לשבור את הגלים מאת בת-חן אפשטיין אליאס

הגר הפכה משותקת בחלק גופה התחתון בעקבות תאונת דרכים שעברה בגיל 20, והיתה משוכנעת שאף אחד לא יתחתן איתה. עד שפגשה את משה, שחלה בפוליו כשהיה תינוק • השבוע הם השאירו בבית את ארבעת ילדיהם והמריאו לריו, כדי להתחרות יחד בשיט מפרשיות במשחקים הפראלימפיים

bat-chen

משה והגר זהבי בדרך לאולימפיאדה. “הילדים שלנו גדלים לעצמאות גם כי אין להם ברירה, וגם כי זו הדרך שאנחנו מאמינים בה  צילום אפרת אשל

בפעם הראשונה שהגר זהבי עלתה על מפרשית הסקאד 18, היא הרגישה שעוד רגע היא נופלת אל מי הים הגועשים. הרוחות העזות של תחילת החורף טילטלו את המפרשית ימינה ושמאלה, והגר כל הזמן ביקשה שיחגרו אותה ברצועה כפולה. הפחד מנפילה למים, במיוחד עבור אישה המשותקת בפלג גופה התחתון, היה תהומי.

“תחשבי, גם ככה ארבעה גלגלים על הקרקע זה לא הכי יציב”, היא אומרת, “אז ברגע שאת בסירה במים, זה פחד על פחד. פשוט אין לך יציבות. ולנכים יש צורך בסיסי של תחושת קרקע מתחת לרגליים.

“זו לא היתה הפעם הראשונה שלי בסירה בים, אבל זו היתה פעם ראשונה שהייתי אחראית להגה, פעם ראשונה שעליתי על סירה שהמטרה היא להגיע איתה לתחרויות, פחד אלוהים. אז ביקשתי שיניחו עלי רצועות של חגורות על האיברים שאני מרגישה, רק כדי להרגיש בטוחה”.

חמש שנים וחצי אחרי, הגר (46) כבר בקושי נחגרת כשהיא עולה על הסירה. רגע אחרי שהמאמן אלון דגן נושא אותה מכיסא הגלגלים אל הכיסא שבסירה, היא מתמסרת לתנועת הגלים. סומכת על הרוח, על עצמה, ובמיוחד על איש הצוות השני בסירה, בעלה משה (47). כשהם שם, על הסירה, זה היא והוא נגד כל העולם. אז מה אם גם הוא נכה פוליו ונעזר בכיסא גלגלים.

ביום שלישי השבוע הם עלו על מטוס לריו שבברזיל, לייצג את ישראל במשחקים הפראלימפיים, שיחלו ב־7 בספטמבר. השאירו את ארבעת ילדיהם בבית בכוכב יאיר ונסעו כזוג היחיד שמייצג את ישראל במפרשית הזו.

זו לא הפעם הראשונה של הגר במשחקים הפראלימפיים. לפני ארבע שנים התחרתה בלונדון עם שמעון בן יעקב, נכה צה”ל שהביא את המפרשית לארץ. יחד הגיעו למקום השישי.

“כשסגרתי את לונדון, אמרתי לכולם שאני הולכת לעשות ה־כל כדי שמשה יהיה במשחקים. שגם הוא יחווה תחרות כזו. זו הקרבה מבחינתי, כי אלה שוב הרבה שעות בים ולא להיות בבית בגלל אימונים, אבל הייתי מוכנה לעשות את זה בשבילו. הוא שאף לזה כל החיים, הוא אוהב את זה, וידעתי שזה יעשה לו מאוד טוב, להיות שם”.

  •   •   •

הסקאד 18 מיועדת לשני אנשי צוות ומותאמת לנכים קשים. המתחרים יושבים זה מאחורי זה (בניגוד לסירות אחרות, שבהן יושבים אחד ליד השני), ולא קמים מהכיסא במהלך השיוט. הסירה היא “קיל בואוט”, כלומר, לתחתית שלה מחוברת משקולת כבדה, המסייעת לשמירה על היציבות יותר מאשר בסירות אחרות.

הקריטריון לתחרות דורש שאחד מחברי הצוות יהיה אישה (“זה היה אמור להיות ספורט נשי, אבל לא היתה מספיק היענות”, מסבירה הגר) ואחד יהיה משותק בפלג גופו התחתון. הגר עונה על שני הקריטריונים.

משה: “כשבאתי הביתה עם הרעיון להתחרות בלונדון, הגר היתה באמצע הבישולים. אמרתי לה, ‘תעזבי הכל, חייבים לדבר’. ידעתי שתחרות זה לא בדיוק בשבילה, אבל אמרתי לה שהיא צריכה ללכת על זה, ומשם להגיע לפראלימפיאדה. בלי קיצורי דרך”.

הגר מהנהנת. “האמת שהוא מטפל בילדים כמעט יותר טוב ממני, ויש לנו גם עוזרת מאגף השיקום של משרד הביטחון, אז אמרתי, בסדר. ואז התחלתי להתאמן, וזה היה מאוד אינטנסיבי. נסעתי 11 פעמים לחו”ל, לאימונים ולתחרויות. השהות הכי קצרה שלי בחו”ל היתה 14 יום.

“אבל זה היה כיף. אחר. זה שינוי דרסטי בחיים, להתאמן למשהו כזה, ונתן לי חופש מכל השנים בבית. במשך שנים גידלתי את הילדים בבית, ופתאום אני עושה משהו אחר. סמכתי על משה, ידעתי שאני לא משאירה את הילדים ואת הבית לבד, ומשה מאוד תמך.

“הייתי באה וחוזרת ומתאמנת נורא קשה, ומהצד של הבית היה לי שקט. זו היתה חוויה. עכשיו יש לנו הזדמנות לחוות אותה יחד, לעשות את זה על הצד הטוב ביותר שלנו יחד”.

הגר אחראית להיגוי, משה למפרשים. משה: “רוב הזוגות בצוותים האחרים מורכבים משני אנשים שהים חיבר ביניהם. הם באים, מפליגים, ואחר כך כל אחד הולך לדרכו. אצלנו, גם אם אנחנו שונאים וכועסים במים, והיו פעמים שהגענו לטונים די רציניים במים – אנחנו חייבים להמשיך לחיות יחד. הסוד הוא שמה שקורה במים, נשאר במים. כשחוזרים לחיים על היבשה, ממשיכים כרגיל.

“באופן כללי, אנחנו נטולי אגו אחד כלפי השני. כל אחד זז הצידה כדי לתת לשני לעשות את החלק שלו, ולדעת שהוא עושה את זה כמו שצריך. כל אחד הוא בתפקיד אחר מהרגע הראשון, אז אין בינינו תחרות”.

הגר: “פסיכולוגית הספורט שלנו, מיכל יערון, אומרת שיש לנו יתרון, כי לאף אחד מאיתנו אין אגו לנצח את השני וההצלחה היא משותפת. כשהתחלנו להפליג יחד, ההורים שלי פחדו שזה עלול לפגוע במערכת היחסים. שייטים ותיקים סיפרו לנו על זוג שהתגרש. אבל אנחנו החלטנו שלא ניתן לעצמנו להמשיך לכעוס אחד על השני מחוץ למים.

“אנחנו מבלים כל כך הרבה שעות יחד, אחרי תחרות, לפני תחרות, בזמן תחרות, ובסוף התחרות אנחנו צריכים לחזור להיות זוג. כשרק התחלנו היו לנו הרבה ריבים במים, והיו פעמים שממש הזדקקנו לשקט אחד מהשני. אבל למדנו להסתדר גם עם זה. בסך הכל אני חושבת שאנחנו די טובים יחד במים”.

bat-chen-1

ברכב המשפחתי יש מעלון לכיסא הגלגלים של הגר. משה עדיין יכול להכניס את הכיסא שלו בעצמו // צילום: אפרת אשל

לאולימפיאדה הם יוצאים דרך בית הלוחם בת”א, השייך לארגון נכי צה”ל, ודרך מועדון השיט בני הרצליה. את הכרטיס השיגו בזכות זכייה בתחרות באוסטרליה. כדי להתמיד באימונים, משה התפטר בשנה שעברה מעבודתו כמנהל רכש בחברת בנייה. בחודשים האחרונים הם התייצבו במרינה בהרצליה שלוש פעמים בשבוע כדי לשוט, לצד אימונים בחדר הכושר וטיפולים משלימים דוגמת עיסויים ושיאצו.

למרות שהם מתחרים מול עשר סירות ואינם מדורגים במקום גבוה, הם מבטיחים לעשות את המקסימום. “אנחנו צוות של שנתיים וחצי, זה כלום”, הגר חצי מתנצלת. “בסך הכל עשינו ארבע תחרויות, האולימפיאדה תהיה החמישית. בארץ אין לנו במי להתחרות. אבל נעשה את הכי טוב שאנחנו יכולים, ניתן את הנשמה. אני יכולה להגיד לך בוודאות שאנחנו לא מתכוונים לוותר”.

  •   •   •

כבר 13 שנים שהם כאן, בבית הקרקע שלהם בכוכב יאיר, שבעה חדרים שפרושים על פני קומה אחת. תקרות גבוהות ומסדרונות רחבים, כי כששני ההורים בכיסאות גלגלים, נגישות היא הדבר הכי חשוב. ברכב המשפחתי, שבו שניהם נוהגים, יש מעלון לכיסא הגלגלים של הגר. משה עדיין יכול להכניס את הכיסא שלו בעצמו.

הגר מתנהלת בבית בנינוחות. אישה חדה, מלאת חוש הומור, מלאת חיים. את הקיר בסלון צבעה בחום־כתום, המסגרת של משקפי הראייה שלה כחולה־ירקרקה, ועל כיסא הגלגלים קבעה תוספות מתכת ורודות.

היא נולדה בקיבוץ שדות ים, שסבה וסבתה היו ממקימיו, ותמיד היה לה חיבור לים. עד גיל 20 היתה אישה בריאה. בצה”ל שירתה כמקפלת מצנחים.

בערב חג השבועות, סוף מאי 1990, היתה בדרכה חזרה הביתה מבילוי עם חברים, כשהגלגל האחורי במכונית התפוצץ והם התנגשו בעץ ליד קיבוץ יקום. היא פונתה במצב קשה לבית החולים מאיר, ומשם לשיבא.

“אני לא זוכרת כלום מהאשפוז, רק יודעת שהייתי בטיפול נמרץ נשימתי תקופה ארוכה, ואחר כך חצי שנה של שיקום נוירולוגי, שהיה מאוד לא פשוט.

“בשיקום את לומדת לחיות אחרת. להבין שאת לא קמה בבוקר ומייד רצה החוצה ועולה לאוטובוס. שהחיים מתנהלים אחרת.

“כשהבנתי שאני לא אלך יותר, אמרתי לאמא שלי שאני אתגעגע לשלושה דברים. ריקודים, כדורסל וזוגיות. מאוד הדאיג אותי מי ירצה אותי, מי ירצה להתחתן איתי. בלי התמיכה שלה ושל אבא שלי לא הייתי מי שאני. לא הייתי מסוגלת לעשות את מה שאני עושה היום. מהספורט ועד הורות, והמון דברים שאני אוהבת”.

  •   •   •

הגר מעולם לא ויתרה לעצמה. כשחזרה מהשיקום, ללא יכולת להרגיש את פלג גופה התחתון, עבדה במשרד של הרפת בקיבוץ. “המנהל דאז, יורם, הנגיש את הרפת בשבילי, וזו היתה הרגשה נהדרת”, היא מחייכת.

שנה אחרי הפציעה צנחה צניחה חופשית, כדי להראות שהיא יכולה. מאוחר יותר חזרה לשחק כדורסל, כפי שעשתה עד הפציעה. הצטרפה לנבחרת ישראל במרכז “ספיבק”. נסעה לחו”ל לתחרויות, כשאמה מלווה אותה. לימים גם הקימה וניהלה קבוצת כדורסל לנשים דרך ההתאחדות לספורט נכים.

משה מביט בה בגאווה. “יש לא מעט נכים שנפצעו באמצע החיים וחזרו לענף שבו התמקצעו לפני הפציעה. אני חושב שזה יותר קשה לחזור כמוגבל למשחק שהכרת קודם כאדם בריא מאשר להתחיל אותו עם המוגבלות.

“מי שהופך פתאום לנכה צריך להתחיל להכיר את כיסא הגלגלים, שומר יותר על הידיים, כי הוא מרגיש שהוא הולך ליפול. אבל אם הכישרון כבר קיים, זה כמו לקשור ידיים ורגליים של שחקן רגיל”.

משה נולד במרוקו. כשהיה בן שבעה חודשים חלה בפוליו. מעט אחר כך עברה המשפחה לישראל, בין השאר כדי להעניק לילד החולה את מיטב הכלים. הם השתקעו באשדוד.

“באופן טבעי, כשיש ילד חריג במשפחה רוב תשומת הלב מתנקזת אליו, ואמא שלי לקחה את זה רחוק. בגיל 4 היא התעקשה שאתחיל לשחות. אני זוכר את הסיטואציה הזאת, שהלכנו לבריכה העירונית, ואמא שלי התעקשה שהמציל ילמד אותי לשחות. זרקו אותי למים העמוקים, ואז גיליתי שאני יכול לצוף בקלות, ומשם החיבור שלי למים היה מהיר”.

מגיל צעיר סבל מבעיות ברגליים בגלל המחלה, בעיקר צליעה ברגל שמאל. הנכות היתה במצב סטטי עד השנים האחרונות, אז חווה “פוסט פוליו”, התפרצות נוספת של המחלה, המחלישה את שרירי הגוף. כבר חמש שנים שהוא נעזר בכיסא גלגלים, שממנו הוא מסוגל לקום רק לפרקי זמן קצרים ולהיעזר בקביים.

“לומדים לחיות עם זה. אף פעם לא ויתרתי לעצמי. אני זוכר שבשיעורי ספורט הייתי רץ 60 מטר כמו כולם, וכשהייתי מגיע לקו הסיום, כל הכיתה עודדה אותי. רצתי מעפן, נורא לאט, אבל רצתי והגעתי.

“החלום שלי הוא לרוץ בים, כשהשיער שלי מתנפנף מצד לצד. זה לא חלום שאוכל להגשים, אבל אני לגמרי בסדר עם זה, כי אני לא מכיר משהו אחר”.

משה החל להתאמן במרכז הספורט של איל”ן לבעלי מוגבלויות “ספיבק” ברמת גן כשהיה בן 12. “בפעם הראשונה שנכנסתי לשם חטפתי שוק. היו שם נכים קשים, קטועי איברים, חירשים, יושבים בכיסאות גלגלים. חשבתי לעצמי, מה לי ולהם.

“במשך ארבעה חודשים הייתי נוסע לרמת גן בהסעה המיוחדת כדי לא לאכזב את אמא שלי, ולא נכנס פנימה. לא הרגשתי שייך לשם”.

אחרי ארבעה חודשים החליט להיכנס ולנסות. נכנס לבריכה, שיחק קצת כדורסל בכיסאות גלגלים, ואז התאהב שוב בספורט. “ברגע שהבנתי שאני חלק מהאוכלוסייה הזו, השתלבתי ביניהם. כשאתה חלק מקבוצה כזו, אתה צריך לנצל את האיכויות שלך, את הספורטיביות והאנושיות, כדי להצליח.

“לימים, כשהייתי בא לשם, הייתי שווה בין שווים. אפילו התחברתי יותר לנכים הקשים. הסברתי כל הזמן לחברים שלי שאם הנכים האלה לא יקבלו יחס ממישהו שנראה כאילו נורמלי, אבל שהוא בעצם חלק מהם, אין להם שום סיכוי שייתנו להם יחס בחוץ. אז כשהייתי שם הייתי שווה מולם, ואחר כך כל אחד היה הולך לדרכו”.

משה חזר לשחות, שיחק טניס, כדורסל, פינג פונג, “ובכל סוג ספורט שהוא נגע בו הוא ממש הצליח”, הגר מפרגנת.

הספורט הוא גם מה שחיבר ביניהם, ב־1995. “אני שיחקתי כדורסל נשים, ובגלל שיש רק קבוצה אחת של נשים, הבנים היו מצטרפים לאימונים”, הגר צוחקת. “משה תמיד בחר לשמור עלי.

“הוא היה קצת צולע, עוד לא היה אפילו בכיסא גלגלים, והוא מצא חן בעיניי. שלחתי לו דרך חבר משותף את מספר הטלפון שלי. הוא התקשר באחד הימים בתשע בערב, הזמנתי אותו להיפגש, ומאז לא נפרדנו”.

  •   •   •

גם היום, עם ארבעה ילדים בבית (שחר בת 17 וחצי, ליבי בת 14 וחצי, והתאומים איתי וענר בני 10), החברות ביניהם מנצחת הכל. המבטים המחויכים, הפרגון ההדדי, הרצון לשמח את האחר יותר מאשר את עצמך.

היא אומרת שמשה הוא הבעל שכולם חלמו עליו, ושהנכות שלו שולית. הוא אומר שהיה לה יותר קשה מאשר לו, כי היא ידעה בעבר מה זה לחיות כאדם בריא.

“אני לא מכיר משהו אחר, אז יותר קל לי להתמודד עם הנכות. הגר היתה מסוגלת לעשות הכל, ובן רגע היא כבר לא יכלה לעשות כלום. זה הרבה יותר קשה כשאתה יודע מה אתה מפסיד.

“ועדיין, כשיש לך משפחה תומכת ואתה לא מוותר לעצמך, אתה יכול להשלים עם זה. אני גם יודע לצחוק על עצמי, ולא להסתיר את זה”.

bat-chen-2
בחתונתם. “כשיש משפחה תומכת ואתה לא מוותר לעצמך, אתה יכול להשלים עם זה”

הגר מתכווצת. “זה לא שקל לנו עם הנכות. יש כל מיני קשיים, כל מיני התמודדויות. אני כמו בשיר של אריק איינשטיין, ‘מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר’ – עושה את אותם הדברים, אבל לאט. מגיל 20 הכל לוקח לי יותר זמן, חוץ מלהתעצבן. את זה אני יכולה לעשות ממש מהר.

“לפני משה לא היה לי בן זוג נכה. היו כמה בני זוג בריאים, שהצלחתי ליצור איתם חברות ומערכת יחסים, בלי קשר לכיסא. מצד שני, היו מצבים שהיה לי קשה איתם. אני זוכרת שחברה שלי אמרה שאם יהיה לי בן זוג נכה זה יהיה יותר נוח, כי הוא יבין אותי. והיא צדקה.

“משה מכיר את הקשיים שלי, ואני את שלו. הוא יודע שכל דבר לוקח לי יותר זמן, שההתארגנות שלי היא אחרת, כי ככה זה גם אצלו. הוא יכול גם להבין את הצרכים האישיים האינטימיים הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. מי שלא יושב בכיסא לא יכול להבין למה אני לא רוצה ללבוש מכנס כזה או אחר, כי הוא מרגיש צפוף בכיסא”.

משה: “יש הבדל גדול בין לדעת שיש קושי לבין להבין את הקושי. להבין שאי אפשר להגיד, ‘יאללה, מתארגנים והולכים לסרט’, כי התארגנות פשוטה לוקחת זמן, וצריך לבדוק אם האולם נגיש, ואיזה מקומות יש, כדי שלא נשב בירידה או קרוב מדי למסך. כל דבר פשוט הופך להיות מורכב ודורש תכנון.

“הגר היתה החברה הראשונה שלי שהיתה נכה קשה. אני מבדיל בין מישהו שהוא משותק לקטוע רגל. קטוע רגל מרגיש את כל האיברים, חוץ מהרגל שאין לו. הוא יכול ללכת עם קב או בלי קב ולשלוט בכל שאר האיברים. משותק לא שולט ולא מרגיש. צריך התאמה של מקלחות, של ציוד, של הכל.

“כשהכרתי אותה, הבנתי שהיא מקסימה. שאני חייב לתת לזה הזדמנות ולא לפסול אותה בגלל הנכות, כי אני פחות או יותר באותה משבצת כמוה. רציתי לדעת אם אני מסוגל להיות איתה או לא, והבנתי שאני מסוגל”.

אחרי חצי שנה של היכרות הם עברו לגור יחד בהרצליה. ביולי 1997 התחתנו, וכעבור כמה חודשים נכנסה הגר להריון. היא ילדה בלידה טבעית.

“תחילת ההורות עם שחר היתה תקופה נורא עצובה”, החיוך יורד מפניה של הגר. “היה לי עצוב עליה, איזו מסכנה היא שאמא שלה לא יכולה לרקוד איתה בגן, לא יכולה לתת לה מה שהורים אחרים נותנים. היא דווקא לקחה את זה כמו דבר טבעי.

“היה לי רצון גדול להראות שאני מסתדרת, שהכל בסדר. להיות בהריון, לגדל ילדה. הייתי עושה הכל לבד. כשהיא קצת גדלה, פניתי למשרד הביטחון, לקבל סיוע לכמה שעות אחרי הצהריים, כדי לרדת איתה לגינת המשחקים. שלא תרגיש שהיא לבד.

“אחרי שליבי נולדה, כששחר היתה בת 3, כבר הודיתי שאני צריכה עזרה. היה לי כבר יותר קשה פיזית, וגם היה יותר קשה עם שני ילדים, כי את לוקחת ילד אחד לגן והשני נשאר בבית. כי המקלחות יותר מורכבות, כי הטיפול יותר מורכב”.

כנכת צה”ל, הגר קיבלה ליווי של מחוז דן באגף השיקום של משרד הביטחון; סיוע מטפלת האחראית על הבית, תמיכה כלכלית, רפואית, סוציאלית ועוד.

  •   •   •

ארבעת הילדים מנצלים את הימים האחרונים של חופשת הקיץ והימים האחרונים לפני שההורים נוסעים. מבקשים עוד כסף לסרט, מבקשים לשמוע עוד על התחרות, מלאי גאווה.

“הילדים האלה נולדו לתוך מציאות מסוימת, ולא היתה להם ברירה אלא להתמודד עם המצב הזה מהרגע הראשון”, אומר משה. “כשהם בכו בלילה, הזמן שהיה לוקח לנו להגיע אליהם היה כל כך ארוך, שהם היו נרגעים לבד ומבינים שלא שווה להם לבכות.

“כשהתאומים היו בערך בני 3, הייתי איתם בג’ימבורי ושלחתי אותם לקנות שתייה לבד, כשאני משגיח עליהם מרחוק. כי בזמן שהיה לוקח לי לקום, להגיע לקיוסק ולחזור, הם כבר היו מתייבשים. גם היום הם מתנהלים די חופשי עם כסף ומביאים את הקבלה כדי שנראה שהם מבינים עניין.

“אני חושב שהנכות שלנו גם הפכה אותם רגישים יותר. לא משנה כמה נתווכח או נריב, אם אנחנו הולכים כולנו ברחוב והגענו לעלייה, אחד מהם ילך לעזור להגר, והשני לי. אם הם יראו קבצן, הם יבקשו מאיתנו לתת לו כסף. תמיד. זה יפה”.

bat-chen-3

המשפחה הגאה. עומדות מימין לשמאל: הבנות ליבי ושחר; יושבים מימין לשמאל: ענר, משה, הגר ואיתי // צילום: אפרת אשל

הגר: “הילדים שלנו גדלים לעצמאות גם כי אין להם ברירה, וגם כי זו הדרך שאנחנו מאמינים בה. אנחנו לא נרד מהאוטו כדי לקנות ארטיק, אבל נעודד את הילד לרדת בעצמו וניתן לו כסף.

“הם יודעים שיש דברים שאנחנו יכולים לעשות, ויש דברים שאחרים יכולים לעשות, כל בית מתנהל אחרת. הבית שלנו מלא תמיד בחברים שלהם, שנשארים לישון ולאכול ומה לא.

“כשאיתי וענר היו בגן, היו ילדים ששאלו אותי למה אני בכיסא. אז הילדים שלי היו קופצים ומספרים שהרגליים שלי מקולקלות בגלל תאונה, וכולם קיבלו את זה. לפעמים הם גם ניצלו את זה שהם יכולים להגיע מהר יותר ממני לכל מקום.

“אחרי שמכרנו את הדירה שהיתה לנו בהרצליה ועד שהבית בכוכב יאיר היה מוכן, שכרנו פנטהאוז, שאני ומשה חיינו רק בקומה התחתונה שלו. אז כשהם רצו לברוח לי, הם ידעו לרוץ למדרגות, כדי שלא אתפוס אותם. מצד שני, אנחנו מפנקים אותם. עד היום אנחנו מסיעים את הילדים לבית הספר, כדי להוכיח שאנחנו לא צריכים עזרה, ומקפידים לנסוע יחד לחופשות בחו”ל”.

  •   •   •

לאולימפיאדת הנכים בלונדון הגר נסעה לבד. ממילא לא נותנים לבני המשפחה להיכנס לכפר האולימפי. כמה ימים אחרי שנסעה, משה החליט להצטרף עם ארבעת הילדים. ארז את כולם ולקח אותם לטיול בלונדון.

“חשבתי לרגע לקחת איתי את אחותי כדי שתעזור לי, אבל אז הבנתי שאני יכול להסתדר לבד. שבמקרה הכי גרוע, אני לוקח את הילדים וחוזרים הביתה.

“זה היה טיול כיפי, כל כך זרם. עשינו לנו נהלים: אם תחנת הרכבת לא היתה נגישה, למשל, הבנים היו מחכים בסוף המדרגות, הבנות היו לוקחות את כיסא הגלגלים, ואני הייתי יורד למטה באיטיות, מדדה על הרגליים.

“אני הייתי האבא כל הטיול, אבל בלי העזרה שלהם לא הייתי יכול לעשות את זה. אנשים שאלו אותי, ‘מה, אתה יכול לסמוך על ילדים בני 8?’ אז התשובה היא כן'”.

לתחרויות עצמן הם לא הלכו, “כי כבר לא נשארו כרטיסים”, משה צוחק. “אז נסענו ברכבת מלונדון לווימות’ שבדרום אנגליה, שם הגר התחרתה. היא קיבלה אישור מיוחד לצאת מהכפר האולימפי כדי לפגוש אותנו”.

הגר: “לפני שנה נסענו לפאריס, וכשההליכה מהמלון למגדל אייפל התארכה, שחר נסעה עם הילדים ברכבת התחתית, ואנחנו הגענו בכיסא הגלגלים. גם כשהילדים טעו פעם בתחנה, לא התרגשנו. הם יודעים להסתדר. אין להם ברירה. ולנו אין ברירה אלא לסמוך עליהם”.

שחר אומרת שלא ידעה כלל שאמא שלה ריחמה עליה בגלל נכותה. “אני והאחים שלי לא מרגישים שיש משהו חריג במשפחה שלנו. מעולם לא הרגשתי חוסר, אולי חוץ מהפעם ההיא בבית הספר. כולם הדגימו על ההורים תרגיל ברפלקסולוגיה במסגרת קורס, ואני הדגמתי על כף היד של אמא במקום כף הרגל”.

“יש לנו הורים מעולים, בלי קשר לכיסא הגלגלים”, אומרת ליבי, ואילו שחר מוסיפה: “בשבילי זאת משפחה רגילה. הנכות שלהם היא לא הדבר הראשון שאספר למישהו שהרגע הכרתי, כי זה משהו שהוא פשוט שם. זאת המציאות, ואני לא רואה אותה אחרת. יש לי הורים מדהימים, וכולנו מאוד גאים בהם שהם הולכים לאולימפיאדה”.

כדי לנסוע השנה לאולימפיאדה, הגר ומשה עשו הרבה ויתורים. ויתרו על זמן עם הילדים, שנשארים בלי אבא ואמא. “אנחנו לא יודעים כמה בדיוק הם ישבו על שיעורים כשהיינו בחו”ל באימונים ובתחרויות, אבל אנחנו יודעים שחזרנו והכל היה בסדר”, משה מחייך.

“גם הפעם אנחנו מאמינים שהכל יהיה בסדר. אנחנו נוסעים בסך הכל לשלושה שבועות, תקופה קצרה יחסית לנסיעות אחרות שהיו לנו לאימונים. אמא שלי תבוא להיות איתם, כי ההורים של הגר בחו”ל, וגם האחיות שלי יבואו. לא חסר מי שיהיה סביבם”.