מי באמת כתב את נביאים ראשונים מאת אילון גלעד?

לא יהושע, לא שמואל ולא הנביא ירמיהו היו אלה שכתבו את הספר המכיל פרקים נבחרים בתולדות עם ישראל. מאות שנים אחר כך היו אלה סופרים בחצרו של המלך יאשיהו שהעלו את הסיפורים על הכתב, כשאג’נדות ברורות מנחות אותם. כתבה שנייה בסדרה

 אם תשאלו רב מי כתב את ספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) — יש סיכוי טוב שיפתח את מסכת בבא בתרא בתלמוד הבבלי (י״ד, ב׳–ט״ו, א׳) ויסביר על פי הכתוב שם שיהושע כתב את ספר יהושע עד לחלק שבו הוא מת, ושאת המשכו כתבו אלעזר הכהן ובנו פנחס הכהן. הוא ימשיך ויסביר ששמואל היה זה שכתב את ספר שופטים וספר שמואל עד לחלק שבו הוא מת, ושאת סוף הספר כתבו הנביאים גד ונתן. את ספר מלכים, יוסיף, כתב כמובן הנביא ירמיהו.

אם תשאלו את אותו רב איך יכלו מחברי התלמוד לדעת במאה החמישית לספירה את זהות המחברים שקדמו להם ביותר מאלף שנה, הוא כנראה יספר שכשאר המסורות העתיקות הכתובות בתלמוד מדובר בתורה שבעל פה, שעברה מדור לדור במשך מאות שנים בשרשרת ארוכה של רבנים ותלמידיהם — עד שהועלו הדברים על הדף. אם תפקפקו באמינות גרסה קיצונית זו של טלפון שבור ייתכן שיסביר הרב שדברי חז״ל הכתובים בתלמוד נמסרו כמסר קדוש שמקורו באלוהים (״חכם עדיף מנביא״) ובכך כנראה תסתיים השיחה.



goliat-2

“דוד וגלית”, ציור של קאראווג’ו, 1599. מי באמת הרג את הבריון?מוזיאון פראדו

אם תפנו אותה שאלה ממש לחוקרי מקרא בכל אוניברסיטה בעולם, התשובה תהיה שונה לחלוטין. ייתכן שהפרטים ישתנו מעט מחוקרים כאלה לאחרים, אך באופן כללי מדובר יהיה בגרסה משוכללת של התיאוריה שהגה חוקר המקרא הגרמני מרטין נות בזמן מלחמת העולם השנייה, שלפיה ספר דברים וספרי הנביאים הראשונים מהווים כולם יצירה ספרותית אחת שנערכה בסוף התקופה המתוארת בספרים אלו. נות קרא ליצירה זו ״ההיסטוריה הדברימית״, מונח שמקובל במחקר גם בימינו.

רנסנס בממלכת יהודה

חוקרי מקרא דוחים את הסברה כי היו אלה דמויות מתוך העלילה של הנביאים הראשונים שכתבו את הספרים, משום שתוכן הספרים עצמם, לדבריהם, מצביע על ההפך המוחלט. הם לא כתובים בגוף ראשון כפי שאדם מספר על חוויות שעבר, אלא מנקודת מבט של מספר יודע כל המתאר אירועים בעבר הרחוק. בנוסף, הניסיון לחלק את ספרי הנביאים הראשונים לסופרים שונים לאורך מאות שנים לא עולה יפה — הסגנון והשפה בספרים אלו ובעיקר בסיפורי המסגרת של הספרים האלה, זהים לסגנון וללשון של ספר דברים, דבר המעיד על כך שנכתבו על ידי אותם סופרים באותה נקודה היסטורית.

כדוגמה נוכל להבחין בפסוקית ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, הנדירה יחסית בשאר ספרי המקרא (מופיעה סך הכל 13 פעמים) אך חוזרת שוב ושוב בספרי ההיסטוריה הדברימית (שש פעמים בספר דברים, 13 פעמים ביהושע, שבע פעמים בשופטים, 11 פעמים בשמואל ו–13 פעמים בספר מלכים). לא רק שהשימוש בפסוקית הזאת מהווה עדות לשונית־סגנונית אחת מבין רבות לאחדות היצירה כולה, אלא שהשימוש בה מהווה ראיה לכך שכותב הדברים תיאר את העבר הרחוק ולא את ימיו שלו. החזרה המרובה על ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ מלמדת אותנו גם על מטרת הכותב. הוא טורח לספר על אירועי העבר לא מתוך מחויבות למחקר היסטורי מדויק (שהוא תופעה מודרנית) אלא כדי להעביר מסר לבני זמנו לגבי עולמם.

למשל, סיפור כיבוש הארץ נקטע על ידי סיפור קצר על מרגלים ששלח יהושע ומפגשם עם רחב הזונה. סיפור זה אינו מקדם את העלילה, שכן לא מסופר שם שהמרגלים השיגו מידע כלשהו שעזר להם לכבוש את העיר. על כן עולה השאלה למה טרחו הסופרים להכניס את הסיפור הזה לתוך העלילה? התשובה נמצאת בפסוק המכיל את הצירוף ״עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ הסוגר את הסיפור: ״וְאֶת־רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת־בֵּית אָבִיהָ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ, הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ, וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת־הַמַּלְאָכִים, אֲשֶׁר־שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת־יְרִיחוֹ״ (ו׳, כ״ה).

הסופר מסביר מדוע חיים הכנענים ביריחו למרות כיבושה על ידי יהושע. לסיפורים כאלה, המפרטים את הסיבות לכך שהמציאות היא כפי שהיא, קוראים סיפורים אֶטְיוֹלוֹגִיִּים וההיסטוריה הדברימית מלאה בהם. תת־סוג של סיפורים אטיולוגיים נפוצים מאוד בספרים אלו הוא סיפורים המספקים הסברים מיתולוגיים להקמת אתרים ויישובים מלווים בהסבר לשמם. כך למשל הפסוק: ״וְאַבְשָׁלֹם לָקַח, וַיַּצֶּב־לוֹ בְחַיָּו אֶת־מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק־הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין לִי בֵן, בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי; וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת, עַל־שְׁמוֹ, וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלוֹם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה״ (שמואל ב׳ י״ח, י״ח).

אם כך, כדי להבין את האופן שבו נכתבו הספרים הללו עלינו לדעת מהו ״היום הזה״ שעליו מדברים הספרים, כלומר מהו מועד כתיבתם. על פי הממצאים הארכיאולוגיים, לפני המאה השביעית לפני הספירה היתה יהודה קטנה ופרימיטיבית, עד שבקושי ניתן לקרוא לה ממלכה. מיעוט הממצאים הארכיאולוגיים מתקופה זו המכילים כתב, מעיד על כך שהיתה זו חברה בעלת רמת אוריינות נמוכה מאוד ושככל הנראה רק אנשים ספורים ידעו לכתוב בה, ואם כתבו הרי היו אלה בעיקר רשימות או סיפורים קצרצרים. המורשת התרבותית של יהודה עברה בעיקר בעל פה בשירים ובסיפורים כפי שמקובל בחברות טרום־אורייניות אחרות.

ב–722 לפני הספירה כבשו האשורים את שומרון בירת ממלכת ישראל והחריבו את הממלכה סופית. גל של מהגרים מישראל הציף את יהודה והביא איתו ידע רב ערך, שהוביל לפריחה תרבותית וחומרית חסרת תקדים בממלכת יהודה במאה השביעית לפני הספירה. חומות נבנו, תעלות נחפרו ויהודה השתלבה בכלכלה הבינלאומית. יחד עם קידמה זו הגיעו כוהנים־סופרים יודעי קרוא וכתוב, ואלו החלו משלבים את כתביהם עם מיעוט הכתבים שכבר היו קיימים ביהודה, וכן עם המסורות שבעל פה של שתי הממלכות. בין הכתבים שהועלו על הכתב בתחילת המאה השביעית לפני הספירה היתה גרסה מוקדמת של ספר שופטים, שהכילה מסורות שונות ולפעמים מסורות מנוגדות (דמותו של גדעון למשל נראית כאילו היא סינתזה של סיפורים מנוגדים) על גיבורים מיתולוגיים — “שופטים” שחיו לפני המלוכה.


goliat-3“מות אבשלום”, עבודת אריגה מהמאה ה–19. הסיפורים האטיולוגיים מעידים על תקופתו של הכותבCentro Superior de Estudios de la Defensa Nacional —

מי הרג את גוליית?

רוב הכתיבה של ההיסטוריה הדברימית, על פי הסברה המקובלת ביותר בקרב חוקרים בני זמננו, נכתבה על ידי בניהם ונכדיהם של אותם סופרים מהצפון, שהשתלבו במולדתם המאומצת (ככל הנראה בתפקיד של לוויים) במחצית השנייה של המאה השביעית לפני הספירה בימי מלכותו של יאשיהו. היו להם מקורות כתובים: ״סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל״ ו״סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה״ שהיו ככל הנראה רשימות של מלכים עם פרטים ביוגרפיים מעטים.

הם נטלו את המידע המופיע בנוסח הקבוע שבו הציגו את עלייתו לכס המלכות של כל מלך ומלך מספרים אלה: ״וְ___ בֶּן-___, מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל/יְהוּדָה, בִּשְׁנַת ____, לְ_____ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל/יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל/יְהוּדָה, ____ שָׁנָה. וַיַּעַשׂ הָרַע/הַיָּשָׁר, בְּעֵינֵי ה׳״. כנראה הרשימה של מלכי יהודה הכילה גם את שם אמו של המלך, בניגוד לרשימה של מלכי ישראל, שכן שם המלכה האם מצוין רק במקרה של מלכי יהודה. מעניין לציין שאורך ימי המלכות לא נקוב במספרים עגולים אלא במספר שנים מדויק, עניין המצביע על כך שפרטים אלו היו רשומים. לעומת זאת, שנות המלכות של דוד ושלמה צוינו במספרים טיפולוגיים. ימי שלטונם, ככל הנראה, לא היו מפורטים במקורות אלו.

מקור נוסף שסופרי הנביאים הראשונים מזכירים בשמו הוא ״סֵפֶר הַיָּשָׁר״, ספר שירה עתיק שאבד בגלות, ושממנו נלקחו ״קינת דוד״ (שמואל ב׳ א׳, י״ט־כ״ז) והפסוק הידוע ״שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו״ (יהושע י׳, י״ב־י״ג). ייתכן שפרקי שירה אחרים נלקחו גם הם מאותו ספר מבלי לציין זאת.

בנוסף למגילות אלו, ייתכן שהיו בידי הסופרים מגילות אחרות שמהן שזרו את עלילותיהם ואולי היו שאר המקורות מסורות בעל פה, אבל ברור שהסופרים שכתבו את ההיסטוריה הדברימית השתמשו במקורות שונים ליצור את ספריהם. אנחנו יודעים זאת מאותה סיבה שאנחנו יודעים שהתורה משלבת בתוכה מסורות שונות, כלומר, בגלל שהיא מכילה סתירות ושינויים בסגנון ובאידיאולוגיה. את אותן עדויות ניתן למצוא גם בנביאים הראשונים. לדוגמה, ספר שמואל א׳ משמר שלושה סיפורים שונים לגמרי על הכתרתו של שאול (י׳, א׳; י׳, כ״ד; י״א, ט״ו). דוגמה נוספת היא הריגתו של גָלְיָת: פעם הורג אותו דוד (שמואל א׳ י״ז, נ׳) ופעם הורג אותו אֶלְחָנָן בֶּן־יַעְרֵי (שמואל ב׳ כ״א, י״ט).

מניתוח הספרים עולה שהסופרים לקחו סיפורים ממסורות שונות, חיברו אותם יחד במעטפת של כתביהם הכוללים קטעי חיבור, פרקי סיום, הסברים והערות — בעיקר בתחילת הספרים, בסופם, ובקווי התפר בין סיפורים שונים. מניתוח של הטקסטים האלו אנחנו יכולים ללמוד על האידיאולוגיה שניסו הכותבים לקדם.

מדובר בהיסטוריה המתחילה בברית בין אלוהים לבני ישראל בסיני המחייבת את העם לעבוד רק את אלוהים ורק במקדש אחד. אחר כך באו כיבוש הארץ, סדרה ארוכה של הפרות ברית מצד העם וחזרה בתשובה, ברית נוספת בין אלוהים ובית דוד, סדרה של הפרות ברית בידי מלכים ובסוף עלייתו של המלך יאשיהו, המגלה את הברית האבודה ומבצע רפורמה כדי שעם ישראל יקיים את בריתו העתיקה.

כאשר מסתכלים על ההיסטוריה הדברימית כך, במבט על, אפשר להבין את המטרה שלשמה נכתבה. מדובר בניסיון נועז של המלך יאשיהו, שמלך על יהודה במחצית השנייה של המאה השביעית לפני הספירה, וסופריו להעמיד אידיאולוגיה שתעמוד במרכז של אימפריה ריכוזית אחת. את הטענה שישראל ויהודה היו פעם ממלכה אחת מאוחדת תחת אבותיו של יאשיהו (דוד ושלמה), טענה שאינה מתיישבת עם הממצאים הארכיאולוגיים, אפשר לראות כתעמולה מלוכנית המצדיקה התרחבות טריטוריאלית של ממלכת יהודה מהתחום המוגבל של הרי יהודה ושפלת החוף אל העמקים והגבעות הפוריים שהיו פעם בשליטת ממלכת ישראל. מובן שהברית בין אלוהים ובית דוד ואף ההבטחה האלוהית לתת את הארץ בידי בני ישראל מקדמות מטרה זו.

המטרה השנייה היתה הפסקת עבודת האלים במקדשים ובמקומות הקדושים הפזורים ברחבי הארץ וריכוזם במקדש בירושלים, רפורמה שיאשיהו הנהיג ב–622 לפני הספירה, בהתאם ל״ספר התורה״ (המזוהה עם ספר דברים) ש״נמצא״ בבית המקדש באותם ימים. ההיסטוריה הדברימית מלאה באסונות ומפלות שקרו לעם ישראל כשעבד אלים אחרים ובחזרה בתשובה תחת מנהיגים הנאמנים לאלוהים. המסקנה המתבקשת היא ששיתוף פעולה עם הרפורמה של יאשיהו יוביל להצלחה ואילו אי מילוי אחר הברית בין עם ישראל לאלוהים יוביל לאסון.

סוף להשגחה האלוהית

סביר להניח שהסופרים שכתבו את ההיסטוריה הדברימית האמינו במה שכתבו, אבל ההיסטוריה טפחה על פניהם. אף על פי שיאשיהו היה מלך מעולה ועשה את מלאכת האל נאמנה (וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה׳ בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ — מלכים ב׳ כ״ג, כ״ה) — מלכותו הסתיימה באסון. בשנת 609 לפני הספירה מלך מצרים נְכֹה השני הוביל את צבאו במערכה נגד הבבלים. יאשיהו, שהיה בעל ברית של הבבלים, ניסה לעצור את הצבא המצרי כשחצה את עמק יזרעאל ליד מגידו, כנראה מתוך אמונה שהוא זוכה להשגחה אלוהית. על פי ספר דברי הימים ב׳, נְכֹה שלח ליאשיהו שליחים להגיד לו: ״מַה־לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֹא־עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל־בֵּית מִלְחַמְתִּי, וֵאלֹהִים, אָמַר לְבַהֲלֵנִי: חֲדַל־לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר־עִמִּי, וְאַל־יַשְׁחִיתֶךָ״ (ב׳ ל״ה, כ״א). אבל יאשיהו לא ויתר ומת בשדה הקרב.

גורל ממלכת יהודה לא שפר לאחר מות יאשיהו ובסופו של דבר החריבו הבבלים את הממלכה והגלו את האליטה של יהודה לבבל ואיתה גם את ההיסטוריה הדברימית. בְּבָּבֶל השלים סופר (או סופרים) אחר את המלאכה וכתב בקצרה את האירועים שקרו לאחר מות יאשיהו (מלכים ב׳ כ״ג, כ״ו–כ״ה, ל׳). אותו סופר ניסה גם לסיים את הספר בשביב של אופטימיות; ההיסטוריה הדברימית מסתיימת בשחרור נכדו של יאשיהו יְהוֹיָכִין מהכלא הבבלי וזכייתו בכבוד מלכים: ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ, אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה־־מִבֵּית כֶּלֶא. וַיְדַבֵּר אִתּוֹ, טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת־כִּסְאוֹ, מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, בְּבָבֶל״ (מלכים ב’, כ״ה, כ״ז־כ״ח).

שחרור יהויכין מהכלא מתוארך ל–561 לפני הספירה, ומכך אנחנו יכולים להבין שעריכה זו של הספר בוצעה באותה השנה או מעט אחריה. עם שיבת ציון חזרה ההיסטוריה הדברימית לארץ ישראל יחד עם שבי ציון, והפכה לחלק מכתבי הקודש היהודיים. כשאר ספרי קודש אלו, חוקרים מזהים שינויים מאוחרים יותר בטקסט — כאלו שהוכנסו בכוונה ואחרים שהשתרבבו לטקסט בטעות — אך לרוב הטקסט העתיק נשמר כפי שהוא, והוא זה שאנחנו מוצאים בכל ספר תנ״ך בעולם.

 פייסבוק  טוויטר