מאת גליה יהב”קרנפים”: תערוכה אלגנטית של פנטזיות מיניות ואינפנטיליות

קרנפים”, תערוכתם הראשונה של מרב קמל וחליל בלבין המוצגת בתל אביב, עשויה לעילא, במלאכת יד שהיא הוט־קוטור

exhibit-1

מרב קמל וחליל בלבין. “עונג”תומר אפלבאום

כדאי לא ללכת שבי אחר הבובתיות החמודה של תערוכת “קרנפים”, שכן היא רק הציפוי הדק לסרקזם, להומור ביזארי, לגרוטסקה ולתעופת דמיון. מרב קמל וחליל בלבין מציגים את אחת התערוכות האלגנטיות שנראו כאן זה זמן, עשויה לעילא, במלאכת יד שהיא הוט־קוטור.

לז’אנר הפיסול שלהם הם קוראים “ממולאים” – קמל ובלבין תופרים בובות בד קטנות במסורת הקרקס של קאלדר מ–1926, המזכירים מעט גם את פסלי הבד הרפויים, הנשמטים והארוטיים של קלאס אולדנברג משנות ה–60, ובייחוד דומים לדמויות הטלאים והסמרטוטים של לואיז בורז’ואה, עם אברי המין הקטועים והעקורים, יצורי התכלת מרובי האיברים ותיאורי הסקס מדמויות בד ממולא, הנשים השולפות בתשומת לב משהו אדום מתוך גופן. רוחה מרחפת על התערוכה שנדמית כגרסת אנימציה פופית שלה.

exhibit-2

מרב קמל וחליל בלבין. “שבתי צבי”תומר אפלבאום

המיניאטורות מפורטות להפליא, עיצובן הפיגורטיבי דמוי פלסטלינה, מדויקות עד אחרון הפרטים והתכים. סוגי הטקסטיל השונים משמשים בחוכמה להפקת גווני העור של דמויותיהם, לטקסטורה של משטחים שונים, למניפולציות פיסוליות ציוריות של חלק ומחוספס, צמרירי ורך, מבריק ומט, וכיוצא באלה.

קמל ובלבין הזמינו את יואב אפרתי להצטרף אליהם, הוא תרם שני רישומי גואש על קיר גדולים בחלל הקדמי. ואילו החלל האחורי מלא כולו בפסלי הבד שלהם. זהו נוף עמודים אפורים, בראש כל אחד מוצבת מיזנסצינה שובת לב של דמויות שכמו הוקפאו בעיצומה של פעילות אנושית מרוכזת בעצמה, הצופה מסתובב בין שדרות העמודים האלה כענק בממלכת ננסים (גודל הפסלים המקסימלי 40 ס”מ), מקבל תמונות קומיקס מונפשות, מעין אנימציה שנהפכה לתלת ממד בעזרת מלאכת יד, מצעד מגוון של מריונטות עצמאיות, תאוותניות, יוזמות, עולמן הפרטי המוצג בפרהסיה הוא גיבור התערוכה.

exhibit-3

מרב קמל וחליל בלבין. “שלפוחית”תומר אפלבאום

אשה בחולצה לבנה וחצאית צהובה עומדת מעל גבר במדי שירות אפורים השרוע על הרצפה, כיסא פלסטיק (מלבד) שמוט מאחוריו, במה שנראה כסצינת סלפסטיק קלאסית (“תקרית אלימה”); אנשים קשורים למרגלות ועל גבי פסנתר כנף חום, עסוקים בפעילות מאזוכיסטית נמרצת, מלופפים זה בזה בגמלוניות המנוגדת לשלוות הקלידים (“המלחין”); איש אפור נוסף, גפיו צינוריים ועל ראשו ברדס לבן כשל מוציא להורג, חובק בשתי ידיו אצבע גדולה, עקורה מהגוף ועשויה בפרטנות ריאליסטית (“יאקוזה צעיר”); איש בחיתול לבן וגרביים שחורות מחזיק רובה שקנהו מעוקל, בעצם מכוון כלפיו, אש צהובה־אדומה רושפת ממנו (“היטלר מתאבד”); איש שמכנסי מדיו מופשלים מתכופף ושולח ידיו לעבר חליל התקוע בישבנו (“המחלל”); גבר עירום בגוון אפרסקי ובאיכות אלסטית של בדי בטנה, מחוק־פנים ובעל שש ידיים המונפות אל על, כל אחת אוחזת אות צבעונית, ביחד נוצר הביטוי NEW AGE; אשה שחורה מחזיקה זין בגוון קרם, טיפה לבנה גדולה נוזלת ממנו, היא מטה אותו כמשפך (“שארית הפליטה”); אשה שחורה אחרת שרועה פשוקה, מזדיינת עם נחש (“חווה”); הרמפרודיט כחול, בעל זין, שדיים, שני ראשים שתי רגליים וארבע ידיים (“ניתוח פלסטי”), מולו ניצב יצור שחור־צהוב, שני אריות רקומים על חזהו, ידיו במפשעה (“ביתר ירושלים”); יד נשלפת מכד כחול, עליו משורטטים־רקומים איורים, אוחזת פרח נבול במין גרסה גמלונית של אגרטל (“סוחרי עתיקות'”) ויש גם “מפוטרת עם חתול”, “מוזלמן”, “שבתאי צבי”, “טו בשבט”, “מג”ב”, “גולדן בוי”, “שוגר מאמא”, “הנימול”, “צלופח” ו”חשופית”. יש אזכורים של שאגאל, קדישמן, ברוס נאומן, מאנה, חנה’לה ושמלת השבת; חגי ומועדי ישראל, אגדות עמים, אמנות וזואולוגיה.

exhibit4

מרב קמל וחליל בלבין. “החלילן”תומר אפלבאום

במבט חטוף האירועים הפוקדים את גיבוריהם נראים שרירותיים, אך בפועל התערוכה מתמקדת בבעלי מקצוע וחובבנים, פנטזיות מיניות ואינפנטיליות, ומשלים שללקח שלהם קרתה תאונה. לא רק הסצינות הקטנות מצחיקות אלא גם היחס ביניהן, כלומר חוסר היחס. האדישות של הריבוי. נחש מיתי, פתייני ומסוכן לצד ההוא שכלי נשיפה שתקוע לו בתחת בצד. החיה התנ”כית, הסימבול התרבותי ואביזר עינוגים. מסכות מוות ומסכות של עבד־מין. הנה היטלר והנה מוזלמן. פאר התרבות המגולם בעמוד קורינתי ובראשו ראש שיש לצד חתול שנתקע על עץ. לקמל ובלבין יש חוש מצוין לפאנצ’ים כאלה. הציביליזציה, ההיסטוריה, האנושות, כל ה”א הידיעה הזה, ומאידך – תשמישי האדם העלובים והקטנים, המטפטפים והנתקעים, עקרון העונג המסורבל, שאין לו דובר. אלה ואלה לא יודעים דבר אחד על השני, משתמשים זה בזה ביחסי הכחשה הדדית.

exhibit-5

מרב קמל וחליל בלבין. “מג”ב”תומר אפלבאום

הקרנפים של קמל ובלבין הם בעצם בנאליים, אבות־טיפוס, קלישאות סוציולוגיות של עצמם, מלוהקים לתפקידי משחק פיזי במעשיית הרש’לה סמי־פורנוגרפית. אבל הבנליות שלהם, ששוב ושוב מתקלקלת עקב תקלות או הפרזות שבאופי, מייסדת אמפטיה גדולה כלפיהם – אנשים קטנים שפעלתנותם תקועה בחלל ריק, נזקיהם נסובים כלפי עצמם בלבד. חסרי מודעות, לא ערמומיים במיוחד, בטח לא כאלה המתכננים לטווח ארוך, עסוקים עד ראשם בעצמם. הם חוגגים את חייהם, את המישמוש העצמי שלהם, את חגיגת הסקס שהוא המפלט הפרטי והדרך היחידה והפתטית שלהם לזיין את השיטה, את ההנאות הקטנות המגוחכות, את מפעלי היצירה משוללי האפקט, תשוקותיהם וחרדותיהם חשופות על פני השטח, כמו גם היישום העלוב בסביבה של אלימות עצומה. הם כולם אוהבים משהו – קבוצת כדורגל, עתיקות, מוזיקה, את הצבא ואת אמא, כולם שופכים לשווא. הם מטפסים אחד על השני, שום אוורסט או בסטיליה אין בסביבה. ובלשון האמנים: “חרף קולות הזימה, האימה וההתענגות שכמו קפאו להם לתמיד, כל אחד נושא לבד את גורלו, משמר את זיו התאווה שלה הוא מתמסר, בעוד שהיא, התאווה, שוטפת את גופם התפור וממלאת את החלל שבו עומדים הצופים”.

הקרנפים, אם כך, הם אנשים טובים באמצע הדרך, כל מיני אצבעונים פעלתניים המחפשים עונג – עונג במין, באמונה פתטית (שבתאות או עידן חדש), באמנות. סובלימציה ויצרים ממומשים משמשים אותם בערבובייה. האמנים תפשו אותם ברגע מאוד לא ייצוגי ולכן מצחיק, או דווקא ברגע היפר־ייצוגי, המגיע כדי פרודיה. כך מיוצרת דרמטיזציה של הפעוט או מזעור של המיתי והקטסטרופלי, האסונות שקורים להם פעוטים מדי, ביתיים ומגוחכים או דווקא אדירי ממדים, גדולים על מידותיהם, בנוסח מלחמת עולם התופשת אדם בעודו נאבק להוציא פיסה שנתפסה בין השיניים. דרך אי התואם של המידה נוצר האפקט הקומי. “ניסינו לתפור בובות גדולות מאתנו”, הם מספרים על כך, “אבל חסרה בהן האינטימיות הפרוורטית שבתפירה הקטנה של איברי מין זעירים”.

exhibit-6

מרב קמל וחליל בלבין. “היטלר מתאבד”תומר אפלבאום

למרות הדמיון החזותי לבורז’ואה, יותר מהכל מתבססים קמל ובלבין על suddenly this overview, פסלוני החימר הבוצי והלא שרוף של צמד האמנים פישלי&וויס מ–1981-2006. אלה יצרו עשרות מיזנסצינות (כגון “מדאם בוברי חולמת על אהבה גדולה”, או “מיק ג’אגר ובריאן ג’ונס הולכים הביתה בסיפוק אחרי שהלחינו את ‘I can’t get no satisfaction'”), שעניינן “צבירת אירועים חשובים ולא חשובים בהיסטוריה האנושית ושל כדור הארץ – רגעים בתחומי הטכנולוגיה, אגדה, תרבות, קולנוע, ספורט, מסחר, חינוך, מין, תנ”ך, טבע ובידור”, כלשונם. כמו אצל פישלי&וויס גם בתערוכה הנוכחית מודגשים הקלילות, השנינות, הציטוט ההיסטורי עם הטוויסט המנמיך, ההיקסמות מהרגיל והתפל, מהאין־פואנטה, מבדיחות הקרש ומהסימולטניות של אירועים מנותקים זה מזה. הצופה מנוע מלשקלל סך הכל, כך שנוצרת תמונת מצב (או מצבת כ”א) של אנושות בלי שום חזון.

קרנפים”, מרב קמל, חליל בלבין, יואב אפרתי. עינגע גלריה לאמנות עכשווית, בר יוחאי 7, תל אביב. שעות פתיחה: שלישי־חמישי 18:00-11:00, שישי 14:00-11:00, שבת 14:00-11:00. עד 11.7

מתוך התערוכה “קרנפים” בגלריה עינגאתומר אפלבאוםמרב קמל וחליל בלבין. “המלחין”תומר אפלבאום

הכתבה פורסמה במוסף של אתר הארץ ב 6-15-2015