מלכת הלבבות מאת ישי קיצ’לס
“להעיר את המלכה” הוא סרט נחמד אך חסר משקל. מזל שג’ודי דנץ’ בת ה־82 מגישה בו הופעה מופלאה
ג’ודי דנץ’ ב”להעיר את המלכה”. סבתא חיה מתה
20 שנה בדיוק לאחר שגילמה את המלכה ויקטוריה ב”הוד מלכותה גברת בראון”, וזכתה במועמדות הראשונה שלה לאוסקר, ג’ודי דנץ’ בת ה־82 שבה לתפקיד ב”להעיר את המלכה” – מעין סרט המשך לא פורמלי, שצפוי להביא לה את המועמדות השביעית (ואולי האחרונה) לפרס הנחשק.
החדשות הטובות הן שדנץ’ נפלאה, ואף יותר מכך. הופעתה מלאה בניואנסים, בצחקוקים ילדותיים ובמבטים מלאי רגש ומשמעות, ונוכחותה בסרט משדרגת את התוצאה באופן אוטומטי והופכת אותה לראויה לצפייה. החדשות הקצת פחות טובות הן ש”להעיר את המלכה” – שבדומה ל”גברת בראון” מבוסס גם הוא באופן רופף על אירועים שהתרחשו באמת – הוא סרט מתנחמד וחסר משקל של ממש שמציג תמונה היסטורית סלקטיבית ולא מאוד מורכבת.
במרכז העלילה עומדת מערכת היחסים שנרקמת בין ויקטוריה, אלמנה חסרת חשק ו/או דרייב שנמצאת בישורת האחרונה של חייה, לבין עבדול קארים (עלי פזאל), משרת הודי מוסלמי שמובא לאנגליה על מנת להעניק למלכה שי חגיגי במלאות 30 שנה לכיבוש הודו בידי האימפריה הבריטית.
למרות שעבדול (הנאה והמסוקס) מקבל הוראה מפורשת לא ליצור קשר עין עם המלכה כאשר הוא נמצא בסביבתה, ברגע האמת הוא תוקע בה מבט די רציני, ומאוחר יותר הוא אף מגדיל לעשות כאשר הוא מחליט לרכון ולנשק את רגליה. הסגל המלכותי נרעש, כמובן. “מה ההודי הזה חושב שהוא עושה?!” הם שואלים זה את זה בטון סנוביסטי המום. אבל המלכה משועשעת, מסוקרנת, וכן, גם טיפה מחורמנת לנוכח חוצפתו של המשרת, ולכן היא מבקשת שיביאו לה את השד החתיך והאקזוטי הזה, כדי שתוכל לבלות איתו קצת זמן איכות לבד.
וכך, למגינת ליבם של כולם, ויקטוריה ועבדול פוצחים בידידות אמיצה (ואפלטונית, כמובן). הוא מספר לה על הודו, מלמד אותה לדבר ולכתוב בשפתו (אורדו), ממלא את ראשה באמרות שפר נבובות, שנשמעות הרבה יותר מפוצצות ממה שהן באמת (כמו “החיים הם שטיח”, לדוגמה), והופך למדריך הרוחני שלה. והמלכה? לאחר שנים ארוכות של בדידות ודיכאון, היא סוף סוף נזכרת שאפשר גם להרגיש אחרת.
אין ספק שחציו הראשון של הסרט עובר בנעימים יחסיים. הבמאי הוותיק סטיבן פרירס, שכבר שיתף פעולה עם דנץ’ כמה פעמים בעבר, ושפחות או יותר המציא את ז’אנר סרטי הפנסיונרים (עם “גברת הנדרסון גאה להציג”, “המלכה”, “פילומנה” ו”פלורנס פוסטר ג’נקינס”), שומר על מגע יד קליל וטוען את האירועים בהומור מעמדי צפוי ובלתי מזיק.
אבל “להעיר את המלכה” גם מנסה להגיד משהו שרלוונטי לעידן הגזעני ונעדר הסובלנות שבו אנו חיים, ובמובן הזה, ניתן לומר שהוא די נכשל. ראשית, מפני שעבדול הוא לא באמת דמות. הוא ארכיטיפ קורקטי, פוטוגני וחסר חולשות שתפקידו התסריטאי מסתכם בלהתסיס ולהגחיך את נציגי האימפריה הבריטית. המניעים למעשיו הלא מקובלים נותרים מעורפלים, ולאורך כל הדרך ניתן לומר שהוא מוצג כקדוש תמים ונטול פניות.
בתוך כך, ברגע שהסרט נדרש לבצע את המעבר הבלתי נמנע מ”קומדיה” ל”דרמה” – וזה קורה בתחילת המערכה השלישית, כשהנסיך אדוארד (אדי איזרד) גומל בליבו להיפטר מעבדול – הדבר נעשה באופן חורק ולא אלגנטי. וכך, הכיף הקליל של החצי הראשון מתאדה בהדרגתיות ומפנה את מקומו לטובת עימות חד־צדדי שנמתח, נמרח וחוזר על עצמו.
מוטב, אם כן, להתרכז בדנץ’. היא אמנם כבר עשתה עשרות סרטים שהיו עדיפים בהרבה. אבל קשה לחשוב על תפקיד מתאים יותר עבורה כדי לסכם איתו את הקריירה. ואם היא באמת תזכה עבורו באוסקר, לא נראה לי שמישהו יתלונן.
Follow Us!