לא רק עוני ומלחמות עקובות מדם: התרבות התימנית שאתם לא מכירים מאת איל שגיא ביזאוי

העוּד הצנעני, ארמונות של ממלכות קדומות, יצירה ספרותית ומוזיקלית עשירה ומרתקת וגם קולנוע צעיר ונועז — תימן היא הרבה יותר ממלחמות עקובות מדם

אל־קאעידה תימן, הרוגים בהפצצות, פיגועי תופת, סכסוכים דתיים ושבטיים, מלחמות אזרחים, ניסיונות הפיכה מדממים ונישואים בכפייה של ילדות בנות תשע – אלו פחות או יותר הידיעות שמגיעות אלינו בדרך כלל מאותה ארץ בדרום־מערב חצי האי ערב, הענייה במדינות ערב – תימן.

לא תמיד היתה תימן ענייה ומסוכסכת כל כך. בניגוד לאקלים ברוב חלקי חצי האי ערב, האקלים באזור ההררי של תימן נוח יחסית ואדמת העמקים פורייה במיוחד. אפילו בחודשי האביב והקיץ יורדים שם גשמים, מה שאיפשר לאורך ההיסטוריה את התפתחות החקלאות באזור. יתרה מכך, מיקומה האסטרטגי על נתיבי הסחר הימי והיבשתי, דוגמת אלו של “דרך הבשמים” העתיקה, איפשר את התפתחותן של ממלכות עשירות לאורך ההיסטוריה שלה: בהן ממלכת סבא, המזוהה על ידי חלק מהיסטוריונים כממלכת שבא המקראית; וממלכת חמייר, שאחרון מלכיה, יוסף ד’ו נואס, היה יהודי, ובמסורת של יהודי אתיופיה (השכנה ממערב) הוא מוכר בשם פינחס זונוש. הללו סחרו במוצרי מותרות, בעיקר מור ולבונה וכן קינמון ותבלינים אחרים, משי, אבנים טובות ועוד. לא בכדי כינו אותה היוונים והרומאים בשם Arabia Felix, לאמור: ערב המאושרת. לימים גם היתה תימן למרכז סחר חשוב של פולי קפה; במיוחד נודע הטעם השוקולדי של הפולים שיוצאו מעיר הנמל מוח’א השוכנת לחופי ים סוף — שהיא מקור שמו של המשקה מוקה.

yeman-history

מתוך הסרט התימני הראשון אי־פעם, “יום חדש בצנעא העתיקה”. קולנוע בחיתולים

אלא שבחלוף המאות ירדה קרנה של תימן. נתוניה הטופוגרפיים והדמוגרפיים של הארץ הקשו על יצירתה ויציבותה כיחידה מדינית אחת: אוכלוסייה שיעית־זידית אל מול אוכלסייה סונית־שאפעית; יושבי הרים הסגורים בפני השפעות חיצוניות לעומת אזורי החוף והשפלה שהיו נתונים לפלישה של זרים; אזורים שנכבשו על ידי האימפריה העות’מאנית ולעומתם עדן וסביבותיה שנכבשו בידי הבריטים; ולצד כל אלה, הנאמנות השבטית שעודנה ממלאה תפקיד בתימן.

בתנאים מורכבים וסבוכים שכאלה אין פלא שעם יצירתה של תימן כמדינת לאום, נהפכה עם השנים “ערב המאושרת” ל”ערב הכושלת”. תימן שימשה כבר בשנות ה-60 זירת התגוששות, הן בין זרמים שונים בתוכה והן מחוצה לה — בין המצרים בתמיכת הגוש הסובייטי לבין הסעודים בתמיכת ארצות הברית ובריטניה. מאז “האביב הערבי” של 2011 שב והתערער השלטון במדינה ובאחרונה השתלטו החות’ים, בני הפלג הזידי, על הבירה צנעא וסביבתה, והנשיא נמלט לעדן. הפעם, שלא כמו בעבר, טביעת האצבע של איראן והתערבותה בנעשה באזור הביאו לאיחוד כוחות של ערב הסעודית ומצרים וליצירת כוח ערבי משותף למדינות ערב נוספות. הכל, רק לא השיעה. אלו פתחו במבצע “סופה נחושה”, להצלת המשטר הסוני בתימן ולמניעת ההשפעה השיעית על האזור, ולמרבה הצער נראה כי דם רב עוד יישפך שם.

אבל תימן, כאמור, אינה רק דם ואש ותמרות עשן. עברה המפואר של הארץ, תנאיה הטופוגרפיים, הרכב האוכלוסייה המגוון וההשפעות החיצוניות השונות הותירו את אותותיהם גם בתרבות שהתפתחה בה. ממלכות העבר השאירו אחריהן מבנים רבי רושם, דוגמת ארמון ר’ומדאן שבצנעא וסכר מא’רב מתקופת ממלכת סבא ומצודת באניון מימי ממלכת חמייר. בתימן ארכיטקטורה ייחודית, במיוחד בצנעא, שהעיר העתיקה שלה הוכתרה כאתר מורשת עולמית של אונסק”ו. עוד היא נודעת בעבודות צורפות ומתכת, בעיקר ייצור פגיונות וחרבות בסגנון ייחודי; בשירה שבטית עשירה, המאופיינת בשימוש בניבים מקומיים תוך שילוב של הומור וביקורת חברתית ופוליטית; בספרות מודרנית מגוונת; בסגנונות מוזיקליים ייחודיים, הכוללים בין היתר שימוש בכלי נגינה מקומיים דוגמת העוּד הצנעני (שנקרא גם קנבוס וטרבי, מלשון טרב – מלה המתייחסת להתעלות הנפש שמסבים צלילי המוזיקה) ועוד.

ואולם, דומה כי עם ההידרדרות הכלכלית והמדינית של תימן דעך גם מעמדה התרבותי. בהשוואה לשכנותיה בחצי האי, שהיו עם השנים למעצמות תקשורת וליצרניות בולטות של תרבות פופולרית, תימן בקושי מייצאת תרבות ערבית, למעט ספרות ושירה, אל מחוץ לגבולותיה. שמעו של התיאטרון התימני לא יצא למרחקים, אף לא ברחבי העולם הדובר ערבית, וכך גם סדרות הטלוויזיה שלה.

יתרה מכך, עם ריבוי המפלגות הדתיות במדינה, וביתר שאת מאז שנות ה-90, עם חדירתה של ההשפעה הווהאבית המסיבית מערב הסעודית השכנה, נעלמו בתי הקולנוע מרחבי תימן, והעיסוק ברבים מתחומי הבידור הפופולריים – משחק, זמרה, נגינה בכלי מיתר ועוד – נחשב לאסור, או לפחות ללא־ראוי. בוודאי לא לנשים.

<iframe width=”420″ height=”315″ src=”https://www.youtube.com/embed/MzZB__GTyGI” frameborder=”0″ allowfullscreen></iframe>

הקולנוע התימני, למשל, בחיתוליו וזוקף לזכותו ארבעה סרטים בלבד. הראשון שבהם, “יום חדש בצנעא העתיקה”, הופק רק בשנת 2005. הוא אמנם זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בקהיר ואף הוקרן בפסטיבל קאן, אך מרבית שחקניו אינם תימנים. יצירה נוספת שעוררה תשומת לב היא סרטה התיעודי של סארה איסחאק “לכראמה אין גדרות”, על אודות המהפכה בתימן שהביאה להדחתו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח ב-2011; בשנה שעברה הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. למרות היבול הזעום, ראויה להערכה ההתעקשות ליצור קולנוע, עלילתי ותיעודי כאחד, במדינה שסועה ומדממת, ענייה ומהפחות מפותחות בעולם.

גם ענף המוזיקה, כך נראה, נפגע עם השנים. כיום יש החוששים אף להיכחדותו של אחד מכלי הנגינה האופיינים כל כך למוזיקה התימנית, העוד הצנעני. זהו עוד של ארבעה מיתרים, בעל צוואר קצר, עטוף עור עזים ומשובץ צדפות, שנראה כי השימוש בו הולך ונעלם לטובת העוד הקלאסי שבו 11 או 12 מיתרים.

במשך השנים הוציאה מקרבה תימן כמה זמרים מוכרים, שהתפרסמו גם מחוץ לגבולות המדינה. ביניהם הזמר ונגן העוד פייסל עלווי — המוכר בעיקר כאבי הסגנון הלחג’י, האופייני לדרום תימן — וכן פואד אל־כבסי, אבראהים א־טאיפי וחוסין מחב. גם ההיפ־הופ נחל הצלחה בתימן, למרות מגבלות המסורת, כאשר הראפר האמריקאי־תימני חג’אג’ אי־ג’יי מסאעד חזר למולדתו ב-2007 והחל ליצור שם.

זמרות פופ, לעומת זאת, חיות בדרך כלל מחוץ לתימן, כפי שכתבה הבלוגרית והעיתונאית התימנייה אפראח נאסר. נאסר, המסקרת בבלוג שלה את פעילות הנשים במהפכה בארצה, הקדישה לפני כשנתיים טור לשלוש זמרות תימניות, שכדבריה, “למרבה הצער לא חיות בתימן, אבל תמיד הצהירו בגאווה שהן תימניות במקור”.

האחת היא א’רווא, ילידת כווית שחיה כיום בלבנון, בת לאב תימני ולאם מצרייה, שהיא הזמרת התימנייה הראשונה שנהפכה לכוכבת פופ ולמגישת טלוויזיה מוכרת בעולם הערבי כולו; השנייה היא בלקיס אחמד פתחי, בתו של הזמר הפופולרי אחמד פתחי, שנולדה וחיה באבו דבי. היא ידועה בעיקר בזכות סגנון השירה הח’ליג’י שלה (המאפיין את ארצות המפרץ), אך בשנה שעברה חידשה את השיר התימני הידוע “יא הזאלי”, שגם בוצע כאן כמעט על ידי כל זמר ישראלי ממוצא תימני; והזמרת השלישית היא רנא אל־חדאד, גם היא בתו של זמר ידוע, עבד אל־רחמן אל־חדאד, המתגוררת ופועלת במצרים אבל שרה שירים לאומיים תימניים. בראיון עמה סיפרה שמוצא משפחתה במחוז חצרמוות שבתימן והיא עצמה נולדה בעדן וגדלה בצנעא, כך שהיא מסמלת את אחדות תימן.

מעניין שחיפוש אינטרנטי בערבית אחר זמרות תימניות שיוצרות ושרות מוזיקה מסורתית יותר חוזר שוב ושוב אל זמרות יהודיות, ובמיוחד אל ברכה כהן הישראלית, המוכרת בתימן בכינוי “שמעה אל־יהודיה” (לאמור “הנר היהודי”).

ועוד בנוגע ליהודים — אם עד לפני כמה שנים, בימי שלטונו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח שביקש להגן על יהודי ארצו, ניתן היה לראות בערוץ הלוויין התימני “אל־סעידה” זמר יהודי וזמר מוסלמי שרים דואט משותף בחודש הרמדאן — הרי כיום היהודים המעטים שנותרו בתימן, בעיקר בצנעא ובראידה, מאוימים על ידי החות’ים וחוששים לגורלם ולגורל הקהילה. עוד רגע ותיכחד מעל פני האדמה, יחד עם העוד הצנעני, מסורת ותרבות בנות אלפי שנים. ללא ספק, הרעיון הלאומי הוא רעיון מבריק.