מדינת ישראל השמחה והסחית פלשה לתל אביב מאת ניסן שור

ברוכים הבאים לעידן ה”על הכיפאק”: האשכנזיות השמאלנית הסובלת הולכת ומוחלפת בסחיות הצוהלת. החיים יפים, אחים שלי. רוצים צייסר על חשבון הבית?

במשך יותר מעשור פעל בית קפה שכונתי ליד הבית שלי, ברחוב אחד העם במרכז תל אביב. קראו לו קפה נח ואיכלסו אותו כל מיני טיפוסים בוהמיינים, אקדמאים, עיתונאים, אמנים, סופרים, קולנוענים, וונאביז ואנשים עם יותר מדי זמן פנוי. בקיצור, מה שאוהבים לכנות בימינו בשם הכולל ״אשכנזים״ (וכולם מיד מבינים למה הכוונה ובמי בדיוק מדובר). כן, זה היה בית קפה אשכנזי למהדרין. מוזיקת ג׳אז חרישית ברקע. מלצריות אדישות. שירות אטי, אפילו מהורהר, לעתים אנטיפתי. על השולחנות היו מפוזרים גיליונות של “הארץ” ועל המדפים — ספרים של עמוס עוז וא.ב יהושע. אנשים עם פרצופים חמורי סבר כתבו את יצירות המופת שלהם על גבי לפטופים כסופים. הקפה היה סביר. בואו נגיד שזה היה נכון לתקופתו. עכשיו זו תקופה אחרת. תקופה חדשה, יא חביבי.

Cafe-TA

שרון פדידה, ללא כותרת 2015

לפני חודשים ספורים, קפה נח נסגר. הוא לא רק נסגר — הוא נמחק מעל פני האדמה. על חורבותיו הפיזיות והמנטליות קם בית קפה חדש, בשם בּוּקֶה. זה לא רק בית קפה חדש. זה עולם חדש. על סכך הפלסטיק בכניסה למקום, נכתב באותיות גדולות: ״מה קורה אחד העם? הכל טוב?״ לא, זו לא בדיחה. זו סיסמה פרובוקטיבית. היא מנסה ליצור זהות בין בית הקפה החדש והרחוב הישן. כאילו שהם מכרים ותיקים. מה זה מכרים — סחבקים. אחוקים. גברים־גברים.

מרכז תל אביב הוא לא סחבקיאדה. מעולם לא היה. אבל בית הקפה בּוּקֶה הפך את היוצרות. הוא הביא למרכז תל אביב הסנובית, האשכנזית, השמאלנית (רוב תושבי השכונה הצביעו למרצ ומפלגת העבודה בבחירות האחרונות), את התרבות של ישראל הצוהלת, הסחית, זו שלא דופקת חשבון לאף אחד, ועושה מה שבא לה, על אפם ועל חמתם של הפיינשמקרים ומעקמי האפים. בית הקפה בּוּקֶה זה בית קפה של המרכז הישראלי, הקפיטליסטי, הנרקיסיסטי, זה שנוטה ימינה ולא מביט לצדדים.

אם בקפה נח ישבו אנשים שהעולם הרוחני שלהם הוא, נאמר, יונה וולך, הרי שבבּוּקֶה האווירה התרבותית היא יותר אייל גולן. אני לא אומר זאת בהתנשאות, חלילה. וולך תמיד שיעממה אותי, במטותא מכם. זו זכותי המלאה. השירים של אייל גולן עושים לי כיף. קפה נח לא היה מקום כייפי. אנשים ישבו שם והתנהגו כאילו שהם מנהלים את העולם. זו תכונה ידועה של אשכנזים — ההון הסימבולי מעניק להם ארשת פנים חמוצה. כאילו שהם סובלים מזה שהם שולטים במדינה, או לחלופין — מרחמים על עצמם כי גנבו להם אותה. בּוּקֶה הוא לא מקום לסובלים. בּוּקֶה זו הנקמה המתוקה של הישראלים שונאי האליטות בכל המוסד המיתולוגי של ״בית קפה תל־אביבי״. כסית? אז זהו, שלא. תבינו, אין יותר כסית. זה נגמר. זה לא יחזור.

בחצר של בּוּקֶה פיזרו ארגזי תחמושת צה״ליים ושתלו בתוכם עציצים. זו חייבת להיות מטאפורה למשהו. על לוח הגיר שעל הדלת נכתב ״אללה אללה״. אין לי מושג מה המשמעות של המשפט הזה. אולי זו סיסמת מילואים. בבּוּקֶה מגישים אוכל ים־תיכוני. הרבה טחינה, שקשוקה ובורקס פינוקים. כאילו דא. מה חשבתם שיגישו שם? קרפלך? המלצריות פמילייריות יתר על המידה. ״מה נשמע חבר׳ה? אנחנו נהנים?״ הן שואלות. התשובה היא: כן. כולם חבר׳ה. כולם נהנים. המקום מפוצץ. המלצריות מוציאות צ׳ייסרים של ערק על חשבון הבית. יש אנשים שעבורם זה הגיהנום בהתגלמותו. האנשים האלה הם מיעוט זניח. הם ממילא כבר לא חיים במרכז תל אביב. אני לא יודע לאן הם עברו. אולי למאדים.

בכביש שמול בּוּקֶה חולפות מכוניות יוקרה. פורשה ולקסוס. דוגמניות יוצאות מבּוּקֶה עם תיק של לואי ויטון אחרי שאכלו סלט טונה מקופסה. בקפה תמר, ששוכן כמאה מטר משם, ונסגר אף הוא לאחרונה, ישבו מסולתה ומשמנה של התרבות הישראלית מימי מפא״י, על כיסאות פלסטיק וקפה דלוח, כך אומרים. נהגתי לעבור שם בדרכי הביתה ומעולם לא נכנסתי פנימה. זה לא סיקרן אותי. אני מעדיף לראות “חיים שכאלה” בערוץ 1. בלילה. זה מדכא באותה המידה.

לא אתפלא אם חבר הכנסת הטרי אורן חזן ישב פעם או פעמיים בבית הקפה בּוּקֶה. זה תפור עליו. זה לא בית קפה שכונתי. זה בית קפה של מצב רוח לאומי. גם מירי רגב יכולה היתה להתמזג היטב במקום, בין ארגזי התחמושת והטחינה הגולמית. שמתם לב שאורן חזן תמיד מחייך? קשה שלא לשים לב. למה שלא יחייך? החיים יפים, אחים שלי. אין על מה להתלונן. במדד האושר העולמי, בין 1 ל–10, אורן חזן נמצא ב–11. מהפכת הפופ המזרחי הגיעה לכנסת ישראל.

הבנתי שמירי רגב הולכת להיות אחת מהדמויות הבולטות והבכירות בפוליטיקה הישראלית כשהיא התחילה לחלק בפייסבוק מתכונים לחריימה. גם מירי רגב תמיד מחייכת בתמונות. להבדיל, לזהבה גלאון יש פרצוף מלא תוכחה. זה לא משנה אם היא צודקת או לא. אף אחד לא אוהב אנשים עם פרצוף צודק. ישראל לא עוסקת בצדק. בימינו, הסבבה החליפה את הצדק. וממילא, מעולם לא היה כאן צדק. אז לפחות נשארה הסבבה.

בית הקפה בּוּקֶה מסמן את העידן הבא. אין יותר ״לא טוב לי״. העידן הזה סיים את תפקידו ההיסטורי. זו היתה תקופה יפה וטוב שהיתה. ירינו, בכינו. יאללה, נקסט. הבכי שירת היטב את הבוכים. אנחנו נמצאים בעידן ה״על הכיפאק״.

לא נבהלתי כשמינו את רגב לשרת התרבות. מירי רגב לא טיפשה. היא פשוט על הכיפאק. זה מסוכן? אולי. מצד שני, יותר מדי שנים היתה כאן תרבות מיוסרת, רצינית ומלאת אשמה. הגיע הזמן לקצת על הכיפאק. שהמיוסרים יאשימו רק את עצמם.

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מ