מעל צלחת חומוס חמים התרחקתי מירושלים והתקרבתי לגרין קארד מאת סייד קשוע

הסתה, כוחנו באחדותנו, לנשל אותנו, זכותנו ההיסטורית, צדקת הדרך, ידיים קשורות, עד מתי נשתוק, בכל מקום, השם יקום, בני בליעל, בני עוולה, נתעבים, יימח שמם. ככל שאכלתי יותר חומוס נהדר כך הלכו המילים והתגברו בתוכי

עונת הקציר החלה. שדות הסויה והתירס הפכו זהובים, והבקרים כמו הלילות נעשו קרירים. העצים עדיין ירוקים, עוד מעט יתחיל הסתיו, עוד מעט כל הצבעים מתחלפים.

“אתה נשמע צרוד”, אמרה אשתי כשנסענו לארוחת בוקר מאוחרת ביום ראשון בביתם של חברים, למרות ששתקתי כל הדרך ולא אמרתי מילה.

kashua 10-10

איור: עמוס בירדמן

“הכל בסדר?” שאל החבר כשפתח את הדלת, “אתה נראה קצת חולה”.

הילדים מיהרו לשחק ביחד, ומשפחה נוספת של חברים הגיעה לארוחת הבוקר. המארחים החליטו להכין חומוס, לטגן פלאפל ולנסות את מזלם באפיית פיתות בתנור חשמלי. “הכל מהאינטרנט”, אמרו המארחים, “שום דבר מבית אמא”.

לחברים שלנו יש בית יפה, צמוד לאגם ספק טבעי ספק מלאכותי, יש כאן הרבה אגמים כאלה, ואנשים אוהבים לגור לידם. עמדתי על הדק והבטתי אל האגם שעוד מעט ודאי יקפא ובמוחי התרוצצו מילים ומשפטים לא ברורים שסירבו להרפות: צדקת הדרך, ידיים קשורות, עד מתי נשתוק, בכל מקום, בארץ ישראל, עשוי ללא חת, השם יקום, בני בליעל, בני עוולה, נתעבים, יימח שמם.

“קפה?” שאל המארח והגיש לי ולאורח הנוסף קפה שחור של עלית שקנה משיקגו, שם אפשר להשיג הכל. “צריך לחכות לחומוס עוד קצת”, הוא אמר וסיפר שקבוצת הפוטבול המקומית ניצחה את נברסקה בשבת, “יש להם קבוצה טובה השנה”, הוא אמר, “ארבעה ניצחונות רצופים בינתיים”.

אני לא מצליח לעקוב אחרי הפוטבול, לא מצליח להבין מי נגד מי, מהם חוקי המשחק, מתי מתחילה העונה ומתי היא נגמרת.

“יש לכם בית מאוד יפה”, אמרתי, וחשבתי שהשבוע יש משחק של בית”ר נגד סכנין.

“תודה”, אמר המארח, “ומה איתכם, מתי כבר תקנו בית?”

“יש תנאים נוחים”, אמר החבר השני, “הריבית כל כך נמוכה שכדאי להשקיע את הכסף ולא להחזיר משכנתה, זה יותר משתלם”.

רציתי להגיד שאין לי כסף, לא לבית ולא למשכנתה. החברים שלנו מכרו את הבית שלהם בארץ בלי יותר מדי היסוסים.

“למה אתם בדיוק מחכים?” הם שאלו, ואני רציתי להגיד, לשנה הבאה, שעד עונת הקציר הבאה הכל מוכרח להיראות אחרת, כי אי אפשר אחרת, זה פשוט לא הגיוני.

החומוס היה חמים וכל כך טעים עד שלא האמנתי, עם גרגירים טריים שהמארח הוסיף מעליו והיו עשויים להפליא. היה להם שמן זית טעים, והם אפילו הכינו רוטב מפלפלים ירוקים, לימון ואני לא יודע מה עוד, אבל זה הזכיר לי את ירושלים יותר מכל דבר אחר. אכלתי כמו מטורף, ובניגוד למנהגי בעת סעודה ברבים לא הקפדתי על כללי הטקס, אלא חתכתי מהפיתות החמות וטבלתי בצלחת האלוהית כשאני מכתים ביודעין את קצות אצבעותי ואת שולי שפתי, מתעלם מהמילים שרצות במוחי: הסתה, כוחנו באחדותנו, לנשל אותנו, זכותנו ההיסטורית, להכאיב להם.

“אל תגיד לי שעוד לא התחלת לעבוד על היסטוריית האשראי שלך?” נזפו בי החברים, “למה לעזאזל אתם מחכים?”

הפלאפל היה מצוין, והם הגישו גם סלט חצילים שנקלו על האש וטחינה עם פטרוזיליה ולימונים של יפו.

“וגרין קארד?” שאלו החברים, ולא הבינו למה אנחנו מחכים, זה תהליך ארוך והיינו חייבים להתחיל מזמן, שיהיה. הם כבר עשו, שתי המשפחות, מזמן, אחר כך זה לוקח חמש שנים בערך בשביל לקבל אזרחות. למה אנחנו מחכים? אנחנו רוצים שיקרה לנו מה שקרה למשפחות אחרות של חברים שלהם, שמאוחר מדי גילו שהם לא רוצים לחזור וכך פיספסו את התהליך לגרין קארד שהיו יכולים להירשם אליו בעזרת מקומות העבודה?

גרין קארד זה אלף־בית, אנחנו חייבים עורך דין, הכי טוב דרך עורך דין, זה עולה קצת כסף אבל זה לא בשמים, יש להם עורך דין טוב לתת לי, הוא כבר יגיד לי בדיוק כמה זה עולה ומה הדרך הכי טובה. למה אנחנו מחכים, שיהיה מאוחר מדי?

אחר כך הם הגישו מלבי, עננה לבנבנה עם שכבה אדומה שמקשטת אותו ומעליה פזורים פיסטוק וקוקוס טחונים. מעולם לא אכלתי מלבי לפני כן, אמא שלי לא הכינה בבית ומעולם לא התחשק לי אחד במסעדות. התנפלתי על המנה וביקשתי תוספת בלי להתחשב אם נשאר עוד לאחרים. חייבים לבנות, לספח, לעצור, להרוס, להרוג. למה מחכים?

שתינו תה עם נענע ירוקה והבטנו בילדים שמשחקים באנגלית. בלי אזרחות אי אפשר יהיה לקבל הלוואה ללימודים, הילדים גדלים מהר ואנחנו חייבים להזדרז אם אנחנו לא רוצים להיתפס בעוד שנה לא מוכנים. אתה לא יכול לדחות את המחשבה על עתיד הילדים לרגע האחרון, מתחילים כאן במסע מטורף להתקבל לאוניברסיטאות כבר בתיכון. לאזרח יש הרבה יותר סיכוי להתקבל לתואר ראשון, וכאן לימודים כבר יכולים לעלות הון.

“יש לך חום”, אמרה אשתי כשעשינו את הדרך חזרה הביתה, למרות שהיא לא נגעה במצחי. עוד מעט מתחיל הסתיו והשדות שהיו פעם ירוקים ואחר כך צהובים הולכים ונעלמים ומותירים אחריהם שטחים אינסופיים שנמשכים לאופק חסר צבעים.

הדיעה פורסמה באתר הארץ ב 10-09-2015