מרבד הקסמים: הסיפור של יהדות תימן מאת נצחיה יעקב

 

החתונות המסורתיות, התלבושות המיוחדות, כלי הקודש והמאכלים – הכל מתעורר לחיים במרכז המורשת החדש ליהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות • הפגשנו שלושה זוגות מבני העדה כדי להעלות זיכרונות – וגם כדי להפריך כמה סטיגמות

 

תצוגה במרכז מורשת יהדות תימן החדש ברחובות // צילום: גידעון מרקוביץ’

מיד מרגש לחזור לזכרונות ילדות, במיוחד כשהם שייכים למולדת רחוקה. על כך מעידות פניהם של אברהם (84) ויונה (74) סיאני, שאותם פגשנו במרכז החדש למורשת יהדות תימן וקהילות ישראל ברחובות. “אני מרגיש פה כמו בלונה פארק. כל כך הרבה דברים מרגשים לראות מסביב. זה ממש מזכיר לי את תימן”, אומר אברהם סיאני, כשמאחוריו מתהלכת יונה ושומרת עליו שלא יתאמץ יותר מידי בעודם עוברים ממיצג למיצג, תוך שהם מצביעים אחד לשני בהסברים משלהם על התקופה ההיא. “פה, אני לא מכירה אותו”, היא מגיבה בחיוך, “הוא כמו ילד מתלהב”. גם בתם רונית, שמתלווה אליהם לביקור, מתפלאת ובו בזמן מקפידה להעלות לווטסאפ המשפחתי את התמונות של ההורים המחובקים: “היית מאמינה שהיינו צריכים להכריח את אבא לקום מהמיטה? ותראי עכשיו איך כולנו מדדים אחריו”. 

ואכן יש לאן ללכת. על פני שלוש הקומות של המרכז שהוקם לאחרונה וייפתח באופן רשמי לקהל הרחב בחול המועד סוכות, משתרעות תערוכות קבע, תערוכות מתחלפות ופעילויות נוספות שמטרתן להפיץ ולשמר את המורשת של יהדות תימן ולהוות בית לשאר קהילות ישראל. בחול המועד ייערכו שלושה ימים של פעילויות חווייתיות לילדים וסיורים מודרכים ובהמשך – ערבים סקטוריאלים מגוונים עם מוסיקה עירקאית, פרסית ועוד. 

לקראת הפתיחה הזמנו במיוחד שלושה זוגות כדי שיחוו דעה אותנטית על המקום – שני זוגות ילידי תימן שנישאו בארץ, ובני זוג שהאחד הוא דור שני לעולי תימן והאחרת קיבוצניקית יקית שמעידה על עצמה שהיא “תימניה יותר מתימניה”. מי שמשתלט בחן ובצחוק על כל השיחה הוא ללא ספק אברהם סיאני מאשקלון – רב ושוחט מוסמך – שהקפיד להגיע עם חליפה שחורה ומרשימה ומגבעת שמוטה, כשהוא נשען על מקל הליכה. המראות הייחודיים במוזיאון מעלים בקרבו זכרונות על תחילת דרכו המשותפת עם רעייתו, ויונה מאשרת כל פרט שיוצא מפיו של בעלה. לפני 43 שנה, אחרי שעלו בנפרד מתימן, נקרא אברהם להינשא עם יונה, שעדיין לא מלאו לה 20

 

.

יגאל ושולה צוריאלי ואברהם ויונה סיאני במרכז המורשת החדש // צילום: גדעון מרקוביץ’

“אמרתי לאחי שילך להתחתן במקומי. לא רציתי”, מודה אברהם, “אבל הדוד שלי שגידל אותנו אמר לי לבוא. הוא אמר ‘בלי בזיונות’, ושהם קבעו שתוך חודש ימים אני אתחתן. אז באתי. מהכבוד שלו באתי”. בהמשך הם צוחקים שהיו לאברהם לא פחות משבע חברות עד שסוף סוף התחתן. “אל תראי אותו ככה, צדיק”, מתערבת יונה, והבת מוסיפה: “כשהיה צעיר, אבא היה בליין”. לדברי יונה, “אחת החברות התאבדה כי הוא אמר לה שהוא הולך להתחתן איתי, עם השניה היה צריך להתחתן ובסוף זה בוטל”, והוא מסביר: “אחיה רצה שאשלם על אוטובוס ללא הגבלה. מה, הוא משוגע? כל ראש העין על האוטובוס? ביטלתי”.

יונה מוסיפה: “ראית, איך הוא לא רצה אותי? היום הוא רודף אחרי. הוא בא ממשפחה מכובדת של צורפים, אמא שלי היתה רוקמת, אבא שלי היה בנאי, אבל הוא שילם עלי הרבה כסף, מוהר. תשאלי אותו עכשיו אם הוא היה מוותר עלי. אחר כך כבר בנינו משפחה עם ילדים ונכדים”. ואברהם מודה: “היום אני לא מוותר עליה. את יודעת למה? כי היא אישה טובה וחכמה”. ויונה שוב צוחקת, “את יודעת למה הוא אומר שאני חכמה? כי הוא בא עם כל החברות שלו ואני ידעתי איך להפוך אותן לחברות שלי. הייתי אומרת להן ‘בואו לאכול’, היינו יושבות ביחד, היינו צוחקות. עד שהן באו אליו ואמרו לו, ‘אברהם, אישה טובה האישה שלך, נחמדה. אנחנו לא יכולות להיות חברות שלך’. והלכו. אחת־אחת הלכה ואנחנו נשארנו ביחד. עזבו אותי. עזבו אותו”.  

יגאל (56) ושולה (51) צוריאלי מקיבוץ רעים, נראים במבט ראשון לא שייכים. היא – קיבוצניקית מגבעת חיים איחוד, בת למשפחה יקית שהתאהבה ממבט ראשון בבן העדה התימנית, ירושלמי שהגיע לרעים במסגרת גרעין “עודד”. “למרות שכולם היו יקים מסביבי, היה ברור לכולם שכשאני אתחתן זה יהיה עם תימני או עם מישהו מעדות המזרח”, נזכרת שולה, “ולי היה ברור שאני הולכת עם הכל עד הסוף. החתונה שלנו התחילה בטקס החינה עם כל הלבוש המסורתי והמשיכה לחתונה. זה היה לילה ארוך ובהחלט חוויה לכולם”.

חדר האוכל הפך לארמון”

ההיסטוריה המשפחתית המגוונת שלהם נדחסת אל תוך אלבום ישן עמוס בצילומים, המספרים את סיפורה של הכלה היקית עם הלבוש התימני שהושאל במיוחד ממוזיאון ישראל, כשהרבנית קפאח שומרת על השמלה לאורך כל האירוע. “זה היה לי כל כך טבעי שאף אחד לא הרים גבה”, היא מציינת ויגאל מוסיף: “היית צריכה לראות את כל היקים סביבה. איך הם רקדו לצלילי המוסיקה התימנית. לאבא שלי היה מאוד חשוב שנעשה טקס חינה כהלכתו, והיה מאושר מזה ששולה הציעה שנערוך את הטקס בקיבוץ שלה. זו היתה חוויה מדהימה. אבא התקשר לאגודה לחברה ותרבות תימנית, כן, מסתבר שיש דבר כזה, וחדר האוכל נהפך לארמון תימני”.   

בשלב זה מתערבת יונה: “הוא לא שילם להורים שלך מוהר?”, ויגאל משיב בחיוך: “לא מוהר, אבל את יודעת איזה ג’חנון ומרק תימני היא מכינה? חבל על הזמן. אבל את החילבה אני עושה. את הכל היא עושה בדיוק כמו אמא שלי. למדה ממנה הכל”. אמו של יגאל עלתה כשהיתה בת 3 ואביו בגיל 15, עוד לפני הקמת המדינה.

לבוש תימני מסורתי בחתונה

אל השיחה מצטרפים דינה (72) ושלום (80) שבח, מרמלה. כשאברהם מתפנה לנשום בין משפט למשפט מספרים האורחים החדשים שהם נולדו בעיר חארז, במחוז ער בתימן, עלו לארץ במסגרת מבצע מרבד הקסמים ב־1948 והגיעו למעברה בעג’ור. הם הכירו כאן, בישראל, כשהיו ילדים דרך חברים משותפים. “התחתנו ב־13.08.1957 בחתונה מסורתית, כשגם אח של דינה נישא לאחותו של שלום. זו היתה חגיגה גדולה”, נזכרים בני הזוג שבח.

שלום: “התחתנו על ידי בית כנסת, ברחבה חולית. פעם היו ככה מתחתנים. כל אחד עניין אותו לבוא לראות שתי כלות ושני חתנים. לבשנו רגיל – שמלות כלה לבנות והגברים חליפות שחורות ועניבות. היתה מוסיקה תימנית, ההורים שלנו השתתפו חצי חצי – הכינו כל אחד בבית שלו את כל האוכל התימני, את הסלוף (פיתה תימנית נ.י.) את הלחוח עם מרק תימני וחילבה. נעזרו בחברים ובשכנים. אז ידעו לעשות שמחה אמיתית”.  

דינה: “לא היו עוגות, רק פיצוחים. בזמנו לא היה להיט העוגות. תביני, את מדברת על חתונה לפני יותר מחמישים שנה. מאז נולדו לנו שישה ילדים, 17 נכדים, עדיין אין נינים אבל גם זה יהיה בעזרת השם. היום זה דור של צעירים שלא בא להם להתחתן. לא ממהרים”. 

השניים מחייכים בנוסטלגיה. דינה: “כשהתחתנו הייתי בת 17, אמא הלכה להצהיר שאני בת 18, כי רצתה שאחי ואני נתחתן ביחד. בתימן היו ככה תחתנים. שלום בעלי היה בן 22. אחי שלמה היה בן 25, וגיסתי מרגלית בת 22. היינו רביעיה שאהבה אחד את השני עד שאחי וגיסתי נפטרו. כמו שאומרים, ‘רק המוות יפריד בינינו'”.   

שמרנו על בסיס היהדות”

את המפגש מלווה חנניה קורש, מנהל מרכז המורשת המרשים, הממוקם מול בית מדרש בלב ליבה של שכונה צפופת בתים. כששאלנו אותו במה בעיקר הושקעו 27 מיליון השקלים שהוקצו למרכז, הוא לוקח אותנו לסיור ראשוני במבנה בן שלושה הקומות המשתרע על 3,300 מ”ר, ומדגיש כי זהו רק שלב א’. “הרוב הולך לבניה, עיצוב, מולטי מדיה, אודיטוריום ועוד”, הוא מפרט. בהמשך אנחנו עוברים את המשרדים שבקומה הראשונה וממשיכים אל החללים המוזיאליים, הספרייה, חדרי עיון, כיתות לימוד, קפיטרייה ואודיטוריום המונה 260 מקומות ישיבה. באותו הערב פייטנים בני העדה האתיופית ערכו חימום לקראת הופעה שהיתה אמורה להתקיים באולם שכבר נפתח.  

קורש, המכהן גם כסמנכ”ל עיריית רחובות, אמר כי החזון החל כבר בשנת 2002, “עוד בימים שהיה פה שוק בשכונת שעריים”, ומפרגן על הדרך לראש עיריית רחובות, רחמים מלול ש”בזכותו הגענו לרגע זה”, למרות שהמיזם החל בכהונת ראש העירייה הקודם. כבן העדה התימנית הוא אומר בגאווה: “רחובות, עיר שנוסדה בשנת תר”ן, 1890, מהווה מודל לאומי למימוש החזון הציוני של עלייה וקליטה. שכונת שעריים, שבה נבנה מרכז המורשת, הינה שכונת התימנים הראשונה שנוסדה במושבות ארץ ישראל וראשוניה הגיעו לרחובות בשנת 1908. מאז החלו גלי עליה גדולים של יהודים מתימן”. 

אנחנו עוברים בין שמונה תצוגות הקבע המרשימות, הכוללות תכשיטים מרהיבים, בגדי כלות מאזורים שונים ברחבי תימן וכלים ששימשו את יהודי המקום. הנשים מתלהבות מהמלבושים ומדברות על המחוזות שמהם הגיעו שמלות הכלה. במרכז יהיו גם תערוכות מתחלפות, שם, מדגיש קורש, יוקדש מקום לשאר קהילות ישראל. לדבריו, כל הפריטים, האוספים והתערוכות במוזיאון נתרמו על ידי בני הקהילה התימנית בארץ ובחו”ל ווכן על ידי תורמים מקהילות שונות. “היית צריכה לראות כמה הם היו מאושרים לתרום את כל מה שיש להם למען המטרה”, מספר קורש, “כשהם באו לפה וראו איך הם מוצגים הם מאוד מתרגשים. הערך של השימור למען הדורות הבאים הוא דבר מאוד חשוב”.

תוך כדי סיור ניכר כי אברהם מתפלא. זה קורה בחדרון הפתוח שבקומה השניה שבלב האולם, ליד ספר תורה ישן בן יותר מ־300 שנה, שהובא באחת העליות מתימן מסאדה, לצד גויל מצנעא. “אני בעד הדורות הבאים והשימור, אבל לא הייתי מוותר על ספר תורה ישן שהבאתי מתימן”, הוא מודה ויונה מביעה את הסכמתה: “מה, שאני אתרום משהו שקבלתי מאמא שלי, או מהצורפות של אברהם? איך אפשר? זה יקר לנו כל כך”. כשהוא מדלג אל עבר זכוכית אטומה המגינה על מגוון תכשיטים מהאיזור הצפוני של תימן הוא ממשיך: “אני לא מבין, מי יכול למסור דבר כזה יפה?”, ומצביע על שרשרת כסף עדינה ומעוטרת במיוחד, “מה שבטוח, שלא אני”. 

אחר כך הוא עומד מול הכתובות ומסביר ליונה: “את רואה, כתובה כזו היתה לאבא שלי. בדיוק כזו. 70 לירות שילם על אמא שלי. זו אמיתית כמו בתימן, אבל זו”, הוא מצביע על אחרת שמעליה, “זו לא משם. את רואה את הכתב? זה לא כמו בכתב יד כמו שאומרים באורגינל. אמיתי”. משם אנו עוברים לחופות הלבנות והנשים מתחילות לשיר “קול ששון וקול שמחה” לקולות הקולולו ומחיאות כפיים.

כ”כולם שמחו לתרום”, חנניה קורש, מנהל המרכז // צילום: גדעון מרקוביץ’

לאורך כך השיטוט במרכז המורשת אי אפשר שלא להתרשם מהעיצוב המתקדם, שניכר שהשקיעו בו חשיבה על אלמנטים אותנטים וייחודיים. דגש נוסף שהושם בעיצוב הוא הנגשת המקום לבעלי צרכים מיוחדים. קורש מעדכן כי האחראי על התכנון ועל העיצוב הוא יעקב גיל, מומחה בתכנון מבני ציבור בארץ ובחו”ל, שלזכותו נרשמים לא מעט קמפוסים אוניברסיטאיים, בתי־חולים, מרכזי ספורט, מרכזי מחקר ופיתוח, מלונות ועוד.

בהמשך מצטרף אלינו רחמים מלול, ראש עיריית רחובות. באותו הבוקר הוא סייר בעיר עם שר הבינוי והשיכון יואב גלנט וסיפר ש”הוא ממש התלהב”. מלול הדגיש את חשיבותו הרבה של המרכז שלדבריו, יהווה עוגן תרבותי לכלל אזרחי מדינת ישראל. “אין בליבי ספק כי העיר רחובות מהווה מודל מוצלח לקליטת עלייה מכל הזמנים ומכל קהילות ישראל, ועושר תרבותי זה יבוא לידי ביטוי במרכז החדש”. בקרב האורחים ניכרת הסכמה כוללת. “שכולם יקנאו בנו עכשיו”, צוחקת דינה, ויונה מוסיפה באופן נחרץ: “אומרים עלינו קמצנים ומריצים בדיחות. שטויות. שיבואו לפה ויראו איזה עושר. אחר כך שיבואו אלינו הביתה, לאשקלון, יראו מה זה ‘קמצנים’. אין תימני שהבית שלו לא פתוח לכל אחד וברוחב לב ובאהבה גדולה. כיבוד כיד המלך, רק שיבואו”. 

בהתאם לכך מספר קורש כי קודם לפתיחה הרשמית של המרכז, יצאה העיריה בקריאה למסור למוזיאון פריטים הקשורים למורשת יהדות תימן ולתולדותיה, ובהם כתבי יד, מסמכים, מודעות, עיתונים, פרטי לבוש, תכשיטים, רקמות, תשמישי קדושה ועוד. “זה אוסף של עשר שנים, בעיקר של ילדים שהוריהם נפטרו והבינו את חשיבות השימור. מרגע שניתן הגונג, המוזיאון הוקם תוך חודש ימים. כשהביאו לנו את הוויטרינות ידענו בדיוק כל מוצג היכן הולך להיות”. 

לקראת סיום חזרנו לקומת הכניסה. “המקום הזה משובח”, מחמיא אברהם ומתענג על המראות מסביב, “כל שם שכתוב ומוזכר בו תימן – זה חשוב. בני תימן הם הראשונים ששמרו על בסיס היהדות, לכן, חשוב שיבואו הרבה אנשים לראות את המורשת”. 

כשאתם רואים את המראות פה, האם זה מעלה בכם געגוע לחזור לשם?

שלום: “לא. פה יותר טוב. מי צריך לחזור לשם?”.

יונה: “בבית אין אצלנו ערוץ 2 או ערוץ 10, אנחנו רואים כל הזמן את הערוצים של תימן”. 

אברהם: “שלא תחשוב ששם החיים פשוטים. שם זה, ‘יש לך – תאכל, אין לך – תמות’. אבל היה מסקרן לראות את החיים שלהם. למשל אני רואה בטלויזיה את מארב, שם היתה קהילה גדולה של יהודים. מצנעא למארב היה לוקח הרבה זמן ללכת ברגל ולא מראים את כל המקומות שביניהם בטלויזיה, ואת זה הייתי רוצה לראות”.  

עדה שלמה לא משקרת”

לקראת סיום הפגישה אני מבקשת להעלות את נושא פרשת ילדי תימן החטופים. אמנם אנחנו באווירה חגיגית של מוזיאון חדש המנציח את חיי הקהילה, אבל נדמה שאי אפשר שלא להידרש לפרשה הכאובה כל כך, שעולה לכותרות שוב ושוב. “זה לא בסדר – מה שהמדינה עשתה, שחטפה לנו את הילדים”, אומרת דינה, “וזה לא התחיל פה, זה התחיל כבר בתימן. בת דודה שלי היתה קטנה, כבת חמש שנים, אני זוכרת איך נכנסו לבית החולים בחאשד בתימן, לקחו את כל הילדים האלה, מי שחולה ומי שלא – פשוט חטפו אותם מתחת לאף וגם מול האף שלנו.

“ראיתי ושמעתי הכל. הייתי בת עשר בקושי. וזה נשאר לי בזכרון עד עכשיו. וזה רק סיפור אחד, יש עוד הרבה סיפורים כאלה של אנשים שראו חטיפות בעיניים. אז מה, להגיד שעדה שלמה משקרת? היינו רוצים לראות את מי שעשה את זה משלם את המחיר כשעודו בחיים. כדי שיראו ויראו. נכון, זה לא היה מחזיר לנו את הילדים שלנו – אבל זה היה עושה קצת צדק ומרגיע קצת את הנשמה”.      

שלום בעלה, מסכם: “עכשיו, אחרי כל השנים האלה, אנחנו רוצים את ההכרה מהמדינה, באופן רשמי. אנחנו רוצים את ההודאה הזו. מגיע למשפחות האומללות פיצויים. המדינה חייבת לומר שהם ושההורים שלהם לא שקרנים”.

 

Leave a Comment