מה צריך לקרות כדי שאחזור לישראל? מאת סייד קשוע

השאלה הזו תפסה אותי לא מוכן. מה צריך לקרות? לא ברור, אבל יש לזה מעט מאוד קשר לכיבוש

בשבוע שעבר נסענו לקנדה. הוזמנתי לשני ערבי הקראה בטורונטו ובמונטריאול והחלטתי לצרף את כל המשפחה למסע, כיוון שחופשת הקיץ כבר התחילה ואנחנו בתקופת נדידה והמתנה לבית החדש ששכרנו לשנה הבאה ואליו אנחנו אמורים להיכנס רק בתחילת אוגוסט. “זה יהיה הטיול השנתי שלנו”, הודענו לילדים, שמעולם לא התנגדו לצאת לטיול, ודאי כשמעורבים בעניין מטוסים ורכבות. במקום לנסוע ליומיים של הרצאות החלטנו להישאר שבוע בקנדה. “קוויבק מדהימה”, אמר לי חבר שנולד בקנדה, “אתם תיהנו שם מאוד, זה כמו אירופה”.

קוויבק היתה באמת מדהימה, רבתי עם אשתי בנמל המקסים של מונטריאול, איימתי על הילדה הגדולה ברחובות הציוריים של העיר העתיקה, בני הקטן הכניס לי אגרופים כשצרח במלוא העוצמה וקילל אותי באנגלית בתוך חלל מדהים של קתדרלה, כשהוא זועק שהוא שונא אותי ושהוא רוצה ללכת לטארגט.

קוויבק סיטי בכלל היתה כמו גן עדן. המלון היה בלב העיר העתיקה, מרחק הליכה לנמל, ממנו יצאנו לשיט בספינה מפוארת למפרץ וחזינו במפלים גבוהים יותר ממפלי הניאגרה. “לא עדיף טבריה?” אמרה אשתי כשנמאס לה לגמרי משלושה ילדים שלא התעניינו בנופים או במפלים ועסקו בעיקר במריבות זה עם זה ובלהכריח אותנו להיכנס לפיצריות במקום ליהנות מהאוכל המשובח של קוויבק, בהשוואה לזה שאנחנו רגילים אליו באילינוי.

kashua-in-Canada

איור: עמוס בידרמן

“אם לא תעזוב את אחיך אני אזרוק אותך לנהר, אני נשבע”, איימתי על הבן האמצעי שלי בלי להניד עפעף ותהיתי מה היה חושב קנדי ממוצע אם היה מבין את מה שאמרתי לבן שלי בערבית באותו רגע. אנחנו אומרים לילדים שלנו דברים איומים באוטומטיות, בלי מחשבה. משפטים שאמרו לנו כשהיינו ילדים והמשכנו להשתמש בהם בלי לעמוד על משמעותם: “אני אגמור אותך אם לא תשב בשקט”, “אני אתלוש לך את האוזן אם עוד פעם תבעט באחותך”, “אני אהרוג אותך אם לא תסיים את הארטיק שעלה חמישה דולר”.

“אתה כל כך צודק”, אמרה אשתי, והניחה יד על פיה, לאחר שהזהירה את הילד הקטן שתזרוק אותו מהחלון, למרות שהלכנו ברחוב ולא היה בכלל חלון. החלטנו שאנחנו משנים את דרכינו ולא עושים זאת יותר, לא משתמשים בביטויים שהפכו שגורים בפינו רק משום שהתרגלנו לשמוע אותם ולהגיד אותם. אלה דברים נוראיים שאסור שייאמרו לאיש ובוודאי לא לילדים, לילדים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים ודואגים להם.

בשלוש השעות הראשונות של הנסיעה ברכבת בין מונטריאול לטורונטו התאפקנו ונזהרנו בלשוננו למרות ששנינו היינו על סף התמוטטות עצבים. שלושת הילדים הלכו מכות ברכבת ללא הפסקה. “אמרת שהרכבת תהיה חוויה לילדים, לא?” הפלתי את התיק על אשתי והפרדתי בין הגדולה לאמצעי כשאני מבטיח עונשים כמו החרמת טלפונים ניידים והחרמת אכילת גלידה לכל הקיץ ללא הועיל. “אני אשחט אותך אם עוד פעם תיגע בי”, אמרה הילדה הגדולה לאחיה. “את לא מתביישת”, לא יכולתי לצעוק כמו שרציתי כי היו קנדים ברכבת, “איך את מדברת לאח שלך, מאיפה למדת לדבר ככה, תגידי לי? נשבע לך שאם עוד פעם אחת אני שומע אותך אומרת את זה אני מעיף אותך ישר לפסים, הבנת?”

היו לי בערך שעתיים עד האירוע שלי כשהגענו למלון בטורונטו. “בסדר”, אמרה אשתי בחוסר חשק כשהסכימה לקחת לבד את הילדים לאחד המוזיאונים בעיר, לתת לי קצת לנוח לבד בחדר ולהתאפס לפני ההרצאה.

האירוע עבר יחסית בשלום ואיש בקהל לא הרגיש שנסעתי יותר מחמש שעות ברכבת עם שלושה ילדים עצבניים לפני כן. בתום הדיון עם המנחה ניתנה הזדמנות לקהל להפנות אלי שאלות. “מה צריך לקרות בארץ”, שאל אחד הנוכחים באולם, “כדי שתחזור לגור שם?”

לא הייתי מוכן לשאלה הזאת. ובניגוד לתשובות הכמעט־אוטומטיות שאני מספק לשאלות הקהל, השאלה הזאת התקילה אותי. התשובה הנכונה ודאי תהיה משהו כמו, “שיסתיים הכיבוש”, אבל זה יישמע כאילו אני מתנה את החזרה שלי במשהו, ובסופו של דבר איני מתייחס לעצמי בינתיים כדייר קבע בארצות הברית, וארצות הברית גם היא לא מתייחסת אלי כאל דייר שלה. עוד תשובה נכונה תהיה ודאי “שוויון לכל האזרחים במדינה”, אבל גם זה יכול להישמע מצד אחד כאילו למישהו אכפת מהרצונות שלי, ומצד שני זה עלול להישמע כמי שנטש את המאבק לשוויון וימתין לו בשלוות נפש בארץ נוחה עד אשר התנאים יאפשרו לי לחזור ישר לחיק השוויון. “לא צריך לקרות כלום”, כמעט שעניתי, אבל רגע, אם הכיבוש מסתיים, הרי ודאי שהייתי חוזר לארץ ולו רק בשביל לחגוג את זה. ואם ראש הממשלה יצהיר מחר על שוויון אזרחי, שותפות מלאה וחלוקת משאבים שוויונית, לא הייתי חוזר מיד?

“אני לא יודע”, מצאתי את עצמי אומר ונד בראשי, “אני חוזר לארץ בכל מקרה, אמנם אנחנו כאן עכשיו, ויכול להיות שנישאר כאן עוד זמן מה… לא יודע, אני לא יודע”.

“דבר אחד”, הקשה השואל, שמשום מה חשבתי שהוא ישראלי, “דבר אחד שיגרום לך לקחת את המזוודות ולחזור מיד”.

“אתה יודע מה?” עניתי תשובה מהלב אך ודאי רחוקה מכוונת השואל, “אני אחזור אם אחד מהילדים שלי יבקש לחזור”.

הרהרתי בשאלה ובתשובה כל הדרך למלון. סתם שאלה, מה זה קשור בכלל. מה צריך לקרות? מישהו בכלל שואל אותי? פתחתי את הדלת בשקט, כי כולם כבר ודאי ישנים אחרי יום מתיש שכזה. החדר היה חשוך מלבד אור הטלפון הנייד שהחזיקה הילדה שלי וחשף עיניים דומעות.

“מה קרה?”

“כלום, נמאס לי מכאן, אני רוצה הביתה”.

“באמת?” הגבהתי את קולי שלא הסתיר את נימת השמחה, “את באמת רוצה הביתה?”

“תמיד אני על הספה הנפתחת במלון”, היא אמרה, “נמאס לי, לפחות בבית יש לי חדר משלי”.

“די”, אמרה אשתי בלי להוציא את ראשה מהכרית, “אם אתם מעירים את הקטנים אני הורגת אתכם, אני נשבעת”.

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 7-2-2015