כשהתזמורת פותחת עונה בלי זובין מהטה מאת מתן אורן

קונצרט פתיחת עונה של התזמורת הפילהרמונית, מנצח: ירון גוטפריד, היכל התרבות תל אביב

orcestra

הפילהרמונית בחזרות לפתיחת העונה // צילום: שי סקיף

עונת 2017-2016 של התזמורת הפילהרמונית הישראלית נפתחה בסימן ביטולים ומחלות. זובין מהטה, המאסטרו הנצחי של התזמורת, חלה, ואת מקומו על הפודיום תפס המנצח ירון גוטפריד. גם הטנור מיכאל שאדה ביטל את בואו ברגע האחרון והוחלף על ידי טילמן לישדי. אבל בעוד לישדי היה מעולה וחסרונו של שאדה לא הורגש במיוחד, נוכחותו של מהטה היתה חסרה, גם בשל המעמד – קונצרט פתיחת עונה חגיגי – וגם משום שנגינת התזמורת נשמעה פחות מבריקה מהרגיל.

ההחלטה לפתוח את העונה ביצירה ישראלית, “עקדה” שכתב נועם שריף ב־1997 לזכר יצחק רבין, ראויה לשבחים. יצירתו של שריף, שנוגנה לרגל “הגיע המלחין לגבורות” כלשון התוכנייה, מעניינת ומגוונת. היא יצוקה בתבנית פשוטה, פסקלייה (צורה שבה חוזר משפט מוסיקלי בבאס שוב ושוב לכל אורכה), שאיפשרה לשריף להפגין את יכולתו כמתזמר ואת רגישותו הרבה לצבע ולמרקם תזמורתיים. היצירה, הכתובה לתזמורת ענק, חוקרת מצלולים מקוריים ומכילה, בין השאר, דואט רב קסם לטרומבון ולנבל, שני כלים שוליים בדרך כלל במארג התזמורת.

הקונצ’רטו השני לפסנתר של צ’ייקובסקי, שבוצע מייד אחר כך בהשתתפות הפסנתרן יפים ברונפמן, מנוגן לעיתים נדירות, בטח ביחס לקונצ’רטו הראשון לפסנתר, מהיצירות המבוצעות ביותר, שלא לומר החבוטות ביותר, ברפרטואר. זה קונצ’רטו ארוך וגדוש שברגעיו הטובים קשה להבין מדוע הוא זנוח כל כך, וברגעיו הפחות מוצלחים הוא נשמע מעט נפוח וארכני, כמעט כמו פארודיה על קונצ’רטו רומנטי לפסנתר.

הפרק השני הוא היפה ביותר ביצירה: פרק איטי ולירי, קאמרי באופיו, עם תפקידי סולו נרחבים מאוד לכינור ולצ’לו (בנגינתם הרגישה של מרצל ברגמן ואיליה קונובלוב הנהדר), בעוד הפסנתר נותר דקות ארוכות מחוסר עבודה. ברונפמן זכה להפגין את נגינתו הווירטואוזית והבוטחת בפרקים החיצוניים של הקונצ’רטו.

אחרי ההפסקה יצאה התזמורת מאזור הנוחות שלה – התקופה הרומנטית – וביצעה את המגניפיקט של באך, בן המאה ה־18, בשיתוף המקהלה הפילהרמונית מפראג. התזמורת הפגינה גמישות סגנונית מרשימה בביצוע זורם ואלגנטי של באך. דווקא המקהלה הצ’כית, המעולה בדרך כלל, נשמעה מסורבלת ועכורה. הסולנים שנבחרו בקפידה על ידי זובין מהטה היו טובים, בייחוד הקוריאנית סונהיי אים (Im), ששרה בסופרן חזק וצלול עם הפקה קולית חסרת מאמץ.

מילה על האקוסטיקה: אף שישבתי קרוב לבמה (שורה 9), פסנתר הכנף נשמע מעט אטום וחסר ברק, וגרוע מכך: הוא חסם בגופו הענק מחצית מכלי המיתר והנשיפה שנשמעו מרוחקים מאוד. האם לכך כיוונו מתכנני היכל התרבות המחודש?