מוזיאון קרן לואי ויטון מנסה לזכות בהערכת המבקרים קרול ווגל, ניו יורק טיימס

 יצירות מופת מודרניות של אדוורד מונק, מאטיס, וורהול ואחרים יוצגו במוזיאון קרן לואי ויטון בפריז. אולי בזכותן יפוגו חששותיהם של חובבי אמנות שמא המוזיאון הוא לא יותר מצעצוע תאגידי של אדם עשיר

loui-viton-museum

כשנפתח מוזיאון קרן לואי ויטון בפריז באוקטובר, הוא בלט כל כך בנוף עד שכל העיניים נישאו אל המבנה האדריכלי ואל היוצר שלו, פרנק גרי. נדמה אז שיצירות האמנות שהוצגו בבניין — כולן מאוסף הקרן — הן משניות בחשיבותן, ולא נמסרו פרטים רבים על תערוכות עתידיות. אבל מתברר שסוזאן פאז’ה, המנהלת האמנותית בקרן, עבדה בחשאי על תערוכה של יצירות מופת מודרניות, שתיפתח באפריל ותציג יצירות שהושאלו לקרן ממוסדות אמנות מכל העולם, ובהן “הצעקה” של אדוורד מונק, “מחול” של מאטיס ו”שלוש נשים” של פרנאן לז’ה.

הבניין, שילוב לירי של זכוכית, בטון, עץ ופלדה השוכן בקצה המערבי של יער בולון, הוא העיצוב הרדיקלי ביותר מאז פירמידת הזכוכית שהציב איי־אם־פיי בחצר הלובר לפני 26 שנה. המבקרים כינו את הבניין החדש סירת מפרש, ארמון בדולח, ספינת חלל, ואפילו לווייתן. “רצינו להבליט קודם כול את ההיבט האדריכלי של המוזיאון”, אומרת פאז’ה, לשעבר מנהלת המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית של פריז.

כשנפתח הבניין, שהוקם בתקציב של 143 מיליון דולר, רבים בעולם האמנות הביעו אכזבה מהעובדה שהתערוכה הראשונית הכילה רק חלק קטן מהיצירות שצבר ברנאר ארנו, היושב ראש והמנכ”ל של LVMH מואט הנסי לואי ויטון, תאגיד מוצרי היוקרה, אספן פרטי נלהב. בתערוכה הוצגו ציורים מעורבים מאת גרהרד ריכטר ואלסוורת קלי, ופסלים של תומס שוט ואיזה גנזקן, כריסטיאן בולטנסקי ופייר ויג (כמה מהיצירות החזקות יותר הוזמנו במיוחד לקרן מקלי, מאולפור אליאסון ומטארין סיימון).

loui-viton-museum2-

הצעקה” של מונק”אי־פי

עכשיו ישמש המוזיאון אכסניה לכמה מאבני היסוד של האמנות המודרנית. “הצעקה” מוצג בו בהשאלה ממוזיאון מונק באוסלו; “מחול” של מאטיס, המוצג בפריז לראשונה זה 15 שנה, הושאל למוזיאון ממוזיאון סטייט הרמיטאג’ בסנט פטרסבורג; “שלוש נשים” של לז’ה נשאל מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (מומה).

בבניין יוצגו גם יצירות ובהן “מס’ 46 (שחור, אוקר, אדום על אדום)” של רותקו, מהמוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג’לס. על פי הדיווחים תכלול התערוכה גם את “עמוד אינסופי, גרסה 1” של ברנקוזי, מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. היצירה העשויה מעץ אלון מגולף היא הדוגמה השלמה הראשונה של הפסל הידוע. “אישה עם שיער צהוב” של פיקאסו, יצירה השייכת למוזיאון גוגנהיים בניו יורק, תגיע אף היא למוזיאון הפריזאי, לדברי מקורות מהמוזיאון. “הקרן שואפת להיות עכשווית”, אומרת פאז’ה. “אבל היא לא רוצה להתעלם מתולדות האמנות, כפי שהיא משתקפת ביצירות הגדולות האלה מהמאה ה-20, שממשיכות גם כיום לשמש נקודת התייחסות חשובה לאמנים”.

התערוכה, “Les Clefs d’une Passion” (המפתחות לִתשוקה), תוצג עד 6 ביולי. שבועיים לאחר שתיפתח יוצג מבחר נוסף של עבודות מאוסף הקרן בשאר האולמות, יצירות של מאסטרים עכשוויים ובהם וורהול, גילברט וג’ורג’, ריצ’רד פרינס ודגלאס גורדון. היצירות האלה, כך מקווה פאז’ה, יפיגו את חששותיהם של חובבי אמנות ספקניים שתהו שמא הבניין החדש הוא פשוט צעצוע של אדם עשיר, מיתוג תאגידי בנוסח המאה ה-21, או אם במשך הזמן הוא ייעשה לחלק בלתי נפרד מחיי התרבות בפריז.

בעיר שבה המוסדות המציגים יצירות אמנות ממומנים ברוב המקרים מכספי הממשלה, הקרן היא דוגמה פריזאית נדירה למוסד בסגנון אמריקאי, בדומה למוזיאונים פרטיים לאמנות עכשווית שפתחו גופים כגון קרן ברנט בגריניץ’ שבקונטיקט ואוסף משפחת רובל במיאמי.

loui-viton-3

מחול” של מאטיס, 1938″Via Bloomberg

המוזיאון החדש מעורר בפריז סקרנות רבה. ברוב הימים התורים משתרכים סביב הבניין שעות לפני פתיחתו, ובסופי השבוע מבקרים כ-8,000 איש ביום, רובם המוחץ פריזאים.

אף שהעיצוב האדריכלי היה עד כה מוקד המשיכה העיקרי של המוזיאון, האמנות תהיה בקרוב שותפה לא פחותה בחשיבותה ממנו. “בהתחלה, כשנשלמות העבודות על הבניין, האוצרים בדרך כלל רוצים זמן כדי להבין איך להשתמש בו”, אומר גרי בשיחת טלפון מלוס אנג’לס. גרי אומר שעבד עם פאז’ה במשך שעות והתוודע מקרוב לאוסף כדי שיהיה אפשר לנצל את 11 האולמות של המוזיאון — כמה מהם בעלי תקרות גבוהות במיוחד — ואת מרפסות הגג שלו להצגת היצירות בדרך הטובה ביותר.

“אנחנו מקיימים דיאלוג מתמיד על אמנות; זה לא עניין של אופנה”, אומרת פאז’ה בביקור שערכה לא מכבר בניו יורק, על כוס תה במלון פייר לאחר יום שבו ביקרה בגלריות בצ’לסי ובתערוכות במוזיאונים, ובהן אוסף האמנות הקוביסטי של לנרד א’ לאודר במוזיאון מטרופוליטן, שהיא מגדירה “פנטסטיק”.

“ארנו רוצה שהמוזיאון יהיה מקום רציני מאוד”, מוסיפה פאז’ה. מאחר שאשתו, אלן מרסייה, היא פסנתרנית מקצועית, הוא גם חובב נלהב של מופעי במה. “לא רק מוזיקה אלא גם שירה”, אומרת פאז’ה. “אין בפריז הרבה מקומות לקריאת שירה”. עד כה התקיימו באודיטוריום בן 350 המושבים קונצרט של הפסנתרן לאנג לאנג והופעה של להקת קראפטוורק, מיצב של האמן הגרמני פלוריאן הקר וסדרת ערבי שירה שארגן ז’רום גיים.

loui-viton-4

מוזיאון לואי ויטון בפריזרויטרס

זו אינה הגיחה הפומבית הראשונה של ארנו לעולם האמנות. ב-1999 הוא קנה את בית המכירות הפומביות פיליפס, ומיזג בינו לבין סימון דה פורי ודניאלה לוקסמבורג, שני סוחרים ידועים. המיזוג החזיק מעמד רק עד 2002. ארנו הבין שהניסיון להתחרות עם ענקי המכירות הפומביות סותביס וכריסטיס מועד לכישלון, ומכר את המניה שלו לדה פורי וללוקסמבורג (השניים כבר אינם קשורים בהסכם; פיליפס שייך כיום לקבוצת מרקורי, חברה רוסית למוצרי יוקרה).

ארנו הפסיד מיליוני דולרים בפיליפס, אך הדבר לא פגע בהתלהבותו מאמנות או בעניין שהוא מגלה בתחום. כיום מוצגת במוזיאון תערוכה של יצירות מאת אליאסון, אמן דני־איסלנדי שהניו יורקרים מכירים יותר מכול בזכות ארבעת המפלים שהוא יצר בנמל ניו יורק ב-2008. לתערוכה במוזיאון LVMH הוא תכנן חלל שבו הצופים עטופים באור ובבבואות מראה חלומיות שלהם, לצד ברכת מים במרתף הבניין, שמנהליו מכנים אותו “גרוטו”, מערה.

“מפתחות לתשוקה”, כך מקווה פאז’ה, יבהירו לקהל שהמוזיאון אינו רק חלל להצגת יצירות אמנות עכשוויות אלא הוא גם מרכז ללימוד על הדמויות ההיסטוריות המשמשות מקור השראה לאמנות כיום. “שני הדברים חשובים”, היא אומרת. “צריך להתעניין במה שקורה בכל העולם, אם זה בנסיכות שארקה, בניו יורק או בפריז”.

הכתבה פורסמה בארץ ב 2-10-215