ככה רצינו אותם: איחוד תמוז הראה כמה גדולה היתה הלהקה מאת נדב מנוחין

בין רגעי קסם פרטיים למחוות משעשעות ומעט מטורפות, האיחוד של להקת תמוז, ארבעים שנים לאחר פירוקה, הוכיח כמה עוצמתית היתה, למרות פרק חייה הקצר

אלפי אנשים גדשו את הלייב הפארק בראשון לציון כדי לראות את האיחוד של תמוז, 40 שנים אחרי שזו התפרקה. זאת לא לגמרי פעם ראשונה שזה קורה: תמוז התאחדה כבר בכמה הזדמנויות, בעיקר בערבי המחווה למאיר אריאל – אבל עכשיו, לראשונה, באופן מלא ובהפקה גדולה. זה היה, צריך לומר, במחירים מופקעים ובמיקום שלא מעודד הגעה בתחבורה ציבורית, ובכל זאת הכרטיסים לאירוע נמכרו כולם. אפשר להבין את כל מי שבחר לוותר על התענוג שבלשלם הרבה כסף ולעמוד בהרבה פקקים כדי לראות הופעה מרחוק, אבל מי שהיה שם לא התאכזב לרגע. תמוז העניקה לקהל שלה מופע מהודק, מדויק ומזוקק.

אבל לפני הכל, קצת דיווחי תנועה. הפקקים בדרך לאמפי הובילו לאיחור של למעלה מחצי שעה, מה שגם לכך שתמוז עלו למעשה רק ב-22:50. לפני כן שלום חנוך נתן סט משלו, עם 12 שירי סולו, במה שאמור היה להיות השקה של האלבום החדש שלו “זום”, אך למעשה כלל רק שיר חדש אחד (ונורא למדי – “ויקי”, פנטזיה על פלירט עם צעירה מבייג’ינג, וזה אכן מופרך כמו שזה נשמע). אבל ככל שהחומרים החדשים של חנוך חלשים – והם חלשים מאוד – להופעה הזאת הוא עלה חד ואנרגטי, פתח מצוין עם “הדרכים הידועות” והמשיך עם אוסף להיטיו, מוגשים בעיבודי רוק דחוסים, מן הסתם מתוך כוונה לחמם לקראת המופע של תמוז. למרות שההופעה גלשה לעתים לשירה בציבור, היא היתה מתאבן לא רע – אבל מצד שני, גם לא הכרחית. לא ברור מדוע במקום חצי הופעה, תמוז לא היתה יכולה להחזיק הופעה שלמה של הלהקה על הבמה, עם שירים של כל חבריה (ומן הסתם, תוך מתן מקום משמעותי לשירים של חנוך).

tamuz

(המתח בין השניים יצר את הכל. שלום חנוך ואריאל זילבר (צילום: מגד גוזני

א האיחוד של כוורת הזכיר את כמה אפרים שמיר היה משמעותי בצליל של הלהקה ההיא, אז האיחוד של תמוז לחלוטין מפנה את הזרקור לעדר

ואז זה הגיע: ההרכב העמוס של חנוך, שכלל אולי עשרה אנשים, ירד ובמקומו עלו על הבמה רק חמישה נגנים ותיקים ומנוסים, והתחילו לנגן את “מה שיותר עמוק יותר כחול”. כל האיחורים, הפקקים, הניג’וסים, הכל היה שווה ולו בשביל שמונה הדקות הארוכות והעמוסות האלה של רוקנרול במיטבו, של חיבור שהוא כל כך נכון בין נגנים מוכשרים לשיר גדול מהחיים. תמוז והאלבום הבודד שלה מחזיקים על הכתפיים מיתולוגיה שמספיקה לשלוש להקות מבוססות, וללא ספק אי אפשר היה להתעלות מעל הציפיות מהאיחוד שלהם. אם היה רגע אחד שבו זה קרה, זה היה הביצוע הזה.

במרכז המיתולוגיה התמוזית הזאת עומד המתח בין שלום חנוך ואריאל זילבר, שני מורדים-נסיכים שהיו פעם כוכבים חדשנים, אהובים ובועטים. היום שניהם בעמדת מגננה – זה כועס שגנבו לו את המדינה, והשני – שלא נדע. המתח בין שני המאורות האלה הוא זה שפירק את תמוז, והוא גם זה שמוסיף עניין לחיבור המשותף ביניהם במסגרת הלהקה. היו להם כמובן על הבמה את רגעי הקסם הפרטיים שלהם – זילבר עם “אגדה יפנית” וחנוך עם “לא יכול לישון עכשיו”, אבל גם ביניהם היתה דינמיקה של הרמוניה –זילבר בירך אולי חמש פעמים “לחיי עם ישראל” וחנוך, שרק באלבום החדש שלו שר על “אל חסר רחמים”, ענה לו “כן יהי רצון”. ב”בטי בם” צחק זילבר ש”אין שלום” ושאל את שלום חנוך מתי הוא יבוא. חנוך ענה הוא שהוא חושב שהוא יבוא – וזילבר ענה לו, בבדיחה על חשבונו וגם על חשבון השיר האייקוני של חנוך, “כשיבוא המשיח”. “אני לא חושב שהוא יבוא”, צחק חנוך – “הוא יבוא” חזר זילבר בבדיחות. החיכוכון עבר בשלום מבלי לעורר את הפיל שעל הבמה, ובכל זאת הוא שם. הוא שם גם כשזילבר שר ברגע עוצמתי את “ככה את רצית אותי” – אולי השיר שמגדיר את הקריירה של זילבר ויחסיו עם הקהל יותר מכל שיר אחר: “לא שומע, לא רואה, ובדרך כלל טועה”, הוא שר, מחווה אל הכיפה שלו ושר “ככה את רצית אותי, קחי אותי, עם כל מה שיש בי”. הקהל רוצה אותו, ואוהב אותו, ומקבל אותו עם מה שיש בו. הוא יכול להיות מרוצה.

tamuz-1

(גנב את ההצגה. יהודה עדר (צילום: מגד גוזני

עוד באותו נושא

40 שנים לפירוק תמוז: המסמך הנדיר בו שלום חנוך ואריאל זילבר סוגרים חשבון

tamuz-2

 עם זאת, תמוז היא ממש לא רק חנוך וזילבר. היא גם יהודה עדר ואיתן גדרון ומאיר ישראל. כן, חנוך נתן בגיטרה וזילבר הפליא בקלידים, אבל חטיבת הקצב נתנה עבודה מדהימה, ועל כל הקונצרט ניצח עדר עם החשמלית שלו, סולו אחרי סולו ואפילו קצת בשירה. אם האיחוד של כוורת הזכיר את כמה אפרים שמיר היה משמעותי בצליל של הלהקה ההיא, אז האיחוד של תמוז לחלוטין מפנה את הזרקור לעדר.

והיו כמובן כל השירים הגדולים: “אהבה שקטה”, “פנס הרחוב”, ו-“סוף עונת התפוזים”, שחזר לסיבוב קצר ונוסף בהדרן. בין לבין הופיע גם ביצוע ל”בלדה על יואל משה סלומון”, ששר במקור אריק איינשטיין, שתמונתו הופיעה אל המסך בזמן הביצוע. היה בזה משהו משעשע, מקסים ומופרע: זה היה ביצוע לא אירוני, מין געגוע משונה של חנוך לארץ ישראל שלו ושל זילבר לארץ ישראל שלו, תוך שהם בעצמם כבר הפכו לדור המבוגר שמספרים עליו אגדות על חלוצים.

והם לא היו המבוגרים היחידים שם. הקהל המה מבוגרים זזים, רוקדים, קמים ושרים, הרבה יותר מאשר קהל צעיר. למחירי הכרטיסים יש מן הסתם קשר לעניין: לנוער אין מספיק כסף לזה, רק להורים הנוסטלגים שלו. אבל זה גם מסקרן: האם יכול להיות שתמוז לא עוברת לקהל צעיר יותר? שהיא לא ממשיכה הלאה? האם חלק מהשירים האלה לא עוברים היום? גם זאת פיסת עולם הולך ונעלם.

בסופו של דבר, תמוז נתנה הופעה טובה מאוד, מרגשת לפרקים, ובעיקר – מזכירה עד כמה המוזיקה של הלהקה הזאת היתה חיונית ומרתקת, וכמה ברק היה בה, וכמה כוח יכולים להפיק לבדם חמישה מוזיקאי ענק שעובדים יחד. ההופעה היתה יכולה להיות יותר מקורית, עם יותר גיוון בתפקידים, עם אורחים (אלון עדר? רומי חנוך? רמי פורטיס?), עם שירים אחרים (היה מאוד מפתיע למשל לגלות ש”רוצי שמוליק”, השיר שפירק את תמוז, לא היה יכול לסגור את המעגל). היא היתה יכולה להיות אירוע עם אמירה כלפי העולם, או לחשוף גם חומר חדש. היא לא היתה דבר מכל אלה, אבל גם מבלי שזה קרה, תמוז היתה לערב אחד פשוט הלהקה הגדולה שתמיד סיפרו לנו עליה, וזה היה הדבר האמיתי.