לקראת פתיחת תערוכתו הראשונה בישראל, יהונתן ריינר מסביר מה לנוירולוג ולאמנות מאת נועה אסטרייכר

 

יהונתן ריינר הגשים הן את החלום והן את הסיוט של כל הורה: הוא גם רופא וגם אמן. בתערוכתו הראשונה בישראל הוא מקים לתחייה את “נערות זיגפלד”

בין משמרת במחלקה לנוירולוגיה לתורנות של 24 שעות בחדר המיון של בית החולים בילינסון בפתח תקוה, יהונתן ריינר חוזר אל אהבה ישנה: אמנות. לאחר שעבודותיו הוצגו בגלריות בלונדון ובלוס אנג’לס, הוא נחשף עתה לראשונה לקהל הישראלי — תערוכתו “Colonial Beauty” תיפתח מחר בגלריה פריסקופ בתל אביב. את התערוכה אצר יובל סער, כחלק משבוע האיור שמתקיים עתה, עד השבת הבאה (12.9), במסגרת אירועי “אוהבים אמנות, עושים איור” של המחלקה לאמנות בעיריית תל אביב יפו ובחסות חברת Wix.

ריינר, בן 36, נולד בארצות הברית, ובילדותו השתקעה משפחתו בשכונת רמות בירושלים. אמו, אהרונה, היא ציירת מהזרם הסוריאליסטי, ואביו, מיכאל, הוא דוקטור ליהדות זמננו. ב-13 השנים האחרונות חי ריינר בלונדון ולפני ארבעה חודשים שב משם לישראל עם אשתו, הדס אבן צור. כעת הם מתגוררים בשכירות במרכז תל אביב, 200 מטרים מאתר החפירות של גשר מעריב המנוח.

yontan-1

יהונתן ריינר יעל אנגלהרט

עבודותיו מושכות את העין מיד בצבעוניות העזה שלהן וגם בסגנונן הלא־מקומי במובהק. הסדרה הבולטת ביותר בתערוכה עוסקת ב-Ziegfeld Girls, נשים ונערות שהשתתפו במופעים של המפיק פלורנץ זיגפלד בברודוויי ואשר ניסו לשחזר את מופעי הבורלסק של מועדוני פריז. במופעים אלה, שהועלו בין 1907 ל-1931 תחת השם “שיגיונות זיגפלד” (Ziegfeld Follies), צמחו כמה מהכוכבות הבולטות של תעשיית הבידור האמריקאית, בהן סופי טאקר, לואיז ברוקס, ג’ואן קרופורד, לוסיל בול וג’וזפין בייקר.

רבות מהרקדניות, הזמרות והשחקניות הללו הונצחו בעדשתו של הצלם אלפרד צ’ני ג’ונסטון, שנשכר על ידי זיגפלד. בסדרת התצלומים שלהן יצר ג’ונסטון דיוקנאות בשחור־לבן המתאפיינים בניגודיות חזקה ובהעמדה מסוגננת של הנשים ככתם בהיר בלב תפאורה כהה, חלקן בעירום מלא או מוסתר למחצה בבדים אקזוטיים, מניפות ונוצות. תצלומים אלה הם המצע לעבודתו של ריינר. הוא מאייר אותם ועליהם ויוצר קולאז’ים דיגיטליים, אך את מלאכת הדפוס הוא עושה בעצמו בטכניקת דפוס משי, בהנחת שכבה על שכבה. כך נוצרת מעין תחושת עומק, וקל לחוש את הטקסטורות השונות שמרכיבות את האיורים. לכל אחת מהנשים העניק ריינר שם של אלה מהמיתולוגיה היוונית או ההודית – אלת הציד, אלת המזל, אלת הירח ועוד. “התיאטרון של זיגפלד היה שילוב של וודביל ובורלסק, וזה גם היה מרכז חברתי שהתערבבו בו אנשים ונשים מכל המעמדות, מהשוליים ומהמרכז”, הוא אומר.

ריינר הגיע לנערות זיגפלד דרך המשיכה המוקדמת שלו לקולנוע הוליוודי ישן. מלבד זאת, הוא מסביר, “יש לי קשר רגשי לפורטרטים. הם מדברים אלי יותר מתמונות נוף או טבע דומם. ומה שמפתיע כשמסתכלים על התמונות של נערות זיגפלד שצילם ג’ונסטון, זה שהוא למעשה המשיך את הקו שרואה בהן מין פס־ייצור. על הבמה הן הולבשו בצורה דומה ורקדו בדרך דומה, וגם בצילומים האלה הוא לא ניסה לספר את הסיפור האישי של כל אחת אלא הכניס אותן לשבלונה זהה ומאוד ברורה: דמות שהיא קצת פגיעה, קצת חלשה ואנמית, תמיד עם הרקע הכהה הזה ושרשרת הפנינים. הדימויים האלה תמיד היו לי בראש בגלל הסרטים שאני אוהב, וכשהתחלתי את הסדרה הזו של העבודות עניין אותי לעשות איתם משהו אחר. רציתי להחיות את המצולמות האלה, ודרך זה לדבר על יופי: מה זה יופי, איך מתייחסים ליופי בתרבויות שונות, וגם להתעסק בתפישה של האשה כאובייקט ובתוך הקונטקסט של נשים במיתולוגיה ובאגדות. רציתי לחבר אותן לכוחות שמיוחסים לנשים בתרבויות שונות כמו באסיה ובאפריקה, ולהפגיש איזו תפישה מערבית של יופי עם משהו זר ואחר, להוציא אותן מהשבלונה שבה הן צולמו ולהלביש עליהן אישיות אחרת. גם בחירת השמות נועדה להעלות אותן לדרגת אלילות, משהו חזק שסוגדים לו”.

העיסוק הזה מתקשר לביוגרפיה שלו: “גדלתי בבית עם אמא ושתי אחיות גדולות. אבא שלי עבד בחו״ל והיה נוסע הרבה, כך שהיום יום היה בסביבה שבעיקרה היתה נשית. גם זה שהייתי מצייר מגיל צעיר ולא משחק כדורגל הפך גם אותי לילד ‘נשי’ בעיני חברי לשכבה. אמא שלי היתה מריצה פעם בשבוע מפגש ציור עירום אצלנו בבית לחבריה האמנים. אני זוכר שהייתי מציץ מלמעלה ושמגיל די צעיר כבר הייתי מצטרף לסשנים האלה ומצייר. תמיד היה לי עניין ביופי הנשי ולא בהכרח ממקום חרמני או כזה שהופך את הנשים לחפצים. אני נמשך למקום הרומנטי והכאילו־מסתורי שבנשים – שבעצם אף שהרגשתי תמיד מוקף באנרגיה הנשית, עדיין לא הצלחתי לפצח אותו”.

yontan-2

מתוך התערוכה איור : יהונתן ריינ

העבודות שהוא מציג, אומר ריינר, “נשענות על גוף עבודה של פורטרטים של נשים שבעיקרן היו נשות אירוח, נשים שהשתמשו בגוף וביופי שלהן למשוך קהל. אני תוהה אם המקבילה של הנשים האלו היום הוא מועדון חשפנות יוקרתי בלאס וגאס או משהו דומה. בהשוואה לצילומי אירוטיקה או פורנו של היום, התמונות האלו היו שבלוניות ובעיקרן נועדו גם למשוך גברים. ככל שניתן להגיד שהצילומים האלו נאיביים ושמרניים, יש משהו מאוד אירוטי, מאוד פטישיסטי בתפישה הזו של נערת זיגפלד שניסו לייצר: נשים מעט שבריריות, מעט מרוחקות ומרחפות, מעט מסתוריות; נשים שכאילו רוצות שיחוסו עליהן. מה שאני מנסה לעשות פה זה לא להתעלם מכך שאת הנשים האלו החפיצו. אני עושה לזה טוויסט, מלביש אותן, צובע אותן, משנה אותן כך שבעיני הן מקבלות על עצמן אופי אחר, משהו שמחזק אותן, מעצים אותן כך שאולי אני מולן הופך לשברירי, לזה שמבקש שיחוסו עליו.

“אגב, את הדימויים האלו ניסיתי גם ליצור עם דמויות גבריות ועדיין לא מצאתי את הדימויים הנכונים. קשה היה לי למצוא גוף פורטרטים של גברים מהשנים שלפני עידן הפורנו או איש המרלבורו. גברים שמה שהם הציגו לעולם זה את היופי שלהם ואת הגוף שלהם. התייעצתי עם כמה חברים גייז שלי, ועוד לא מצאתי משהו ברור. בכל מקרה אני עוד לא יודע איך הייתי מעבד את הדימויים האלו – אם הייתי יוצר גברים עם חוזק נשי”.

לדבריו, התגובות שהוא מקבל על העבודות “משתנות ממקום למקום. בלוס אנג׳לס, כשהצגתי בתערוכה בגלריה של מיסטר בריינווש (כינויו של האמן טיירי גואטה, נ”א) – הקהל התחבר לנשים האלו מתוך פולקלור של הוליווד של אז, שלפיו הנשים כאילו רדפו אחרי חלום ועשו הכל כדי להגיע למקום הזה. מה שמעניין הוא שבהוליווד עוד מוכרים את החלום הזה, יש שם ‘כבוד’ להחפצה הזו ולתחפושתיות הזו, אם זה משיג את המטרה. בהוליווד התחברו לזה בקטע של משחק. בלונדון ובברלין הנשים קיבלו פן יותר פטישיסטי, וזה אולי מתחבר יותר לתרבות הבורלסק שצברה תאוצה היום באירופה – כזו שדווקא קוראת תיגר על תפישה של יופי נשי ומציגה נשים גדולות, קטנות, גרוטסקיות, מצועצעות, אבל מתוך הערכה. יש כאלו שיגידו שאני מלביש על הנשים האלו את התפישה האסתטית או הפטישיסטית שלי. אבל לי היה רצון להביא דווקא דימויים של יופי מתוך טקסי פולחן שבטיים. כאלו שמשתמשים בחפצים מהטבע בשביל לייפות ולקדש”.

yontan-3

מתוך התערוכה איור : יהונתן ריינ

חטא היופי

מה הוביל אותך לעיסוק בטכניקת האיור הזאת, בהדפס?

“אף על פי שאני לא עובד עם מכחולים, תמיד רציתי ליצור עבודות שיש בהן אספקט של ‘הנד-מייד’. בשנים האחרונות קרה דבר מאוד מעניין בתחום ההדפסים – בגלל המחירים הדמיוניים של יצירות בעולם האמנות, צריך להיות מיליונר כדי לרכוש אמנות מקורית. כתוצאה מכך תחום ההדפס צבר תאוצה גדולה, כי הוא עדיין נגיש לקהל מבחינת המחיר. יש המון גלריות שנשענות רק על אמני הדפס, ונכנסתי לתחום בדיוק כשהתרחש בו הבום הגדול. אני אוהב את העבודה בידיים, להניח את הרבדים של הצבע והטקסטורה על הנייר, לבנות את הדימויים בעצמי שכבה אחר שכבה – יש בזה משהו מאוד אחר מאיור רגיל. כיום אני מיוצג על ידי כמה גלריות בלונדון, וככה גם הגעתי להציג בלוס אנג’לס. אחרי התערוכה פה בישראל תיפתח תערוכה נוספת שלי בלונדון, באוקטובר”.

מאין בא שם התערוכה, “יופי קולוניאלי”?

“כל הדימויים בתערוכה נוצרו באנגליה. אמנם הנשים שמופיעות בהם הן אמריקאיות, אבל העבודות לוקחות אותן – אחרי שהצלם ניסה לעשות מהן משהו אקזוטי – ומלבישות עליהן עוד רובד של אקזוטיקה. השם לתערוכה בא מאחת העבודות שנקראת כך, ורואים בה דמות של אשה מעורטלת שרוכבת על גמל מקושט. יש משהו בהלבשת השכבות האלה של הצבע, הבגדים והאיפור, שמראה בצורה מאוד חזקה את הקיטש שבאוריינטליזם”.

יובל סער, אוצר התערוכה של ריינר ומי שיזם את שבוע האיור, המתקיים זו השנה השנייה (ובעבר כתב העיצוב של “הארץ”), מציין כי “חלק עצום מהמאיירים כיום עובדים רק בדיגיטל, בתוכנות איור במחשב. יהונתן מדפיס את העבודות שלו במו ידיו, מה שמכניס אותן יותר לתחום של מלאכת־יד וקראפט ומייחד אותן מהעולם הדו־ממדי של האיור”.

yontan-4

מתוך התערוכה איור : יהונתן ריינ

עבודותיו של ריינר, בעיני סער, “מרשימות מאוד. הטקסטורה והצבעוניות שלהן מאוד ייחודית. יש בהן גם משהו מאוד לא ישראלי ולא נפוץ. אני אמנם ציני ויודע איך העולם עובד, אבל עמוק בפנים אני גם רומנטיקן. לפעמים נמאס לי מהפוסט־מודרניזם והניכור, ובעבודות האלה רואים שגם יהונתן הוא רומנטיקן. יש בהן משהו שהוא אולד־פאשן, אף שהן לא אנכרוניסטיות.

“אנחנו כבני אדם נמשכים למה שיפה בעינינו, למה שיוצא דופן – עוד לפני שאנחנו מבינים למה”, ממשיך סער. “לא הכרתי את הסיפור של נערות זיגפלד לפני כן, אבל מיד נמשכתי לאיורים האלה. יש בהן גם משהו מיתי, גדול מהחיים”. סער מציין ש”הדבר הראשון שאומרים על העבודות של יהונתן הוא שהן נורא יפות. לכאורה יפה הוא לא ערך לגיטימי בעולם האמנות העכשווי: עבודות צריכות להיות מעניינות, מטרידות, מעוררות מחשבה וכן הלאה. אבל אני ממש לא מוצא פגם ברצון לעשות קודם כל דברים יפים. אני סבור שבאמצעות הקפדה על אסתטיקה אפשר לעורר מחשבה לא פחות מאשר בטקטיקות אחרות. יש בעבודות הללו משהו פתייני, שממש מכריח אותך כצופה להתקרב אליהן ולתהות מה זה הדבר הזה, איך הוא נוצר. ואני חושב שפעמים רבות דווקא אם מפתים את הצופה להתקרב לעבודה אז אפשר לגרום לו להרהר”.

יש שיגידו שהעבודות מאוד יפות – אך שמרניות יחסית. לא מנסות להציג אמירה.

לכתבה המלאה הקישו