מהטיטניק אל הנאצים ובחזרה מאת מאת סטפני וובר,

היא ניצלה מהטיטניק ובתוך חודש כיכבה בסרט הראשון על האסון, וזאת הייתה רק ראשית חייה מלאי ההרפתקאות לפעמים נדמה שהוליווד ממהרת מדי להפוך טרגדיות לבידור, אבל מתברר כי זה לא תמיד ככה. הסרט הראשון על אודות הטיטניק נעשה למעשה בשנת 1912 – חודש אחד בלבד אחרי שהטיטניק טבעה. ויותר מזה, כוכבת הסרט הייתה ניצולה מהטיטניק.

דורותי גיבסון (Gibson) הייתה שחקנית פופולארית עוד לפני שהפליגה על סיפונה של האנייה שגורלה היה מר כל כך. בגיל 22 היא כבר חתמה חוזה עם הסניף האמריקני של חברת הפקת סרטים צרפתית בשם “אקלייר” ולכן אחרי האסון היא מיהרה לנצל את הנסיבות ולהשתתף בכתיבת סרט, שיאפשר לה לשחק בתפקיד ראשי – תוך ניצול העניין הרב שהציבור גילה בטרגדיה, שהעניק לחברת “אקלייר” הזדמנות שיווקית אדירה.

דורותי גיבסון, תצלום יח”צ. תצלום: ויקיפדיה

גיבסון, שבינתיים כבר הספיקה להישכח, החלה את הקריירה שלה כדוגמנית, שנודעה בעיקר כ”נערת האריסון פישר”, המוזה היפהפייה של האמן האריסון פישר. הפנים שלה במשך נראו במשך שנים בכתבי עת, על גבי גלויות ועל גבי אינספור פריטים בסגנון אדווארדיאני.  בשנת 1911 גיבסון זכתה להזדמנות הגדולה כשחקנית, לאחר שנתבקשה לעמוד בראש להקת השחקנים האמריקנית של “אקלייר”. היא כיכבה בלהיט הקומי של הקולנוע האילם The Easter Bonnet ובדרמה, שזכתה להצלחה חסרת תקדים, Hands Across The Sea, שבה גילמה את הדמות מולי פיצ’ר. דמותה, שהתאימה לדמות הכוכבת של אותם ימים, לכדה את עיניו של המפיק של “אקלייר” ג’ולס ברולטור (Brulatour), שהחל לנהל איתה רומן סודי. ברולטור מילא תפקיד מרכזי בקידומה של המאהבת הכוכבנית שלו לסרט הקולנוע על הטיטניק.

באביב של שנת 1912, גיבסון בילתה חופשה בת מספר שבועות באירופה עם אמה. ברולטור שלח לה מברק וביקש שתחזור לאמריקה, כדי לעבוד שם על שני סרטים חדשים. גיבסון ואמה נסעו לפריז, וקנו כרטיסים לשיט שיצא ב-10 באפריל משרבור, על סיפון הטיטניק.

בלילה שבו טבעה הטיטניק, גיבסון בילתה עד שעה מאוחרת, במשחק ברידג’ עם קבוצה של בנקאים מניו יורק. היא הייתה בדרכה לחדרה בערך בשעה 23:40, כך סיפרה לעיתונאים מאוחר יותר, כששמעה פתאום “רעש מעיכה מזעזע וממושך”. היא החליטה לבדוק מה התרחש ושמה לב שהסיפון נוטה על צדו, ולכן רצה בחזרה כדי לקרוא לאמא שלה. כשעלו אל הסיפון, היא שמה לב שסירת ההצלה מספר 7 הייתה ריקה לחלוטין. גיבסון הזמינה את שותפיה למשחק הקלפים להצטרף אליה ואל אמה בסירה, שהייתה, בסופו של דבר, סירת ההצלה הראשונה שניתקה מהספינה. הם הגיעו לחוף בשלום, מצוידים בסיפור מסמר שיער. שבועות ספורים לאחר מכן, גיבסון דיווחה ל-Moving Picture News בפרטי פרטים על אודות הטביעה, וסיפרה על האירוע המסויט: “לעולם לא אשכח את הזעקות הנוראיות שבקעו מפיהם של אנשים שהושלכו אל הים ומפיהם של אחרים שחששו לגורל יקיריהם”.

נראה כי הרעיון להפיק את הסרט Saved From the Titanic לא היה של גיבסון עצמה. היא, כך אומרים, לא ממש רצתה להיות מעורבת בסרט, משום שהתקשתה להתאושש מהאירוע. אנשי “אקלייר” דיווחו אז לאותו כתב עת לקולנוע כי “כוכבת הקולנוע הצעירה והיפהפייה התגברה בעוז רוח על רגשותיה ונרתמה למשימה” – אבל נראה כי היא לא ממש נרתמה למשימה, ומספר פעמים בעת צילומי הסרט בפורט לי, בניו ג’רזי, היא פרצה בבכי. גיבסון, כנראה, חשה שמכריחים אותה לחיות מחדש את חוויותיה הטראומתיות כל כך. היא אפילו לבשה בסרט את אותם בגדים שלבשה באותו לילה נורא.

כרזה של הסרט “Saved from the Titanic” בכיכובה של דורותי גיבסון. תצלום: ויקימדיה

למרות זאת, המפיקים – שאחד מהם היה המאהב שלה, ג’ולס ברולטור – דחפו אותה להמשיך לספר את סיפורה הכובש. הסרט “ניצלתי מהטיטניק” הושלם בתוך שבוע, כמו מרבית הסרטים באותה תקופה, ואורכו היה עשר דקות בלבד. הוא יצא לאקרנים בדיוק חודש לאחר טביעת הספינה, והיה לסרט שהציג במהירות הגדולה ביותר בהיסטוריה את סיפורה של טרגדיה לאומית.

עלילת הסרט היא סיפור רומנטי, שבו גיבסון מגלמת סטודנטית צעירה שמאורסת למלח בשם ג’ק, וחוזרת לאמריקה על סיפון הטיטניק אחרי לימודים בחו”ל. היא מספרת את סיפורה באמצעות קטעי זיכרון מזעזעים שמסתיימים בכך שהיא מתעלפת, ונוכחת שהים – המהווה חלק מרכזי כל כך במקצועו של אהובה – אוצר בחובה טראומות רבות מדי עבורה. הוריה של הדמות תובעים כי ג’ק יבחר בין כלתו לעתיד לבין עבודתו. בסופו של דבר ג’ק מחליט כי חובתו הלאומית היא לא לוותר על משרתו. אביה בסרט של גיבסון מתרגש למשמע הדברים ואומר, “בתי, הנה בעלך”.

ב”אקלייר” השקיעו מאמצים רבים השיווק הסרט, אבל המבקרים לא ראו מיהרו להתייחס אליו בחיוב. טביעת הטיטניק נחשבה לאסון בקנה מידה חסר תקדים, והמבקרים לא ממש הצליחו להבין למה מפיקי קולנוע חושבים שהנושא מתאים לסרט. כך, למשל, נכתב ב-The New York Dramatic Mirror:

“עצם הרעיון של שחזור באולפן, ולא משנה עד כמה הוא מצויד היטב, או שחזור סצנות בים מתוך אירוע מזוויע כמו אסון הטיטניק, על 1600 קורבנותיו, הוא דוחה ביותר, בעיקר בתקופה שבה אימת  ההתרחשות עדיין טרייה כל כך. ועצם העובדה שבחורה, שרק לא מזמן היא ואמה ניצלו מתוך ההתרחשויות האיומות הללו, מסוגלת להביא את עצמה לנצל בצורה מסחרת את מזלה הטוב שהוענק לה בחסד האל, כלל אינו מובן…”

כותב הטור שכותרתו Western Correspondent בכתב העת לקולנוע   The Moving Picture News לא היסס מלהשתמש במילים פוגעניות, כשרמז כי “אקלייר” ניפחו את סיפורה של גיבסון כדי לפתות את הקהל לרכוש כרטיסים לברט. הוא כותב: “אקלייר, אני מופתע שאתם משתמשים בסיפור חמור כל כך, כמו האסון הנורא, כדי ליצור את הסרט שיצרתם, מבלי שיהיה בו ולו פרט אחד אמתי מטביעתה של הטיטניק”.

אבל כתבי העת המקצועיים העניקו לסרט ביקורות מצוינות, וכמעט כולם היללו את משחקה של דורותי. רבים אמרו שהיא הפגינה משחק משובח יותר מבכל עשרים הסרטים שבהם שיחקה קודם לכן, ואמרו כי בעת הצפייה בסרט ניכר כי היא חווה מחדש את שעבר עליה (זה היה כנראה נכון, משום שהיא באמת חוותה מחדש את ההתרחשויות, כולל הבגדים). Moving Picture World שיבח את הסרט כ”מושלם להפתיע מבחינה אמנותית” והתפעל ממשחקה של גיבסון, זמן קצר כל כך אחרי הטראומה שחוותה.

דורותי פרשה ממשחק זמן קצר לאחר הסרט, על אף שהייתה באותם ימים השחקנית שזכתה לשכר השני בגובהו בתעשייה (אחרי מרי פיקפורד). היא ניסתה את כוחה באופרה, אבל בסופו של דבר נעלמה לחלוטין מהבמות. הרומן של גיבסון וברולטור נחשף על ידי העיתונות בשנת 1913, אחרי שגיבסון פגעה באדם למוות, בעת שנהגה במכונית של ברולטור. גיבסון עברה לאחר מכן להתגורר בצרפת, בתקווה להתחיל מחדש, והפכה לתומכת בנאצים ועל פי השמועות שימשה מרגלת. בשנת 1944 חצתה את הקווים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא נעצרה על ידי הגסטאפו באיטליה, כפעילת מחתרת צרפתית, ונכלאה בכלא סן ויטורה במילנו, כד שנמלטה משם באותה שנה. דורותי לא הוכרחה להפיק סרט על קורותיה והימלטותה במהלך מלחמת העולם השנייה.

למרבה הצער, בשל שריפה באולפני “אקלייר” בשנת 1914, רובם של 22 סרטיה של גיבסון – כולל הסרט אודות הטיטניק – אבדו לנצח. פרנק תומפסון, החוקר את ההיסטוריה הקולנועית של הטיטניק, אומר בצער כי אלא אם יתגלה פתאום עותק חבוי של הסרט, נראה שלעולם לא תהיה לנו הזדמנות לצפות בו. אחדים מחוקרי הקולנוע האילם חושבים שזו אחד האבדות המצערות ביותר של אותה תקופה – הסרט הראשון על הטיטניק, בכיכובה של אחת הניצולות, הוא שריד היסטוריה שנשמע כמעט טוב מכדי להיות אמתי. אבל עבור דורותי גיבסון, אובדן סרט שניצל מסחרית את הטראומה שעברה, עשוי היה להביא הקלה.