לא נתפס מאת ג’קי לוי

jecky-levi-snow

כל החזאים הבטיחו שנתעורר לבוקר של שלג. אנחנו, המבוגרים, עוד יכולים להתמודד עם האכזבה. אבל איך מסבירים את זה לילדים  ?

יש המון דרכים להתעורר בבוקר. זו האהובה עלי באופן אישי היא ההשכמה המפתיעה. התכוננת להתעורר הרבה יותר מוקדם (ע”ע ילד חולה, משימות ארורות הקשורות בפרנסה וכו’) ופתאום נפקחות העיניים, וברור שהרבה יותר מאוחר. הלב מרגיש וגם תנאי התאורה שנרמזים מהחלון מבהירים שמשהו השתבש. אבל לטובה. בסך הכל כולנו שונאים תוכניות שמשתבשות, אבל היי, מה רע להתעורר מאוחר? למרות שמדובר בהפתעה מפנקת, רגע היקיצה כרוך בכמה שאלות מהותיות: מה השעה באמת? מה שלום הילד? למה השעון לא צילצל? או, בגירסה הצה”לית והטובה מכולן: מי שבר שמירה?

אבל גם ההשכמה הגרועה מכולן כרוכה בהפתעה. אכזבה מרה, למען האמת. אני מדבר על הבקרים הירושלמיים המבאסים האלה, אחרי שהבטיחו במפורש שנתעורר אל תוך שלג. כל החזאים, וכל הערוצים, וגם המתחרים שלהם, הסכימו שאיפשהו במחצית השנייה של הלילה זה יתחיל להיתפס. בבוקר, הם קבעו והבטיחו בקול סמכותי, נתעורר לתוך עובדה מוגמרת, קצפית וצחורה. מילא אנחנו. עם השנים למדנו משהו על הבטחות. הבנו בדרך הקשה שהחיים הם לא פיקניק, ואנחנו יודעים להתמודד עם הבקרים האלה. אבל הילדים?! לאכזב ילדים זה לא פחות מפשע נגד האנושות. “הבטחתם יונה” הוא באמת סתם שיר מעאפן. אבל מי שמבטיח שלג ולא מקיים הוא שובר לבבות מרושע, ומה שאני והילדים שלי מאחלים לו עשוי להצטבר לרשימה שאפילו עורך הסרטונים של דאעש היה מהסס לפרסם.

מהו יום שלג עבור ילדי ההר? קודם כל, מדובר ביום חופש שאף פעם לא רשום מראש ביומנים. אמנם אין לו תאריך, אבל הוא מרצד ומפזר הבטחות ופיתויים לאורך כל חודשי החורף. מדובר בעצם באחד מימי החופש היחידים שיש לנו ושבהם גם ההורים בחופש. למעשה, כל שיגרת החיים שובתת ברגע ששיכבה מינימלית של שלג מכסה את העיר. אם החשמל לא נפל, אז נעים בבית. אם השירות הסלולרי כן נפל, אז עוד יותר נעים. זה הזמן לכל שלל התענוגות הקטנים שמשפחה יכולה לפנק את עצמה בהם. זה הזמן למשחקי שולחן. להתכרבלויות על השטיח. לעשיית נעימים בגב. לאפיית עוגיות ריחניות, וקעריות של סחלב ומרקים. אבל שלג הוא אפילו יותר מזה.

השלג הוא הפיצוי הירושלמי על הקור הבלתי נסבל. הוא מעניק מין הצדקה לחורף. כאילו כל מה שמסביב: הבגדים המוגזמים והסוודרים המגרדים, הלילה שיורד מוקדם כל כך; האף האדום, השיעול, הנזלת והמתקנים הרטובים במגרש המשחקים – כל אלו הם בסך הכל תשלום ששווה לבזבז. הקדמה לקראת הדבר האמיתי. תכף יבוא השלג, יעצור הכל ויהפוך את העיר כולה לעולם של ילדים.

בבקרים המאכזבים האלה כמו שהיה לנו השבוע, אנשים יוצאים לרחוב הירושלמי כשהם חמושים בפרצוף הכי אנטיפתי שלהם. גם ביום שלישי השבוע זיהיתי כעס עמוק וילדותי על הפנים של כל מי שעבר על פניי. התריסים היו סגורים כשהתעוררנו. אבל עמוק בלב הרגשנו. אין שום דבר בחוץ. אני לא יכול להביט בפנים של הילדים שלי במצבים האלה. אבא טוב אמור לעשות הכל כדי שאכזבות פשוט לא יגיעו אל סף חדרם של הילדים. הייתי אמור לצייר להם שלג על החלונות. לקחת אותם לחרמון במהלך הלילה. לספר להם משהו על כך שסטטיסטית, אחרי שהשלג מתעכב הוא מגיע במנות כפולות. משהו הייתי אמור לעשות. אבל לא עשיתי כלום. לא אני ולא החורף. כולנו יצאנו דרדלה.

  •    •    •

אחת המילים האהובות עלי בעברית השכונתית היא “דרדלה”. ההקשר הטבעי והכי מדויק של המילה הזאת הוא בכדורגל. שחקן לוקח תנופה של יותר מדי צעדים מהכדור. הנה הוא עושה פרצוף כאילו תכף ישוגר מרגליו טיל בין־יבשתי. שיניו של השוער נוקשות מפחד. ובסוף יוצא לו דרדלה. כלומר, הכדור מקפץ לו חלושות. לא עוצמה ולא כיוון.

אין לי מושג מאיפה הגיעה הדרדלה לעברית שלנו, אבל כל מי שגדל באיזושהי שכונה מבין טוב מאוד מה המילה המדויקת הזאת אומרת. מדובר, בגדול, בפער שבין הפרומואים לבין הדבר עצמו. בין החוגר לבין המפתח ובין הסלטים לבין המנה העיקרית.

פסוק עברי קדום ניסח זאת במילים “נשיאים ורוח וגשם אין”. נשיאים היתה מילה יפה ועתיקה לעננים, ואני בטוח שאם הנביא המשורר היה מכיר את המילה דרדלה, הוא לא היה מהסס להשתמש בה. הכרעת בית משפט, למשל, שמתנסחת בחומרה ובזעם כמעט נבואיים, אבל מסתיימת בגזר דין מגוחך ובעונשים רופסים היא ההגדרה של הדרדלה. שלג מעורב בגשם, או סתם לא “נתפס” הוא דרדלה. למען האמת, אנחנו חיים בעידן הדרדלה, ומתברר שגם מזג האוויר לגמרי מיישר קו עם הטרנד.