מכתב שני: אתגר קרת לסייד קשוע

sayad-and-etgar.1-gif

הי סייד,
מאוד משמח לקבל ממך מכתב ומאוד מעציב לקרוא אותו. לא נעים לי לומר, אבל אני מכיר לא רע את העיירה שבה אתה גר באילינוי. לפני כמה שנים, כשלב עוד היה בגן, הוזמנתי להרצות באוניברסיטת אילינוי ונסעתי לשם עם המשפחה לכמה שבועות. כשחזרנו לישראל כל אחד מאיתנו שקל כמה קילוגרמים יותר, וכולנו בירכנו על כך שחברות התעופה גובות תשלום על משקל עודף רק של מזוודות ולא של בני אדם. ככה זה כשאתה חי במדינה שבמקום לחגוג את יום כיפור ואת יום השואה חוגגת את יום הדונאט (נשבע לך שיש דבר כזה). עד היום לב טוען שרומא וניו יורק הן ערים מרתקות, אבל אף מקום בעולם לא מתקרב לאורבנה אילינוי, והכל בגלל אולם הבאולינג ומשחקי הווידאו שהוא זוכר לטובה (הדבר שהכי הרשים אותו באולם ההוא היה המספר האדיר של מכונות למכירת פחיות משקה). אז אני לא מתפלא שהילדים התאקלמו בקלות (אתה חייב להגביל אותם בכמויות הפנקייקים והדונאטים, אחרת זה ייגמר רע, כשזה מגיע לתזונה המטבח האמריקאי יותר מסוכן מדאעש), ואני גם יכול בקלות להבין למה אתה לא ממש מוצא שם את מקומך. ביקשת ממני סיפור אופטימי עם סוף טוב, אז הנה, אני מנסה.

אם הבעיה היא לא בשטח אלא באנשים, כל שצריך לעשות הוא לשדרג את רעיון ה”שתי מדינות לשני עמים” לרעיון ה”שלוש מדינות לשלושה עמים”, כך שבמדינה אחת יגורו הפלסטינים, בשנייה הישראלים, ובשלישית הפונדמנטליסטים

שנת 2015 היתה שנה היסטורית במזרח התיכון, והכל בגלל הברקה מפתיעה של סופר ערבי ישראלי גולה. ערב אחד ישב הסופר בחצר ביתו שבאורבנה אילינוי והביט בשדות התירס האינסופיים שהתפרשו עד קו האופק. כשהתבונן מהמרפסת בכל השטח העצום הזה לא היה יכול להימנע מהמחשבה שאולי מה שגורם לכל הצרות במקום שממנו הוא בא הוא, פשוט, שאין שם מספיק מקום לכולם. “אילו רק יכולתי לארוז את כל השדות האלה במזוודה שלי,” אמר לעצמו, “לקפל אותם טוב-טוב, קטן-קטן, הייתי יכול לטוס איתם בחזרה לארץ. במכס הייתי עובר במסלול הירוק של אלה שאין להם מה להצהיר, כי מה כבר יש לי? זה לא שהבאתי איתי במזוודה איזה אידיאולוגיה חתרנית או משהו אחר שעשוי לעניין פקידי מכס, רק סתם שדות עצומים של תירס שקיפלתי קטן-קטן. וכשאגיע הביתה אפתח את המזוודה, אוציא אותם, ושאזאם!

פתאום תהיה מספיק אדמה לכולם: לפלסטינים, לישראלים, יישאר מקום אפילו לפארק שעשועים ענקי שבו ישקיעו שני העמים יחד את כל הידע והטכנולוגיה שאגרו עד היום בפיתוח כלי נשק, רק שהפעם זה יהיה כדי לייצר את רכבת ההרים המדהימה ביותר בעולם.” הוא נכנס הביתה נרגש וניסה לחלוק את התובנה המפעימה הזו עם אישתו, אבל היא מיאנה להתרגש. “רד מזה,” היא אמרה לו בקול קר, “זה בחיים לא יעבוד.” הסופר הודה שעדיין עומדים בפניו כמה וכמה קשיים לוגיסטיים, כמו לשכנע את החוואים באילינוי לתת לו את כל שדות התירס האלה, שלא לדבר על מציאת טכניקת הקיפול הנכונה שתאפשר לו לדחוס את כל השדות האלה למזוודה אחת גדולה. אבל, הוא נזף באישתו, הקשיים השוליים הללו הם לא סיבה לזנוח רעיון שיכול להביא לשלום אזורי. “זאת לא הבעיה, טמבל,” אמרה אישתו, “גם אם היית מצליח לדחוס למזוודה המרוטה שלך את כל האדמה שבעולם, לא היית מצליח להביא שלום לאזור. הדתיים הרדיקאלים בצד אחד יגידו שהאל הבטיח את כל שדות התירס האלה להם, בזמן שהגזענים המשיחיים בצד האחר יגידו שאלה שדות התירס שלהם. “אין מה לעשות, בעלי,” היא אמרה ומשכה בכתפיה, “נולדנו במקום שאמנם יש בו הרבה בני אדם שרוצים לחיות זה לצד זה בשלום, אבל גם יש בו מספיק אנשים משני העמים שלא רוצים, והם אף פעם לא ייתנו לזה לקרות.”

באותו לילה חלם הסופר חלום מוזר, ובחלומו שדה תירס אינסופי, ומתוך השדה משוגרים טילים שמיורטים על ידי טילים נגד טילים ומטוסי קרב חולפים ומטילים פצצות מהשחקים. השדה בער כולו והסופר מצא עצמו תוהה, עוד בעודו חולם, מי לעזאזל נלחם כאן במי? שכן בחלום לא היו כלל אנשים, רק טילים, פצצות וקלחי תירס בוערים. למחרת בבוקר שתה הסופר בשקט את הקפה האמריקאי המגעיל שלו בלי לומר אפילו בוקר טוב לאישתו (הוא מאוד נעלב מזה שקראה לו טמבל יום קודם לכן), ואחרי שהוריד את הילדים בבית הספר ובגן התיישב ליד המחשב שלו וניסה לכתוב סיפור. משהו עצוב כזה, עם הרבה רחמים עצמיים, על איש ישר וטוב שהחיים ואישתו מתאכזרים אליו בלי כל סיבה. אבל בעודו שוקד על הסיפור צץ בראשו רעיון גאוני, טוב פי מאה מהקודם, איך לפתור את בעיות המזרח התיכון. אם הבעיה היא לא בשטח אלא באנשים, כל שצריך לעשות הוא לשדרג את רעיון ה”שתי מדינות לשני עמים” לרעיון ה”שלוש מדינות לשלושה עמים”, כך שבמדינה אחת יגורו הפלסטינים, בשנייה הישראלים, ובשלישית יגורו הרדיקאלים הפונדמנטליסטים, הגזענים וגם כל שאר אלה משני העמים שסתם אוהבים לריב. בניגוד לתוכנית קיפול שדות התירס, בתוכנית הנוכחית אישתו כבר זילזלה פחות, שלא לדבר על ברק אובמה, שאותו פגש הסופר בוקר אחד במקרה בדיינר בתחנת דלק בפאתי אורבנה אילינוי.

בתוך עשור איכלסו את אותה פינה קטנטונת במזרח התיכון זו לצד זו מדינת ישראל, מדינת פלסטין ומדינת “רק-כוח-הם-מבינים”, שהיתה נתונה במלחמת אזרחים תמידית ולא התחבבה על איש מלבד על סוחרי נשק ועל כתבי רשתות החדשות. הסופר (שבסיפור הוא מאוד צנוע) סירב בנימוס לפרס הנובל לשלום שהוצע לו, ארז את המזוודה וחזר עם משפחתו לביתו הישן בישראל. ובכל פעם שברק אובמה היה קופץ לביקור במזרח התיכון במסגרת נסיונותיו הכושלים להשכין שלום בקרב אזרחי מדינת “רק-כוח-הם-מבינים”, הוא היה קופץ לביקור בביתו של הסופר שהצליח להביא במו ידיו שלום לעמו. וכך הם היו יושבים יחד בדממה במרפסת שצפתה לטרסות שבעמק ונוגסים בתיאבון בקלחי התירס שנחו לפניהם.

זה הסיפור. אני לא בטוח שזה ממש סיפור ולא יודע אם הוא באמת אופטימי, אבל זה הכי טוב שיצא לי. שמור על עצמך, ומה שלא יהיה, אל תחסוך ואל תעגל פינות בקטע של מעיל. מעיל זה דבר חשוב.

שלך,
אתגר