מופע שנות ה־80 מאת נעמה לנסקי

ליא קניג (86), יהודה אפרוני (85), מרים זוהר (84) ואילן דר הצעיר (רק בן 79!) מככבים בהצגה “הרביעייה” בתיאטרון הספרייה • אבל החגיגה האמיתית מתרחשת בכלל מאחורי הקלעים, כשהם מדברים על הגיל, התהילה החולפת, קומפלימנטים לבחורות ומועדוני סקס

80-thies

מימין: אפרוני, זוהר, דר, קניג. “כבר הרבה זמן לא שיחקנו ביחד, מאמא’לה צילום כפיר זיו

הבמה הקטנה מוארת באור חיוור. ליא קניג בת ה־86 זולגת לתוך כיסא מפלסטיק. יהודה אפרוני בן ה־85 נעזר במקל הליכה, מתקדם באיטיות אל עבר קדמת הבמה. מרים זוהר בת ה־84 מדפדפת בין דפי המחזה, מקמטת את מצחה בניסיון לשנן את שורות הפתיחה. ואילן דר, רק בן 79, תולה מבט עייף באוויר.

הבמאי, רועי הורוביץ, מבקש לבצע הרצה של ההצגה, וכל הארבעה פוצחים בטרוניות. זה שעתיים שהם בחזרות על הבמה, שעת הצהריים כבר מתקרבת, הגיע הזמן לחזור הביתה!

אבל כשפנסי התאורה נדלקים וברקע מתנגנת מוסיקת הפתיחה – העייפות, בעיות הזיכרון וקשיי השמיעה נעלמים כלא היו. הם זוקפים את הגב, שרים, רוקדים, מרגשים. חושפים את הכריזמה הבימתית, את חושי המשחק החדים והמדויקים ואת הניסיון, שמגיע במצטבר ליותר מ־200 שנה.

הם משחקים שני זוגות נשואים, חברים ותיקים, במחזה “הרביעייה”, שיעלה בבכורה בתיאטרון הספרייה ברמת גן ביום חמישי הקרוב. וכמו בהצגה, כך במציאות, הם ארבעה חברים ותיקים שצועדים ביחד עשרות שנים, לא פוסחים על שום קלאסיקה.

“אנחנו שומרים על קשר קרוב כל השנים”, מספרת קניג. “מה שיפה הוא שהמחזה הזה מזכיר את הידידות בינינו. תמיד אומרים ששחקנים אוכלים אחד את השני. אז הנה, מגיע גיל שבו מפסיקים לאכול אחד את השני ומתמקדים בלחבב אחד את השני”.

אז יש חברויות בעולם התחרותי הזה?

“בטח”, משיבה מרים זוהר. “ליא כרגיל מגזימה. לא תמיד אוכלים אחד את השני. אני לא זוכרת שקינאתי בה או בשחקניות אחרות. חייתי את החיים שלי”.

ליא: “כבר הרבה זמן לא שיחקנו ביחד, מאמא’לה”.

מרים: “אבל אנחנו חברות מחוץ לבמה. נסענו ביחד לחופשות, לחוץ לארץ. מדי פעם אנחנו זוללות ביחד ארוחות צהריים, בלי שאף אחד יראה. בשבתות אנחנו הולכות לאכול פיצות במסעדה בתל אביב. וזה טעים שם, להשתגע. פיצות ענקיות, דקיקות, עם סרדינים ודברים טובים. אנחנו כל כך אוהבות את זה. חיים פעם אחת. צריך לזכור את זה”.

יהודה: “שמעתי על ליא הרבה לפני שעלתה ארצה. היא היתה אגדה”.

ליא: “אגדה שמגדה”.

אילן: “מאמי, את אייקון. עד היום אנשים מגיעים להבימה ואומרים בקופה, תנו לי זוג כרטיסים לליא קניג. לא יודעים מה שם ההצגה, רק יודעים שאת משחקת בה”.

ליא: “בגילי מגיע לי שזה מה שיגידו. הגיע הזמן”.

יהודה: “תמיד ידעו. כולנו שומעים הרבה את המשפט ‘גדלנו עלייך'”.

ליא: “אני חושבת שמי שלומד עכשיו משחק לא כל כך גדל עלינו, אני מצטערת להגיד את זה. בתי הספר לא מלמדים את ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי. אמנם ההיסטוריה די קצרה, 100 וקצת שנים. אבל הצעירים, הם בכלל יודעים משהו על הבימה?”

יהודה: “את צודקת. בהבימה יש שחקנים צעירים שלא יודעים מי היו מייסדי התיאטרון, וכשהם נכנסים לאולם רובינא, אין להם מושג מי היתה רובינא. עד כדי כך”.

ליא: “ומחר לא יידעו מי אנחנו, ידידיי. ישכחו גם אותנו”.

אילן: “זה חלק מהעניין. שוכחים גם את הענקים ביותר”.

ליא: “באנגליה לא תמצא סטודנט אחד שלא יודע מי זה לורנס אוליבייה. ואצלנו לא מכירים שחקנים גדולים שפרשו לפני עשר שנים”.

אילן: “אם נשאיר אחרינו הרבה כסף ויקראו על שמנו אולם, אולי יזכרו אותנו”.

מרים: “אז עשו לקלצ’קין אולם. מישהו זוכר מי הוא היה? ואם פעם בשנה זוכרים, יוצאים מהאולם ומייד שוכחים. אכפת לשחקן צעיר לדעת מי היה קלצ’קין? לא. הוא אפילו לא שואל”.

ליא: “בבית צבי יש תמונה שלי כשאני קוגלגרית, יחד עם שרגא פרידמן. מישהו מהצעירים יודע מי מצולם בתמונה הזאת? מזל שרשמו את השמות שלנו מתחת”.

מרים: “לי אין תמונה שם. אפילו בהבימה אין תמונה שלי. 45 שנה שיחקתי בהבימה, ואין תמונה אחת שלי על הקירות”.

יהודה: “זה כבר פוליטי, כי את עזבת את הבימה”.

מרים: “אבל לא עזבתי בריב. ונניח שהיו לי ויכוחים עם המנהל (יעקב אגמון; נ”ל), זה אומר שלא צריך להזכיר אותי? רק תמונה אחת אני מבקשת, זה הכל”.

ליא: “יוסי גרבר אמר לפני שנפטר: ‘אני יודע שלא יזכרו אותי’. והוא צודק. לא יזכרו אותו ולא אותנו”.

מרים: “אתם יודעים, פגשתי את גרבר ארבעה ימים לפני שהוא נפטר, והוא אמר לי: ‘מרים, בואי נעשה משהו ביחד’. אמרתי לו: ‘בשמחה, אבל בוא נמהר, אין לנו הרבה זמן’. והתכוונתי לעצמי, שלי לא נשאר הרבה זמן לחיות. מי ידע שיחלפו כמה ימים והוא לא יהיה”.

מה מעורר בכם מוות של חברים קרובים?

יהודה: “זה עצוב מאוד. כל אחד שנפטר הוא אוצר עשיר של זיכרונות, שנעלם בבת אחת”.

אילן: “חבר’ה, זה חלק מהעניין. למות זה חלק מהחיים. מה קורה לכם? ובזמן האחרון למות זה מאוד באופנה”.

מרים: “אני מקווה שאנחנו לא נהיה אופנתיים בקרוב”.

אילן: “אין מה לעשות, צריך לפנות מקום לאחרים. בתי הספר למשחק מצמיחים 300 תלמידים בשנה”.

ליא: “ואם ייצאו ממחזור אחד חמישה־שישה שחקנים טובים, זה יהיה הישג. בואו נהיה דוגרים: כולנו כבר עשינו את הקריירה. עכשיו זה הכיף. המפגש הזה בין ארבעתנו על הבמה קסם לנו. החברות הזאת שקיימת בינינו היא מיוחדת.

“אני לא יודעת אם היום הדור הצעיר יודע לשמר ולייחד חברות כזאת. אנחנו גדלנו אחד עם השני ואחד ליד השני. היינו קרובים מאוד. לא בהודעות בטלפונים. ממש חברוּת”.

מרים: “לקחנו את הפרויקט הזה רק בשביל הכיף והחברות. כולנו עסוקים בדברים אחרים, אין לנו זמן”.

אילן: “גם כסף לא ממש מקבלים פה. מדובר בסוג של התנדבות. אבל מה לעשות, יש מעט מאוד שחקנים בגיל שלנו שעדיין חיים ויכולים למלא את התפקידים האלה. מתים פה כמו זבובים בזמן האחרון.

“לכן חשוב להבהיר לקהל שימהר להגיע להצגה. אנחנו לא נעשים צעירים יותר”.

  •  בחודש יוני האחרון נסעו קניג ורועי הורוביץ לניו יורק, לצורך השתתפות בפסטיבל תיאטרון יידיש. הורוביץ (46) ביים את קניג בשתי הצגות בהבימה, “לא ביום ולא בלילה” ו”משהו טוב”, ונוצרו ביניהם קשרים קרובים, חרף 40 השנים שמפרידות ביניהם.

“באחד הערבים בניו יורק מצאנו את עצמנו במועדון סקס”, הוא מספר. “סחבתי את ליא לראות הצגה באוף אוף ברודווי, ולא ידעתי שזאת הצגה על סקס שמוצגת במועדון סליזי במיוחד”.

ליא: “אני מאוד נהניתי שם. היה יופי של ערב”.

רועי: “ישבו מאחורינו כמה ישראלים, שמייד ביקשו להצטלם סלפי עם ליא. אמרתי לה: ‘אל תעשי את זה, את קוברת לך את הקריירה’. והיא אמרה: ‘להפך!’ היתה מבסוטה לגמרי והתגלגלה מצחוק”.

באותו ביקור פגש הורוביץ את חברו, המחזאי האמריקני דן קלאנזי, שסיפר לו שבדיוק סיים לכתוב מחזה לארבעה שחקנים בני 80. “הוא נתן לי את הטקסט, וליא ואני קראנו אותו ביחד במטוס בחזרה לארץ. כבר באוויר היה ברור לנו שהולכים על זה”.

80-thies-1

משננים טקסטים ביחד. “מגיע גיל שמפסיקים לאכול אחד את השני ומתמקדים בלחבב אחד את השני” // צילום: קוקו

זה עבד בשיטת “חבר מביא חבר”. קניג הביאה את זוהר ואפרוני. זוהר הביאה את דר, שבמרוצת 20 השנים האחרונות הירבה לשחק את בן זוגה בהצגות שונות בתיאטרון בית ליסין. דר הביא את אשתו, רות (75), שתעצב את התפאורה והתלבושות. החזרות להצגה היו מוצפות בזיכרונות, רכילויות, בדיחות ביידיש ותלונות על איברים דואבים.

קניג מספרת שהיה חשוב לה במיוחד לשכנע את אפרוני להשתתף בהצגה, לאחר שנעדר במשך שנים מבמות התיאטרון, אחרי קרוב ל־60 שנות משחק, מרביתן בהבימה.

“היתה לי מנופאוזה”, הוא צוחק. “ההצגה האחרונה שבה שיחקתי היא ‘קומדיה של טעויות’ בתיאטרון באר שבע, ב־2009. מאז לא שיחקתי.

“ליא הציתה לי את החשק לבמה, שכבר דעך. כשאתה לא בעניינים אתה דועך, מאבד את הביטחון, חרד. בלאו הכי חרדה תמיד מלווה את רוב חיי, בין שאני משחק ובין שלא. וגם הגיל עושה את שלו. לחזור לבמה עכשיו, ככה, זאת זכות גדולה. הקאסט הזה הוא בלתי רגיל, קאסט שכל אחד משווע לו. זה עורר בי את התיאבון. החברים האלה יעזרו לי להחזיק מעמד על הבמה”.

עלילת ההצגה, המלאה בהומור ובתובנות חיים, מלווה את שני הזוגות מראשית היכרותם כצעירים, לאורך תחנות חייהם השונות. יש דמיון רב בין הדמויות במחזה לבין השחקנים.

דמותו של אפרוני, למשל, חולה בשלב מסוים בסרטן. “יש לי סרטן בפרוסטטה, גם בהצגה וגם בחיים”, הוא אומר. “אותו סיפור ואותן בעיות. לא רואים עלי?”

מרים: “אין מה לראות, יהודה, אתה נראה מצוין”.

אילן: “אתה תהיה בסדר, יהודה. האדרנלין בהצגה יבריא אותך”.

ליא: “אנחנו נדאג לזה שאתה תהיה איתנו לעוד הרבה זמן”.

יהודה: “הם מאוד מעודדים אותי, כל הזמן, אם כי בהצגה יש אמיתות מאוד קשות שאני מבטא. הרופא אומר לי שאם אקבל את הטיפול הכימותרפי, יהיו לי שנתיים לחיות, ואם לא אקבל יישארו לי שנה, אולי שנה וחצי. אני ואשתי בהצגה, מרים, בוחרים באפשרות השנייה, כי אנחנו רוצים איכות חיים. אנחנו נזכרים בשורות השיר, ‘הלוואי שאהיה בחיים כשאמות’. הטיפולים גורמים לך להרגיש מת כשאתה עדיין חי”.

ליא: “בעלי, צבי, מת מהמחלה הזאת, ויהודה ואשתו רבקה ליוו אותי כל הדרך. מרים היתה איתי בחדר כשצבי נפטר. אז באמת שהחיים והבמה מתערבבים מול העיניים שלנו”.

לכתבה המלאה הקישו