מה הם עושים לנו מאת ג’קי לוי

 

הדתיים שלא מוכנים לשמוע שירים חילוניים גרועים בדיוק כמו החילונים שמנפחים את ההדתה

אחת התופעות הישראליות האחרונות, שעדיין יש להן קצת טעם של פעם, היא הדבר הזה שנקרא “חג היישוב” או “חג המשק”. אם אפשר להכליל, מדובר ביום הולדת של יישוב לא עירוני. חגיגה מקומית קטנה, נקייה מגימיקים הזויים, ולכן גם שמחה באמת. 

האירוע מתקיים בבית העם המקומי או סתם על הדשא. לפעמים הבמה בנויה מ”באלות” של קש. כשמציינים מספר שנים עגול, משקיעים קצת יותר. המייסדים והוותיקים מקבלים את הכבוד הראוי. יו”ר המועצה נותן את הנאום שלו. מקהלת ילדים שרה ומנגנת עד שכל הסבים והסבתות כמעט מתפקעים מרוב נחת. תמונות ישנות מוקרנות על מסך שמתנפנף ברוח באופן די מאיים, והקהל מגיב בפרצי צחוק בכל פעם שמתברר כמה פלוטקין הזקן היה חתיך פעם. ולחלופין, כמה בעצם הוא לא השתנה. בפעמים שיצא לי לבקר באירועים כאלה, זה כמעט תמיד היה מעורר קנאה. 

לא מזמן השתתפתי באירוע כזה. יישוב נכבד ויפה חגג יום הולדת עגול וסמלי, ואותנו הזמינו להופיע שם בערב של שירים ישראליים, סיפורים, צחוקים וגעגועים. לפני כל הופעה חייבים כמובן לעשות “בלאנס”. ציוד ההגברה עובר ניסוי כלים. הנגנים מנגנים, הזמרים שרים, ומישהו עושה “היי אחת” אל תוך המיקרופון, סתם כי זאת המסורת. 

כשהאירוע מתקיים על הדשא בחוץ, אתה לא רוצה לעשות ספוילרים, ולכן נהוג לשיר דברים שלא באמת יהיו בהופעה. כך קרה שאחד החברים התחיל לשיר “הכל בגלל האהבה”, ומשם כבר נסחפנו לשירים שבאים בערך מאותה שכונה. “מה הוא עושה לה”, למשל. “יש לה עיניים, כמו שני ספלי קפה טורקי. יש לה מותניים, כמו של גיטרה איטלקית”. אבל בקושי הצלחנו להגיע לפזמון. 

בבית הכנסת היישובי שליד הדשא הגדול בדיוק התפללו מנחה, וכמה מתפללים יצאו החוצה בסערה ודרשו להפסיק מייד. הם הוסיפו שהם מקווים מאוד שאנחנו לא הולכים לשיר שירים כאלה בהופעה עצמה. אבל גם בבלאנס זה ממש לא מתאים. עם כל הכבוד, זה יישוב דתי כאן. 

היה רגע של מבוכה. אמני במה לא אוהבים לאכזב או להכעיס את הקהל שלהם. פשוט הפסקנו ויצאנו לשתות קפה בצד. בשלב הזה, החבר’ה האחרים בצוות התחילו לצחוק עלי. אחרי הכל, אני חובש הכיפה של ההופעה הזאת. מכיוון שאני נציג המגזר, אז מה טבעי יותר מלשפוך לי על הראש את כל הלעג.

“תגיד לי, מה הבעיה עם השיר הזה, מה הקטע שלכם? יהרוג אותם לשמוע קצת על אהבה?”

ואפילו: “חבל שלא אמרת להם שהשיר הזה הוא משל על היחסים בין אלוהים לעם ישראל. אם בשיר השירים הם אכלו את הלוקש הזה, אז למה לא ‘מה הוא עושה לה’?”

  •   •   •

אני, כמובן, התפתלתי. אני מודה שלא הייתי במיטבי. קשקשתי משהו על ערכים שמרניים וסטנדרטים של טעם טוב. אבל אפילו את עצמי לא שכנעתי. מה לעשות, עמוק בלב אין בי שום אהדה לפוריטניות הדתית. מהמון בחינות אני גאה להשתייך לחברה הדתית. לא מהבחינה הזאת. 

סיפרתי להם איך פעם המחזור שאחי הקטן למד בו הצליח להזמין לישיבה את יצחק “צ’רצ’יל” קלפטר. צוות הרבנים ישבו ודנו בכובד ראש בשאלה אם להתיר או לאסור את ההופעה, ולבסוף החליטו שהזמר מוזמן בשמחה, אך בתנאי שהוא ישיר רק את השירים שהרבנים יאשרו.

ההופעה כמובן מעולם לא יצאה לפועל. אחי הראה לי את הרשימה. אפשר היה למות מצחוק. היו שם “בערבות הנגב”, “האמיני יום יבוא” ואולי גם “מיצרי טיראן”. בלט בהיעדרו “צליל מכוון”. 

למען האמת, הרשימה לא כללה אפילו שיר אחד של קלפטר. או כוורת. או הצ’רצ’ילים. מחנכינו הטובים הבינו שיש בעולם זמרים חילונים ויש גם שירים חילוניים. בנעוריהם – במלחמה ההיא או במלחמות שאחריה – הם אפילו אהבו דבר או שניים מתוך זה. הם האמינו באמת ובתמים שהם באים ממקום של פתיחות עצומה. אבל איך נתאר את התמימות המופלגת ברצון שצ’רצ’יל קלפטר בתחילת שנות השמונים יעמוד עם גיטרה וישיר “בערבות הנגב הסתובב גמל”? 

  •   •   •

ועכשיו, אחרי שלעגנו קצת לדוסים ולמוזרויותיהם, הרשו לי להעיר שזה בדיוק מה שקורה עם הטענות על “הדתה”. הקמפיין הזה הצליח לקנות לעצמו מקום של כבוד בכל כנס, יום עיון, או ליינאפ תקשורתי בנושאי חינוך. 

אי אפשר לטעון שהדברים אינם נשמעים. אני עצמי מקפיד לשמוע ולקרוא את כל הטיעונים, וכל הדוגמאות, ועם כל הכבוד, אני ממש לא משתכנע. קשה להתחמק מן המחשבה שבקצה המחנה החילוני מתפתח אגף פוריטני, אורתודוקסי ומפוחד. 

הם חוזרים ואומרים שאין להם שום דבר נגד יהדות, בדיוק כמו שלרבנים הקיצוניים אין שום דבר נגד החילוניות. או נגד תרבות מערבית. אדרבה, אבל בתנאי שישירו “בערבות הנגב”. 

כל מילה בעברית שלא עוברת את מועצת חכמי האתיאיזם של הפורומים החילוניים מפעילה מערכות התרעה מהבהבות וסירנות מייללות. מה הקטע שלהם? אני מוכן להמר שאיש מהם לא קורא לילדיו מספרי הילדים המקסימים של אורי אורבך. מה הם מרוויחים מזה? כל ילד דתי מכיר את “דירה להשכיר” ו”תירס חם” וספרי “איתמר” של דויד גרוסמן. מה הוא מפסיד? 

בעולם שאני מאחל לילדים שלי, חיים זה לצד זה אנשים דתיים וחילונים, שבעיקר מסתקרנים זה מזה, לומדים זה מזה, ולא חיים רק מבהלות, מאיומים פוטנציאליים ומקולות זעקה. אני באמת מאמין שזה טוב לאמונה. זה טוב לחילוניות. זה טוב לתרבות האנושית.

נכון, אם חוקרת דתייה כותבת ספר לימוד, היא עשויה לכתוב משהו כמו “הצטווינו לקיים תרי”ג מצוות”, ולא “הנרטיב ההלכתי של היהדות כולל בתוכו קודקס שמכונה “תרי”ג מצוות”. זה עניין של פרספקטיבה, סגנון ואוצר מילים. אז מה? 

אפשר לצפות מכותב דתי שהוא יתייחס ליהדות בגוף ראשון, אפילו בגוף ראשון רבים. אני לא חושב שאנחנו רוצים למנוע ממדענים דתיים לכתוב ספרי לימוד רק בגלל זה. שום תלמיד חילוני לא יאבד שום דבר מהחילוניות שלו אם הוא ייתקל בספר לימוד כזה, ויידע שהוא נכתב בידי אדם שאמונתו שונה. זאת יכולה להיות יופי של הזדמנות לנהל דיון ביקורתי סביב הספר, ואפשר לתת למורים את הקרדיט שהם יודעים איך לפתח את הדיון הזה. 

אבל זאת בדיוק הבעיה עם פוריטניות. היא לא נותנת קרדיט. היא לא נמשכת לאתגרים. היא לא רוצה לבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. היא מעדיפה להתריע, למרקר ניסוחים פסולים ולזעוק מרה. 

הטיעון החזק ביותר, בעיניי לפחות, של הפורום החילוני נוגע לעמותות חיצוניות שנכנסות לבתי הספר ומכניסות אג’נדות שלא פעם גובלות במיסיונריות. גם אני מתנגד לתופעה הזאת. 

בדיוק משום כך, אני חושש שאם יצליח הקמפיין הקולני והמבוהל נגד המפלצת הדמיונית שמכונה “הדתה”, אז בעוד עשר או עשרים שנה העמותות הללו רק יכפילו את כוחן. 

בעולם שבו החינוך החילוני מביט על היהדות רק מבחוץ, לא יקומו כאן מורים חילונים משובחים למקצועות היהדות. יכול להיות שבקצה החילוני מקווים שכתוצאה מזה יפסיקו ללמוד יהדות בכלל. הגיוני יותר להניח שזה לא יקרה, והוואקום – כמו תמיד – ימהר להתמלא. איך? על ידי עמותות חיצוניות, בעלי אג’נדות ומיסיונרים, כך שתמיד אפשר יהיה להמשיך להתלונן.

(איור: עציון גואל)

 

Leave a Comment