כשהטירוף לוקח פיקוד מאת אהרון לפידות

 

היטלר היה מסומם ואובססיבי, ואילו גנרל מונטגומרי נאטם לרגשות אנושיים • ספרו של ההיסטוריון אנטוני ביוור עוסק ב”מתקפת הארדנים” – הקרב הקטלני ביותר במלחמת העולם השנייה • בריאיון ל”ישראל היום” הוא מסביר כיצד לקות נפשית מובילה לאסון

אנטוני ביוור // צילום: GettyImages

האם ייתכן שעל שני הצדדים הלוחמים באחד הקרבות המרים ביותר במלחמת העולם השנייה פיקדו אנשים בעלי לקות נפשית? ואיך השפיעה העובדה הזאת על מהלך הקרב?

“הקרב על הבליטה”, או מתקפת הארדנים, היה אחד הקרבות העקובים מדם ביותר במלחמת העולם השנייה. נפגעו בו כ־80 אלף איש בכל צד, ובהם קרוב ל־20 אלף הרוגים. עבור האמריקנים – זה היה הקרב הקטלני בתולדותיהם.

הקרב נערך בדצמבר 1944, אחרי הפלישה לנורמנדי, כשבעלות הברית כבר האמינו שהן ניצחו את המלחמה. אלא שהשאננות היתה בעוכריהן: היטלר הגה מתקפת פתע במשולש הגבולות צרפת־בלגיה־לוקסמבורג, מעין מפגן עוצמה אחרון של הצבא הגרמני, שיוכיח שכוחו עוד במותניו, יעצור את התקדמות בעלות הברית אל תוך אירופה ואולי אף ישיב את גלגל המלחמה לאחור.

לצורך זה הועברו עתודות הכוח המשמעותיות האחרונות של הצבא הנאצי מהחזית המזרחית למערבית – ובדיעבד זו היתה שגיאה פטאלית מצד הנאצים, משום שבכך נפתחה הדרך לצבא האדום אל לב גרמניה. היטלר, שחלם על “דנקירק שנייה”, הורה על המבצע תוך כדי התעלמות מוחלטת מהתנגדות מקיר לקיר של כל הגנרלים שלו, ובראשם מפקד החזית המזרחית ואסטרטג לוחמת הטנקים המהולל, היינץ גודריאן.

טנק אמריקני נע בערפל בבלגיה, במהלך הקרב // צילום: מתוך ויקיפדיה

המבצע נפתח ב־16 בדצמבר 44′, ובתחילה ההפתעה עבדה היטב. הגרמנים הצליחו להתקדם למרחק של כ־100 ק”מ אל תוך השטח שהוחזק על ידי האמריקנים (“הבליטה”), אולם בתוך זמן קצר בעלות הברית התעשתו, ועד אמצע ינואר 45′ כבר שוטחה הבליטה לחלוטין. זה היה המהלך ההתקפי האחרון של צבא גרמניה הנאצית, ומכאן ואילך הוא נסוג באופן עקבי בשתי החזיתות – עד שהובס כליל.

רק מטורף כאדולף היטלר היה יכול להגות מבצע כל כך מגלומני וחסר סיכוי, שסופו כישלון כה מפואר. “זו היתה החלטה מטורפת”, אומר ההיסטוריון הנודע אנטוני ביוור בראיון טלפוני ל”ישראל היום” לרגל צאת התרגום העברי של ספרו החדש, “ההימור האחרון של היטלר: המתקפה בארדנים 1944” (ידיעות ספרים, מאנגלית: עמנואל לוטם).

לדברי ביוור, שמאחוריו ספריו מכוננים רבים על מלחמת העולם השנייה כגון “סטלינגרד” ו”נפילת ברלין – 1945″, ההחלטה של היטלר לגבי הארדנים “נבעה בין היתר מהעובדה שהיה מסומם יותר מהרגיל בגלל כמות התרופות שקיבל מרופאו האישי, ד”ר מורל”. 

האם ההחלטה נבעה מדחף של מהמר, שבסתר לבו רוצה להפסיד? ביוור לא ממהר להתחייב. “הוא היה אובססיבי ללא ספק, ולא מן הנמנע שבמקום לראות את הוורמאכט נמחץ באיטיות בין החזית המזרחית למערבית, הוא העדיף את ההימור הפראי של המתקפה בארדנים, שבאמצעותה רצה להרשים את העולם”.

התנהגות שמטילה צל”

ביוור טוען שלא רק היטלר סבל מבעיות נפשיות. בספרו הוא מעלה השערה כי גם בצד השני היו סימנים של סטייה מהנורמלי: פילדמרשל סר ברנרד מונטגומרי (מונטי), המפקד הבריטי הבכיר ביותר במלחמה, סבל, ככל הנראה, מתסמונת אספרגר. “כמובן שמסובך מאוד לבחון את העניין בדיעבד”, הוא אומר, “אבל אפילו נכדו החורג של מונטגומרי, שגדל בביתו ולפיכך הכיר אותו היטב, אמר שזהו ככל הנראה ההסבר הטוב ביותר להתנהגותו. לא היתה למונטי שום יכולת להבין את רגשותיהם של אחרים. הוא היה לחלוטין מרוכז בעצמו”. 

לדעתו של ביוור, התנהגותו האגוצנטרית של מונטגומרי הטילה “צל ארוך מאוד” על יחסי ארה”ב ובריטניה למשך שנים רבות – אפילו עד ימי מבצע סיני. “אייזנהאואר (אז המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה) הושפע עמוקות מהתנהגותו של מונטגומרי ומהמרורים שהאכיל בהם את בעלי בריתו האמריקנים”, תיאר ביוור, “וכשהפך לנשיא לא שכח לו את מה שקרה בארדנים. אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני חושב שהתנגדותו הנחרצת למהלכי מבצע סיני (שבו היו הבריטים שותפים לצד צרפת וישראל), ודרישתו לנסיגה מיידית, נשענו על הזיכרונות המרים שהיו לו מאז”.

עם זאת, משהחלה המתקפה בארדנים קרא מונטי את שדה הקרב טוב יותר מהאמריקנים. הוא מנע מהם לצאת ראש בראש מול הגרמנים ולבוסס בבוץ ובשלג, מה שהיה מוביל לקורבנות רבים בקרבם. במקום זאת, הוא העדיף לכתוש את הגרמנים באמצעות ארטילריה וחיל האוויר.

השגיאה הובילה לשאננות

גם הגנרלים האמריקנים שלחמו בארדנים יוצאים מספרו של ביוור בשן ועין, ובמיוחד עומר ברדלי, מפקד קבוצת הארמיות ה־12, שאותו כינה בריאיון “פרימדונה בעלת יחסי ציבור טובים”, וקורטני הודג’ס, מפקד הארמיה הראשונה, שבאנדרסטייטמנט בריטי אופייני תואר כ”מישהו שמעולם לא סחף התפעלות רבה מהסובבים אותו”. 

גנרל פאטון זוכה אצל ביוור להערכה מעורבת. מצד אחד, “הוא היה מבריק ומרשים בדרך שבה הצליח להפוך את כוחותיו למוכנים לקרב תוך יומיים, ומצד שני קוצר רוחו והדחיפה חסרת הסבלנות של כוחותיו קדימה, קדימה, קדימה – גרמו לאבידות רבות בין אנשיו שלו. אבל אף אחד חוץ מפאטון לא היה יכול להשיג את ההישג המדהים בעת הפלישה לנורמנדי, כשבכוח התקדמותו בלבד ריסק למעשה את תקוות הגרמנים לגלות איזושהי התנגדות”.

לדברי ביוור, השגיאה הבסיסית של בעלות הברית, שהכניסה אותן לשאננות, היתה הערכתן המוטעית את השפעת קשר 20 ביולי (“מבצע ואלקירי”) להתנקש בחיי היטלר. המודיעין של בעלות הברית העריך שהקשר הוכיח שהצבא מתפורר. “לאמיתו של דבר, קרה ההפך: היטלר התחזק, וכך גם האחיזה של האס.אס והמפלגה הנאצית על הצבא. פירושו של דבר שגרמניה תילחם עד הכדור האחרון. להתנקשות היתה השפעה הרסנית: היא הגבירה את כוחו של היטלר במקום להחלישו”.

“למודיעין בעלות הברית היתה קונספציה”, אומר ביוור, “שלפיה הגרמנים לא מסוגלים לצאת למתקפת נגד מאסיבית, והקונספציה הזאת הכשילה אותם. כתוצאה ממנה הם ‘איבדו’ את ארמיית הפנצר (השריון) השישית, כשהיא נעה אל תוך היערות והסתוותה. זאת הבעיה עם כל הנחה שגויה: ברגע שאתה עושה אותה, אתה מתעלם מכל מה שלא תואם אותה. בעלות הברית לא האמינו שלאור מצבן הקשה, ולאור המחסור החמור בדלק, יעזו הגרמנים לתקוף.

“טעות נוספת שנוהגים לעשות היא לשים את עצמך בנעלי האויב – במקום לנסות לחשוב כמוהו. אתן לך דוגמה מודרנית: סדאם חוסיין העדיף לפרק בעצמו את הנשק להשמדה המונית שלו, להטמיע אותו בתוך האספלט של כבישי עיראק – ולא לתת לבריטים או האמריקנים את הסיפוק שבגילויו והשמדתו. זה עניין של מנטליות ערבית, של שמירה על הכבוד. את זה לא טוני בלייר ולא בוש תיארו לעצמם, וזו הוביל לאחת מאי ההבנות הגדולות של התקופה”.