, היא בבחינת בל יראה ובל ימצא. היא חמץ גמור. לכן כל הארץ מנותקת ממימיה ובמקום המים הלאומיים אנחנו שותים מי מעיינות וקידוחים. איך מים שעברו עשרות או מאות קילומטרים בצינורות, צלחו מי יודע כמה סינונים, ויוצאים בסוף דרך ברז שבדרך כלל יש בו חסכם, יכולים להיות חמץ? שאלה מצוינת. האמת היא שרק כמה מאות משפחות של חרדים קנאים חשבו שהם כן, אבל אם אפשר להחמיר, ואם המדינה מסכימה לכל דרישה הזויה – אז למה לא?

הסיבה שאני מספר את הסיפור הזה היא לא כי הוא נורא חשוב, אלא כי הוא מאוד מאוד סימלי. הוא ממחיש עד כמה הדת שיצרו פה רבני ועסקני הציבור החרדי הקנאי בעשורים האחרונים היא לא יהדות, אלא אובססיה. כמו שאנשים אובססיסיים כל הזמן בודקים אם הם רחצו ידים או סגרו את הגז, כך הציבור החרדי הקנאי כל הזמן בודק מה עוד אפשר אסור. למשל, איך אפשר להחמיר יותר בתחום הכשרות, איך אפשר להלביש עוד יותר את הנשים החרדיות, איך לדרוש הפרדה בין המינים בעוד מקומות ואיך לראות חמץ בכל מקום, אם צריך ואם לא צריך.

את הסיפור הזה חשפתי לראשונה ב”הארץ” ב-1995. במשך שנים כמה מאות משפחות חרדיות קנאיות בירושלים נהגו לאגור מים לכל הפסח ולא לפתוח את הברזים. זאת, מחשש שחמץ (למשל פיתות) שהושלך לכנרת בימי החג הפך את כל מימיה לחמצים.

איך פיתה אחת או גרגיר לחם שהוצמד לחכה כפיתיון יכול להחמיץ אגם לאומי שלם? בניגוד לבשר חזיר למשל שהוא בטל בשישים (כלומר אם הוא מהווה פחות מאחד חלקי 60 מהתבשיל, המזון כשר), חמץ הוא בל יראה ובל ימצא. אסור שיהיה שמץ. פרשנות מאוד מחמירה של הרעיון הזה יכולה להיות שפרור אחד מחמיץ כינרת שלמה.

ח”כ מאיר פרוש (אז סגן ראש עיריית ירושלים) פנה ב-1994 למקורות וביקש לנתק לקראת הפסח את ירושלים ממימי המוביל הארצי, כך שהיא תקבל מים רק ממעיינות. בבני ברק אגב התקיים הסכם דומה בשקט עוד הרבה קודם.

דוברת מקורות, יעל שוהם, מסרה אז בתגובה כי “מאחר שהיה איזה פסק הלכה, שמי הכינרת יש בהם חשש לחמץ, הוחלט כדי להקל על האנשים השומעים לפסק ההלכה לספק להם מים ממעיינות הירקון”. שוהם אמרה שלמיטב הבנתה לאחר תהליך הניקוי שעוברים המים, הכולל שיקוע וחיטוי, “לא נשאר שם חמץ”. אבל לדבריה, “בכל מקרה אנחנו, כנותני שירות לציבור, עושים כל שניתן לרצות את צרכנינו”.

שיהיה ברור, אין הסכמה הלכתית שמי הכינרת חמצים. יש פוסקים שסוברים שמי אגם אינם נחשבים לחמץ, כיוון שהם מתחלפים. מנהיג ש”ס המנוח הרב עובדיה יוסף פסק שמי אגם שיש בו דגים אינם חמצים, בגלל האפשרות שהדגים אכלו את החמץ. ואילו הרב אליעזר יהודה וולדנברג המנוח, פוסק אשכנזי חשוב קבע שניתן לפתור את הבעיה באמצעות מכירת הכינרת לגוי. ולא, הגוי לא מוכרח להיות סורי. מסקנה: אין שום בעיה להתיר, אבל למה להקל אם אפשר להחמיר.

לכאורה, אם אפשר להתחשב ברגשות דת, למה לא? ביחוד שזה (בדרך כלל) לא עולה כסף. התשובה היא שברגע שמסכימים לדרישות הזויות שכאלו הן הופכות מהקוריוז של אתמול לנורמה ההילכתית של היום. בשנים האחרונות מנתקת רשות המים את כל השטח שמדרום לחיפה מהמוביל הארצי. השטח שמחיפה ועמק יזראל צפונה מקבל מי קידוחים או מים שנשאבו מהכנרת לפני פסח ולכן אינם נגועים בסכנת פיתות.

קשה לחשוב על דברים שגורמים יותר נזק למעמדה של היהדות בישראל מדרישות כאלו שמגחיכות אותה ומשפילות אותה עד הקו האדום התחתון ואף למטה ממנו. אם היתה בישראל הפרדת דת ממדינה (והמשגיח לא תומך בהפרדה מלאה), ספק אם רשות המים היתה יכולה לקבוע מדיניות של אספקה לצרכנים מסיבות דתיות. אבל אין.

הפעם היחידה שבה הופסק המנהג החדש הזה היתה ב-2004 כאשר יוסי פריצקי משינוי היה שר התשתיות. זו היתה שנת גשמים בה הכנרת עלתה על גדותיה והמשמעות של הפסקת השאיבה מהכנרת היתה שפיכת כמויות של מים בשווי 3 מיליון דולר לירדן הדרומי. פריצקי החליט שחשש החמץ אינו שווה את הסכום הזה.

אין לי ספק שהמוני חרדים מסכימים עם כל מילה שכתבתי פה, גם אם היו מיו מעדיפים שאכתוב בעדינות רבה יותר. אז למה הם שותקים? כי ככה זה בעולם החרדי של ימינו. כל קיצוניות מותרת וכל מי שיוצא נגדה נחשב לפשרן מסוכן. זה חלק ממשבר ההנהגה הנורא ממנו סובל הציבור החרדי. תמיד ימצאו הרבנים שיתנו את הסכמתם לעוד יוזמה קיצונית והזויה ולעולם לא ימצאו הרבנים שידרשו “משוגעים, תרדו מהגג

לכתבה המלאה הקישו

.

Leave a Comment