מכללת “שנקר” עירומה מאת: עמוס אריכא – צייר וסופר עברי

פרופ’ יולי תמיר, נשיאת מכללת “שנקר”, פסלה ציור של התלמיד ים עמרני, משום שתיאר עירום בדיוקן שרת המשפטים איילת שקד.

פרופ’ יולי (יעל) תמיר, שהיא בעלת אחיזה איתנה במחוזות תרבות, נתפשה במשוגתה כשפסלה ציור של אחד מתלמידי “שנקר”, הצייר הצעיר ים עמרני, משום שהציור תאר דוגמנית עירום בדיוקנה של שרת המשפטים איילת שקד. מפליא כיצד דווקא היא, פרופ’ יולי תמיר – שרת חינוך בעברה, מקורבת ליוצרים ויצירה – החליטה להפגין את כישוריה לייצר כותרות בנוסח מירי רגב, בפרשה מגוחכת שגלגלה במקום עבודתה העכשווי “שנקר – בית ספר גבוה להנדסה, עיצוב ואמנות”. במוסד הנכבד הזה פרופ’ תמיר מכהנת כנשיאתו, ואילו בראש המחלקה לאמנות רב-תחומית עומד האמן פרופ’ לארי אברמסון.

shaked

בין שני אלה נתגלעה מחלוקת מביכה וסוערת על רקע נימוקיה של הנשיאה לפסילה. היא האשימה את הצייר בגישה פוגענית בנשים, ונימקה כי דיוקן האישה בעירום לשרת המשפטים איילת שקד יעמיד אותה, פרופ’ תמיר, במצב לא נוח מול השרה, שכן זו תחשוד בה שעל רקע עוינותן האידיאולוגית מוצגת העבודה הזאת כזלזול בה.

פרופ’ תמיר ניסתה לרכך את הנימוק שנאחזה בו, בטיעון שכך הייתה נוהגת אילו ניכר בדמות הדוגמנית דמיון לח”כ זהבה גלאון ואחרות מהכנסת. היא מצאה בגישת הצייר עמרני פגיעה “סקסיסטית” במעמד הנשים. לתזכורת כולנו: העירום בפיסול ובציור הוא מאז ומעולם מהנושאים המרתקים והמתברכים ביותר.

הסיפור שבו כיכבה פרופ’ תמיר, שיכול היה להיחשב כבדותה חלמאית, הפך למייצר כותרות, ובצדק. לאחר דין ודברים שהוחלפו בינה לבין עמיתה פרופ’ אברמסון, היא הסכימה לצמצם במשהו את חומרת החלטתה, והסכימה שהציור יוצג בתנאי שיכסו את פניה של האישה בעירום. ואמנם, התערוכה נפתחה כשצלב ברטיות שחורות מעלים את פניה החינניים של המצוירת שהתברכה בגוף הנשי הראוי למחמאות.

לאחר הפתיחה של תערוכת התלמידים התלהט הוויכוח בין שני הפרופסורים, כאשר פרופ’ לארי אברמסון הצהיר שלא תתקבל על דעתו צנזורה של יצירות תלמידיו במוסד לאמנות, ולפיכך שיגר דוא”ל לנשיאה פרופ’ תמיר בדבר החלטתו לפרוש מהמכללה. השלב הבא התקיים בלשכת הנשיאה ובנוכחותו של פרופ’ ירום ורדימון (בעברו סגן נשיא “שנקר” וחתן פרס ישראל לעיצוב), שכנראה ניסה לתווך בין החלוקים ולגרום לשובו של פרופ’ אברמסון, ובמקביל לחלץ את פרופ’ תמיר מסחרחורת.

כאן הפליגה פרופ’ תמיר והסבירה כי לדעתה מדובר בציור “שוביניסטי”. אפילו הייתה צודקת בהגדרה שכזו, לא היה בכך להצדיק את פסילת העבודה של האמן. אבל לא רק שאין סימן של “שוביניזם” בציור, אלא ניתן להבינו גם כעירום מבוצע ביכולת רישומית ובצבעוניות עשירה, תוך יצירת הלחנה מעניינת ומרקם תואם.

הצגת הציור עם כתם הצנזורה מזכירה במשהו את תערוכות הפוביזם (מצרפתית: חיות-פרא, כפי שכונו אמני הזרם הזה), שהוצגו בעשור הראשון של המאה העשרים, והתקבלו בפריז המעטירה בכינויי-גנאי ובביקורות בוז נוקבות. לימים נמנו ציירי הזרם הזה – כמאטיס, בראק, דופי ואחרים – עם גדולי הציור המודרני. אם לחרוץ משפט על הציור של האמן הצעיר ים עמרני, ניתן לומר עליו שיש בו משהו מאותה רעננות.

כדי לאפשר לנשיאה לסגת מעמדתה ולהניח בידי ראש המחלקה לחזור בו מהתפטרותו, הציעה פרופ’ תמיר להפוך את המעמד הזה “מנוף לדיון ציבורי בדבר גבולות המותר והאסור באמנות”. ניחא. שיהיה דיון. אולם לא יהיה בכך לתקן עוול שנגרם לאמן צעיר ומוכשר, ואף לא מחיקת כתם המציב סימן שאלה מעל יכולתה של פרופ’ תמיר לעמוד בראש מוסד שעיקרו חירות היוצר