מה גרם לסוחר אמנות חרדי לפתוח גלריה לאמנות עכשווית בירושלים מאת שני ליטמן

דווקא בימים סוערים מבחינה ביטחונית הקים סוחר האמנות החרדי אורי רוזנבך גלריה בירושלים. בראיון עמו הוא מספר למה החליט להחליף את שאגאל באמנות ישראלית מודרנית

charedi-gallery-1

רוזנבך ודוידסון בגלריה החדשהאמיל סלמן

אחרי שעבד במשך 20 שנה בתחום המכירות הפומביות אצל גיסו, לוסיאן קריאף, הבעלים של בית המכירות הפומביות מצארט וגלריה קריאף, החליט אורי רוזנבך, סוחר אמנות חרדי מירושלים, לצאת לדרך חדשה ועצמאית, וגם לעסוק בתחום חדש מבחינתו – אמנות עכשווית. “העולם משתנה, מתקדם. הטעם משתנה”, הוא אומר, “לתווך תמונה של שאגאל זה לא נותן את אותו הסיפוק כמו לעסוק באמנות עכשווית. ישבתי פה בגלריה שישה שבועות מול עבודת וידיאו של אלהם רוקני. ויכולתי להסתכל על זה חמש פעמים ביום וכל פעם לראות משהו חדש”.

רחובות ירושלים לא בדיוק הומים אדם בתקופה זו, כאשר הפחד מפיגועים וגם הקור מבריחים אנשים למרחבים מוגנים פחות או יותר, ובמיוחד קשה למצוא עוברים ושבים באזור מלונות היוקרה של רחוב דוד המלך. רוזנבך פתח את הגלריה החדשה שלו לפני שלושה חודשים, רגע לפני תחילת גל הפיגועים הנוכחי, וקיווה לבלוט ברחוב שמצטיין בעיקר בחנויות של יודאיקה, תכשיטים, וחפצי אמנות אחרים שמתאימים לטעמם של תיירים עשירים, רובם דתיים, שמגיעים לעיר הקודש. למרות שהתקופה הנוכחית לא במיוחד טובה לעסקים, הוא והאוצרת נגה דוידסון, שחצתה את הקווים מעולם הגלריות התל־אביבי, שומרים על אופטימיות ובטוחים שהגלריה החדשה תצליח בזירה הזאת, הריקה, ותהווה מוסד ירושלמי יחיד במינו – גלריה פרטית, מסחרית, לאמנות עכשווית, בירושלים.

charedi-gallery-2

מתוך התערוכה בגלריה — יערה אורן, ללא כותרת, 2014

בתחום העיסוק הקודם שלו, מכירות של עבודות אמנות מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התרגל רוזנבך לסכומים בהיקפים של מאות אלפי דולרים. כעת הוא עובר להתעסק עם אמנים ישראלים חיים שמחיריהם מגיעים לכמה עשרות אלפים בודדים של דולרים, במקרה הטוב. אבל לדבריו, העדיף את העיסוק באמנות שאפשר לקדם אותה ולפתח את יוצריה. כאדם חרדי, היכולת שלו לעסוק בתחום הזה היא מוגבלת, אבל הוא שואף לחשוף גם את הציבור שלו לכיוונים הללו. “כשדיברתי עם בעלי גלריות שמתעסקים באמנות עכשווית, אמרו לי שהציבור הדתי הם לא לקוחות. והסיבה היא ברורה. בהרבה מקרים הגלריות עוסקות בנושאים שלציבור הדתי יש רתיעה מהם. אמרו לי גם שיהיה לי קשה לפנות לאמנים ולהזמין אותם להציג אצלי, בזמן שאני מגביל אותם. כי יש דברים שאנחנו לא נציג. אבל אני מסתכל על אמנות כעל דו שיח. האמן רוצה לתקשר עם הצופה. אז דווקא במקרים שזה יותר קשה – זה יותר נכון בעיני. ואני חושב שאני מצליח ונוצר כאן דו שיח בין אנשים עם דעות מאוד שונות”.

רוזנבך נולד בארה”ב למשפחה חילונית, חזר בתשובה ועלה לישראל לבדו בשנת 1979. הוא מתגורר בשכונת גבעת שאול בירושלים, ויש לו שבעה ילדים ו-14 נכדים.

charedi-gallery-3

מתן בן טולילה, טיפות חתוכות, 2013יאיר חובב

החברים שלך באים לפה? אנשים מהקהילה?

רוזנבך: “אני לא בטוח שהם יודעים אפילו שפתחתי גלריה. יודעים שאני מתעסק באמנות, אבל אני ואשתי אנשים מאוד פרטיים. החברים שלי הם בני 55 פלוס. אני לא חושב שאלה האנשים שהאמנות העכשווית תתחיל לעניין אותם עכשיו. אבל החברים של הילדים שלי כן יבואו לפה. אנשים שהייתי קשור איתם בעסקים בעבר, הם כן באים. זה מעניין אותם מאוד. זה מסקרן אותם שעשיתי את המעבר הזה”.

charedi-gallery-4

גיא אביטל, ירח חשמלי, 2014גיא אביטל

יש לך תחושת שליחות חינוכית?

“לא הייתי קורא לזה ככה, שליחות זו מלה קשה לאמנות. להגיד שזו השליחות שלי זה למכור את העולם הבא שלי בזול. אבל אפשר להגיד שאני רוצה לבנות קהל לקוחות ולהשריש בהם הבנה לגבי מה שאני מציע. רוב האנשים שקונים אמנות מסתכלים קודם כל אם זה מתאים לספה או לווילונות, ופה זה עובד אחרת. אנשים שמגיעים לפה שואלים, ואנחנו מסבירים להם – למה בכלל לקנות אמנות. אנחנו צריכים להסביר להם שזה לא שמישהו החליט פשוט לצייר תמונה יפה, אלא שיש פה כוונה מאחורי זה. יש ציירים שבאים לצייר משהו כי הם יודעים שהנושא הזה יימכר, הצבע הזה יימכר, הגודל הזה יימכר. אבל פה אני רוצה להציע משהו אחר”.

charedi-gallery-5

גליה פסטרנק, אמא ובת, 2014

את דוידסון, שעבדה במשך חמש שנים בגלריה רו ארט בתל אביב לפני שהצטרפה להרפתקה הירושלמית של רוזנבך, הדברים האחרונים שלו מצחיקים, ומדגישים שוב את ההבדלים בין הגישות השונות לאמנות שכל אחד מהם מגיע מהן. “האמנים האלה שאתה מתאר אלה אמנים שבאים מהעולם שאתה בא ממנו. בעולםכשאני באה ממנו לאמן אין מושג מה ימכור או לא ימכור”, היא מתקנת.

המפגש הראשוני עם רוזנבך היה מפתיע מבחינתה, היא אומרת, אבל האתגר של ללמוד לדבר בשפה אחרת, היה מסקרן. “ברו ארט ידעתי בדיוק מה אני עושה, עבדתי מול קהל קבוע שמכיר ויודע לאן הוא בא. זה היה דיון שהתנהל בתוך עולם האמנות התל־אביבי. פה זה משהו אחר. מדובר בקהלים אחרים, וגם בעבודה מול הרחוב, גלריה עם ויטרינה. ברו ארט הדיון היה מאוד פנים אמנותי. אחוז גבוה ממי שהגיעו לבקר בתערוכות היו אנשי אמנות. ופה זה הרבה יותר הטרוגני ואני צריכה להפעיל שיקולים של נגישות. לא הבנתי עד כמה אני מדברת בשפה סגורה ולא מובנת, ופה פתאום ראיתי שאנשים לא בהכרח מבינים את השפה של האמנות העכשווית, שיש איזה פער שצריך לגשר עליו. וזו מטלה שמעניינת אותי, איך להציג אמנות שאני מוצאת אותה כטובה ומעניינת ואיך אני מייצרת מקום שהוא יותר נגיש”.

רוזנבך אמר לך מה יהיו הדברים שלא תוכלי להציג בגלריה?

“אורי בעיקר דיבר על צניעות. כשהתחלנו לדבר על הפרטים, הסתכלתי על דברים שאצרתי בעבר ולא התרשמתי שאחוש מצונזרת. לא הרגשתי שהתעסקתי במיניות בצורה מאוד נוכחת בעבודה שלי, גם בלי המגבלה הזאת. זה לא היה נראה לי משהו שאצטרך לעשות עליו ויתור. יש מספיק דברים שאפשר להציג שהם מעניינים גם בלי זה. עירום זה לא דבר מספיק מעניין בשביל שאאבק עליו. היום זה נראה לי כבר מיושן להציג מודל עירום. שלא לדבר על המשמעותיות הסקסיסטיות של עירום נשי”.

יש עוד דברים שלא תרצה להציג?

רוזנבך: “יש דברים שאני אישית לא אמצא בהם טעם, אם זה אמירה פוליטית מאוד קיצונית, ולא משנה אם זה ימין או שמאל”.

מעבר לנושא הצניעות, אין מבחינה הלכתית בעיות עקרוניות עם אמנות?

רוזנבך: “לא. עם ציור אין בכלל בעיה. לגבי הציווי של לא תעשה לך פסל, זה תלוי איך אנשים מפרשים את זה. הבעיה העיקרית היא תלת ממד. למשל פסל של פנים שהם בתלת ממד. עם זה יש בעיה. יש מחמירים שאפילו חותכים את האף לבובות שקונים לילדות, כדי שלא יראו כמו דמות אנושית. יש גם דעה כזאת. כשמדובר על פסל יש מקום להחמיר”.

מה לגבי צילומים של נשים?

רוזנבך: “השאלה היא מה היתה מטרת הצילום. בפרט כשמדובר בענייני צניעות, הגדרים הם הרבה מעבר לאורך החצאית או אורך השרוול. יכול להיות שהכל נכון מבחינה הלכתית, ובכל מקרה האשה לא צנועה. יש דברים שבספרים מופיעים בצורה מסוימת, אבל אדם צריך להשתמש גם בשכל שלו”.

דוידסון אומרת שבשלוש התערוכות הראשונות שלה כאוצרת הגלריה בחרה לעסוק בכוונה בנושאים סטריאוטיפיים שקשורים לרחוב שבו הגלריה נמצאת, ובמה שמציגות הגלריות האחרות שנמצאות בו. מתוך פנייה לנושאים הללו, היא מנסה לסמן את הכיוון האחר שבו הולכת הגלריה החדשה בשכונה. התערוכה הראשונה שהוצגה ברוזנבך עסקה בשאלת המרכז. התערוכה השנייה, שתיפתח מחר בערב (17.12), עוסקת במודרניזם ויציגו בה בין היתר ירה אורן, מתן בן טולילה, גיא אביטל וינאי סגל, והשלישית תעסוק ביודאיקה מתוך נקודת מבט עכשווית, של אמנים שרובם חילונים. “בחרתי לעקוץ את המקומות שהם כביכול מוקשים. זו תערוכה שמציגה פרשנויות עכשוויות למודרניזם. בעולם היו לאחרונה כמה תערוכות שעסקו במודרניזם והן ספגו ביקורת שזה הליכה לכיוון יותר מסחרי, שזה פורמליזם זומבי, שזו אמנות שנוצרת מתוך תנאי השוק, מתוך מחשבה על פוטנציאל המכירה. האמנים שנציג בתערוכה הזאת חוזרים לבסיס של ציור. הם מתעסקים בצורה, בצבע ובקומפוזיציה, בהנאה שבטכניקה. אבל דווקא בגלל זה הם משקפים לדעתי משהו עכשווי במהות שלו. הם חוזרים לעיסוק פנים ציורי מתוך תחושת חוסר אידיאולוגיה. זה ביטוי עצמי אינהרנטי לתקופה. זו תערוכה שלאו דווקא תשמח את כולם, אבל לא בהכרח מעניין אותי לשמח את עולם האמנות העכשווית. מתוקף מיקומי החדש אני בהחלט שואלת את עצמי שאלות מהסוג הזה, של מה זה אמנות נגישה. זו תערוכה שאני יכולה להזמין את המשפחה שלי והם ייהנו ממנה, ואין הרבה תערוכות כאלה שאצרתי”.

charedi-gallery-6הילה טוני נבוק, מקורות, 2013 צילום אלעד שריג

הכתבה המלאה מהאיקונומיסט פורסמה באתר הארץ ב 12-16-2015