מה חשבה איימי ויינהאוס על גברים יהודים/אנשיל פפר

תערוכה חדשה על איימי ויינהאוס, המוצגת במוזיאון היהודי של לונדון, מושכת אליה מבקרים רבים מרחבי העולם. מאבקיה בהתמכרויות לסמים ואלכוהול הם לא הדבר היחיד שנעדר ממנה
  •  , במוזיאון היהודי של לונדון לא ראו מעולם תורים כאלה. אלפי מבקרים, רבים מהם תיירים מרחבי העולם, כבר באו מאז סוף השבוע שעבר לצפות בתערוכה החדשה המוצגת במוזיאון.
בעוד שכמה מהם עוברים בשתי הקומות התחתונות, מסתובבים בין התצוגות הקבועות על יהדות ותולדות יהודי בריטניה, הרי שרובם עולים היישר לקומה העליונה. מוצגת בה התערוכה החדשה “איימי ויינהאוס: דיוקן משפחתי” המוקדשת לחייה של הזמרת היהודייה שמתה ביולי 2011 והיא בת 27.
זו ללא ספק הברקה שיווקית, משום שהמוזיאון הקטן והאלגנטי שוכן בלב רובע קמדן, אבן שואבת לתיירים צעירים בלונדון הנמשכים אל השוק הצבעוני, מועדוני הלילה והברים של השכונה שהיתה ביתה של ויינהאוס בשנים האחרונות לחייה.
 Slider (24)
איימי ויינהאוס. מתוך התערוכהצילום: Mark Okoh / CAMERA PRESS
הופעותיה המוקדמות היו בחדרים האפלוליים הקטנים שמתחת לפאבים המקומיים. לשם המשיכה לבוא ולפעמים לתקלט גם לאחר שהתפרסמה בעולם. ברבים מהם יש כיום אנדרטאות קטנות לזכרונה. המעריצים ממשיכים להגיע ולהניח זרים מחוץ לבית בקמדן סקוור שבו נמצאה מתה.
למוזיאון היהודי בלונדון יש שני תפקידים – להנציח את סיפורה ההיסטורי של הקהילה המקומית ובה בעת להסביר לציבור הבריטי הרחב מהי היהדות. בשניהם המוזיאון עומד בכבוד רב. הוא מצליח לשזור בחלל מצומצם את החוטים השונים של החוויה היהודית בממלכה מאז ימי הביניים תוך מתן כבוד לקולות השונים והמנוגדים של קהילה הולכת ומתפצלת. אבל האם תערוכת איימי ויינהאוס מתמזגת אל תוך הנרטיב הזה?
לא לחינם היא נקראת “דיוקן משפחתי”. אחיה הבכור, אלכס, תרם את רוב המוצגים והיה בין אוצרי התערוכה. אלכס, שמופיע בחלק גדול מהצילומים והסיפורים המשפחתיים בתערוכה, גם כתב את רוב הכיתובים שלצד המוצגים. נראה שהיה מודע מאוד לצורך לשמור על ההקשר של התערוכה לכן כתב בדברי ההסבר שזאת “תמונה של נערה שבנשמתה היתה ילדה קטנה מצפון לונדון, בעלת כישרון גדול, שיותר מכל דבר רצתה להיות נאמנה למורשתה”.
 amy
פריטים מהמלתחה של איימי ויינהאוס. מתוך התערוכה. צילום: אי-אף-פי
ויינהאוס מעולם לא התביישה ביהדותה ולעתים הופיעה על הבמה כשלצווארה שרשרת מגן דוד גדולה. במשך תקופה מסוימת תיכננה לבוא לישראל כדי להיגמל מסמים. אבל היחס שלה ליהדותה לא היה כל כך פשוט.
באחד הראיונות סיפרה ששנאה את שיעורי העברית והיהדות שנשלחה אליהם בכל יום ראשון, שהיא מבקרת בבית כנסת ביום כיפור “מתוך כבוד” ומדי פעם משתתפת בסדר פסח המשפחתי. באותו ראיון סיפרה ש”להיות יהודי בשבילי זה להיות יחד במשפחה אמיתית. זה לא הדלקת נרות או אמירת ברכות”. היא הוסיפה ש”גברים יהודים אינם מעניינים אותי. יש לי חבר והוא לא יהודי, מכיוון שמרבית הזמן אני לא אוהבת גברים יהודים. אני לא יוצאת עם גברים שהאמהות שלהם גרמו להם תחושת מחנק”.
למרות זאת, בתערוכה ניכר מאמץ לקשור את סיפור חייה ליהדות. המוצגים נבחרו מתוך החפצים האישיים שלה ונכללים בחדר תצוגה אחד. הם כוללים מבחר מאוספי התקליטים והספרים שלה, כמה פריטי ריהוט וינטאג’ וכמובן מבחר מהבגדים והנעליים שלה המשרטטים את הטעם האקלקטי שלה, כולל שמלות מהופעותיה.
בתערוכה אין כל אזכור למאבקים הארוכים שלה בהתמכרויות לסמים ואלכוהול, או בבולמיה שממנה סבלה. במקום זאת המבקרים יכולים לקרוא על סב־סבה של ויינהאוס שהיגר לאנגליה ממינסק ב-1890, כיצד המשפחה נדדה, כמו יתר המשפחות היהודיות, מהאיסט־אנד המחניק אל פרברי צפון לונדון.
עוד מסופר על העבודות האופייניות למעמד הפועלים היהודי שבהן עסקו הגברים במשפחת ויינהאוס, ספרים ונהגי מוניות, עד שכמו מרבית היהודים בבריטניה עשו את המעבר למעמד הביניים. אבל אין כמעט דבר על משפחתה של ג’ניס, אמה של ויינהאוס, מהעץ המשפחתי המפורט אפשר להבין שהתגרשה מהאב מיץ’ שמאז מותה של איימי נהפך למנהל עיזבונה. מאביה, על פי התערוכה, היא ירשה את אהבת השירה, אף שבמשפחה של אמה ג’ניס היו נגני ג’ז מקצועיים
לכתבה מלאה הקישו
.

Leave a Comment