מאה גוונים של בית מאת ארירל דניאלס

 

שלושים השנים הראשונות לחיי גרתי בתל-אביב. תל-אביב היא ללא ספק בשלושים השנים הראשונות לחיי גרתי בתל-אביב. תל-אביב היא ללא ספק אהבתי הראשונה, במיוחד הרחובות הקטנים המשובצים במרפסות עמוסות בעציצים. מיד אני רואה שם את עצמי, ילד שמשקיף לרחוב כדי לראות אם החבר’ה כבר ירדו לשחק.

כשהתחתנתי עברתי לקיבוץ מוריק בשרון. התאהבתי בשנית. אמנם, גרנו לא מעט שנים בדירה קטנטנה, אבל בה הפכנו למשפחה. כל פינה בה ספוגה ברגעים ובזיכרונות. לפני זמן לא רב, עברנו לבית חדש ומרווח. חיכינו ארבע שנים עד שכול התכניות לבית החלומות שלנו התממשו. עכשיו, אחרי שההתרגשות שככה, הבנתי שייקח עוד זמן עד שהבית החדש יהיה ‘בית’ ממש, כמו שהייתה הדירה הישנה.

באמת לא פשוט לקבוע מהו בית. האם הוא במהותו מקום או מקומות, חלל, רגש, או אולי מצב תודעתי? האתגר במושג בית, טמון, במידה רבה, בחיבור החמקמק שהוא יוצר בין הממד הפיזי לממד הנפשי ולזה הרגשי. ביטוי חזותי למורכבות הזאת ניתן למצוא בעבודתו הלא-שגרתית של האמן הקוריאני דו הו סו (Do Ho Suh) ‘כוכב שנפל‘.

‘כוכב שנפל’ הוא מיצב גדול ממדים, שממוקם בראש בניין בן שבע קומות בקמפוס אוניברסיטת סן-דייגו שבקליפורניה. במבט ראשון ניתן לראות גינה ובית טיפוסי מאזור ניו אינגלנד, מקום מגוריו הראשון של האמן בארה”ב.

קל להתחבר למראה הזה. הגינה המטופחת, כיסאות הנוח, הבית עם הגג המשופע, שילוב הצבעים הנעים על קירות הבית, כולם משדרים פסטורליה שלווה ובוטחת. גם סוג הבית, מבנה צמוד קרקע מוקף גינה, תואם לאידיאל הבית המשפחתי בעולם המערבי.

Do Ho Suh, “Fallen Star”, Stuart Collection, University of California, San Diego. Photo: Philipp Scholz Rittermann

 

אותה תמונה אידילית פוגשת את הצופה בתוך הבית. מעבר למפתן הדלת נמצא חדר מגורים שטוף אור, משופע בספות נוחות, תמונות משפחתיות, טלוויזיה, עיתון ואפילו קופסת שוקולדים פתוחה על השולחן. הדבר היחיד שמערער את השלווה זו ההטיה של הבית כולו בזווית של 5 מעלות למישור האופקי.

Do Ho Suh, “Fallen Star”, Stuart Collection, University of California, San Diego. Photo: Philipp Scholz Rittermann

הקרקע נשמטת מתחת רגליו של הצופה, הלכה למעשה, כאשר הוא מתבונן במיצב מחוץ לבניין שעליו הוא ממוקם, ורואה שהמבנה כולו תלוי על בלימה.

Do Ho Suh, “Fallen Star”, Stuart Collection, University of California, San Diego. Photo: Philipp Scholz Rittermann

הניגוד החריף בין האווירה האינטימית בתוך הבית והתלישות של המבנה כולו, מצביע על מציאות מורכבת. המציאות המורכבת שאיתה האמן התמודד, הייתה זו של מהגר שניתק את עצמו מארצו ומשורשיו. החוויה הקוטבית שהוא מציג לנו, מהווה הזמנה גם עבורנו לבחון מחדש את משמעות המושג בית ואת יסודות חוויית ה’ביתיות’ האישית שלנו.

הפילוסוף קוואנג-מינג וו (Kuang-Ming Wu) , טוען שבבסיס, מעבר לקירות, דלתות וחלונות, “בית הוא להיות עם האחר”. לדבריו, חוויית בית טמונה במערכת יחסים הדדית. במקומות שבהם האחר מקבל אותי ואני מקבל את האחר, כל אחד מאתנו מהווה ‘בית’ עבור רעהו. מפגש חברי ילדות, למשל, יוצר חלל זמני של בית. החלל הזה אינו נטוע במקום המפגש הספציפי, והוא נובע מהתעוררות החום של פעם, מהזיכרונות המשותפים, ומהקבלה ההדדית ששוררת בין שני החברים. במהלך המפגש, החברים משלימים, זה עבור זה, את הבית הרגשי ששניהם חולקים. קיומו תלוי בנוכחות של שניהם.

בית כמקום, נתפש כהקשר וכבמה למערכות יחסים של קרבה. דו הו סו מיטיב לבטא זאת ביצירה שלו. הצבת זוג כסאות בחזית הבית רומזת על מערכת יחסים זוגית בין הדיירים. התמונות על הקיר מספרות על קרבה שנובעת מהיסטוריה משותפת, וקופסת השוקולד הפתוחה על השולחן, גורמת לנו לתהות האם בדיוק כשנכנסו התרחש רגע מתוק של אינטימיות בין בני הבית.

אך האמן אינו פוטר אותנו בקלות רבה כל-כך. הוא מאתגר את הצופה גם במסרים שמצביעים על מציאות שונה בתכלית. כך למשל, המנורה שתלויה במרכז החלל, אינה מתמסרת לשיפוע של החלל אלא חושפת אותו. היא מהווה מעין תמרור, שקורא לנו לחפש תשובות מעבר לחפצים ולסמלים שפזורים בבית.

בספרו “להרגיש בבית בעולם“, טוען האנתרופולוג מייקל ג’קסון, שתחושת בית אינה תלויה רק בחפץ, אדם או מקום אלא בפעילות שמתבצעת במקום. כשלפעילות שלנו יש השפעה, ולדעות שלנו יש משקל, תחושת הביתיות מתעצמת. למעשה, שכשלביטוי העצמי שלנו יש מקום, גם לנו עצמנו יש מקום, ואז גם נחווה שייכות. מאידך, כשהביטוי העצמי שלנו נתקל באטימות, נרגיש זרות וניכור גם בתוך ביתנו שלנו. החווייה הזאת, של זרות בבית, רחוקה מלהיות תיאורטית עבור מיליוני נשים וילדים שחשופים להתנכלות מהקרובים אליהם ביותר.

אין ספק שזרוּת וניכור היא מנת חלקם של רבים בעידן שלנו. מיליוני אנשים בכל העולם עוזבים את מקום הולדתם במהלך חייהם. חלקם, בדומה לאמן הקוריאני דו הו סו, עושים זאת מבחירה. רבים אחרים נעקרים מביתם בכוח בשל מלחמות וטרור. עבור כל אותם אנשים, בית, במובן השלם של המילה, אינו ממשות קיימת אלא משאת נפש.

מסתבר שהמסע אל עבר בית נכסף טבוע בכולנו. המסע הזה הוא ברובו נוסטלגי, ולרב מכוון לרגש, תחושה או זיכרון שאינם ניתנים להשגה או לשחזור. העזיבה של הבית גם היא טבועה בנו. הפילוסוף אביעזר טוקר טוען שהמסע אל מחוץ לבית  נובע מצורך מולד לנדוד כדי להבטיח הישרדות ולאחר מכן לשוב ולהשתקע. על פי הגדרה זו, בית הוא גם נקודת המוצא וגם היעד, המרכז שממנו יוצאים לדרך והמקום שאליו שבים בסוף המסע.

בפילוסופיה הסינית, ‘מרכז’ הוא כיוון בפני עצמו, ממש כמו צפון ודרום. במבט ראשון, כיוון ‘מרכז’ אינו ברור כל-כך, אך בהקשר של בית כמרכז בחיים, התנועה לכיוונו משמעותית מאוד. באופן לא מפתיע, בתרבות הסינית, הכיוון ‘מרכז’ מיוחס לאלמנט האדמה, המסמל טיפוח, הזנה, יציבות ובטחון.

אם תשאלו מה המרכז שלי ומהו בית עבורי, אתקשה לבחור. במהלך השנים נסלל שביל של אנשים ומקומות שכולם היוו בית עבורי, וכולם הקנו לי תחושת יציבות וביטחון. גם הבית החדש שלנו יצטרף אליהם בקרוב, אחרי שיספוג מעט יותר ממשפחתנו אל קרבו.

אם הגעת עד לכאן…

 

Comments are closed.