מרימה את הכפפה: המתאגרפת מפינלנד עולה לזירת האיגרוף הישראלי

ליה פוקילה, בתם של נורית מתל אביב ויוקה, איש האו”ם מפינלנד, היא התקווה החדשה של האיגרוף הישראלי • בת ה־18, שהחלה לייצג את ישראל עם מדליית ארד באליפות אירופה לנוער, מסתערת על אליפות היבשת עד גיל 22 ו”חולמת על מדליה אולימפית”

אם השם ליה פוקילה לא מצלצל לכם מוכר, או ישראלי, אתם לא לבד. המתאגרפת הצעירה, רק בת 18, כמעט אינה מוכרת אפילו בקרב חובבי הספורט האדוקים בארץ, אבל באוקטובר האחרון רשמה היסטוריה לאומית קטנה אחרי שהפכה לישראלית הראשונה אי פעם שמשיגה מדליה נשית באליפות אירופה לנוער באיגרוף, שנערכה במונטנגרו.

פוקילה, המתחרה במשקל של עד 70 ק”ג, זכתה באחת משתי מדליות הארד המחולקות בענף אחרי שניצחה ברבע הגמר יריבה מטורקיה והפסידה בחצי הגמר ליריבה אוקראינית, אבל היא ממש לא נחה על כפפות הדפנה. כבר בסוף השבוע הזה תעלה לזירה באליפות אירופה עד גיל 22 בקרואטיה, שם היא מקווה ללכת עד הסוף.

“אני מגיעה מוכנה ורוצה לזכות בזהב”, היא אומרת. “התכוננתי חזק, ואני בטוחה שכל העבודה הקשה תשתלם, ושהאליפות עכשיו תהיה צעד נוסף בדרך להגשים את החלום הגדול של האולימפיאדה”.

היא ילידת פינלנד וחיה שם גם היום. אביה, יוקה, הגיע לאילת לפני 20 שנה כחייל באו”ם, שם שירת כטבח. באחד הערבים יצא לבלות במועדון בטיילת והכיר את נורית, ילידת תל אביב שהגיעה לבלות בעיר הדרומית. השניים נישאו והקימו את משפחתם בהלסינקי, וליה, שמחזיקה באזרחות ישראלית, מתכננת לעשות עלייה לאחר שתסיים את לימודיה בבית הספר התיכון.

למרות המגורים הרחוקים, החיבור לישראל מורגש היטב בבית המשפחה. ליה ואחיה הגדולים, דניאל (22) ויאן (20), מדברים עם אמם בעברית ועם אביהם באנגלית ובפינית. המשפחה מקפידה לחגוג את כל החגים היהודיים, וכשהם אצל חברים או מארחים ישראלים, הם מקפידים גם לערוך קידוש בשישי.

“מקווה שעוד בנות יבואו לענף”. עם מדליית הארד מאליפות אירופה לנוער, צילום: מהאלבום הפרטי

 

כמה פעמים בשנה, כולל בתקופת הקורונה, כל המשפחה מגיעה יחד לישראל לבקר קרובי משפחה. לפני הקורונה הספיקו לערוך טיול גדול במדינה, שכלל סיור בירושלים ובים המלח, ובקיץ הקרוב הם מתכננים את הביקור הבא, שיכלול הפעם גם חתונה של בן דוד שחי בארץ.

גם האהבה לספורט היא עניין משפחתי, ואותה ירשו ליה ואחיה מאביהם, מתאבק בעברו בנבחרת פינלנד שלא הצליח להגיש את החלום האולימפי. שני האחים עסקו בילדותם בקראטה, ואילו ליה הלכה בעקבותיהם וניסתה גם ענפים אחרים כמו כדורסל, כדורגל וריצה, אבל הרגישה שאינה ממצה את עצמה וחיפשה ענף אחר.

• • •

את האיגרוף מצאה ליה ממש מחוץ לפתח הבית, שם שוכן המועדון שבו התאמנה בילדותה. בכל פעם שהזיזה את שער הברזל הגדול בכניסה וראתה את הזירה ואת שקי האיגרוף התעורר בה הרצון להצטרף למתאגרפים, עד שבגיל 11 ביקשה מהמאמן ריסטו היינונן להשתתף בשיעור ניסיון.

הילדה הצעירה בלטה מייד והחלה להגיע להישגים, כולל זימון לנבחרת הלאומית ושש זכיות באליפות המדינה בקטגוריות הגיל השונות. אבל דווקא בזמן שהכל היה נראה ורוד, דרש ממנה המאמן הלאומי ג’וני טורונן להתחרות בקטגוריית משקל של עד 64 ק”ג. הדרישה מצד המאמן הובילה למשבר, שכן המתאגרפת המוכשרת ביקשה לעלות למשקל של עד 70 ק”ג, שבו הרגישה יותר בנוח.

לאחר כמה ניסיונות כושלים במשקל של עד 64 ק”ג בזירה הבינלאומית, כשלא הצליחה להגיע להישגים ובאליפות העולם באפריל 2021 בפולין אף הפסידה כבר בקרב הראשון, ליה הרימה ידיים והחליטה להפסיק להתאגרף.

במשך חודש ימים ישבה מתוסכלת בבית, אולם הרצון להתחרות הלך וגבר – והישועה הגיעה מישראל. היא חידשה את הקשר שיצרה עם אנשי הענף מישראל באליפות אירופה ב־2019 ברומניה, שבה התאגרפה במדי נבחרת פינלנד, ניצלה את אזרחותה ובקיץ 2021 הצטרפה לנבחרת ישראל – מה שהשתלם בגדול.

“מאז שהתחלתי להתאגרף חלמתי לייצג את ישראל, שאני מרגישה שהיא הבית שלי”, מספרת ליה, שמתעקשת לקיים את הריאיון בעברית, במבטא פיני כבד כמובן. כשהיא נתקעת במילה מסוימת או לא מבינה את השאלה, אנחנו עוברים לרגע לאנגלית, אך לאחר מכן היא חוזרת מייד לעברית, שאותה היא מגדירה שפת אמה.

“אנחנו מדברים עברית בבית כל הזמן”, היא ממשיכה, “אני מבקרת המון בארץ, והרצון לייצג את ישראל ישב לי תמיד בראש. פשוט הייתי צריכה לדעת איך ומתי אני מממשת אותו.

“עשיתי הכל כדי שזה יהיה אפשרי, ולא היתה מאושרת ממני להתחרות בפעם הראשונה עבור ישראל בתחרות רשמית ועוד לסיים עם מדליה”.

היו לך בעיות בענף בפינלנד, מה קרה שם?

“התחלתי לעסוק באיגרוף בגיל 11 והייתי חמש שנים בנבחרת הלאומית, אבל אז התחלף המאמן הראשי והיו לי בעיות איתו, וגם לעוד ספורטאיות. היחס שלו אלינו היה לא טוב, וגם קיבלתי 600 יורו לשנה בלבד, שלא הספיקו לכל הצרכים שלי כספורטאית.

“כשניצחתי את כל הבנות במשקל שלי ורציתי לעלות משקל, כי הרגשתי חזקה ומלאת ביטחון, המאמן אמר לי שאני לא יכולה, בלי סיבה טובה. ההחלטה הזו פגעה במוטיבציה וביכולות שלי, עד כדי כך שהרגשתי שאני לא יכולה עוד. הרגשתי שיצא לי כל האוויר.

“אני מבינה שאי אפשר לקבל כל מה שאני רוצה ושהמאמנים הם אלה שמחליטים, ותמיד גם הסכמתי להתחרות במשקל נמוך יותר והייתי צריכה לשמור על דיאטה קשוחה יותר, אבל ביקשתי שייתנו לי צ’אנס להתחרות פעם אחת במשקל שיותר נוח לי בו, והם לא הסכימו.

“כל זה הקשה עלי, אבל בחודש שבו ישבתי בבית בלי להתאגרף התחלתי להשתגע. אני אוהבת את הספורט הזה יותר מכל, ושמחה שתמיד היה מי שהרים אותי וידע למצוא את הפתרון כדי לעזור לי להמשיך להגשים את החלום לייצג את ישראל”.

אף שהיא מייצגת את ישראל, חייה של פוקילה מתרכזים היום עדיין בעיקר בפינלנד. לאחר שתסיים את שנת הלימודים האחרונה בתיכון בכוונתה לארוז מזוודות, לעשות עלייה ולפתוח דף חדש בארץ הקודש. כדי להמחיש עד כמה החיבור שלה לארץ חזק, בצד שמאל של צווארה מקועקעת באותיות דפוס גדולות המילה “אהבה”.

“תמיד הרגשתי חיבור לישראל ורציתי משהו בעברית שיסמל אותו”, היא מסבירה. “עשיתי את הקעקוע ממש לא מזמן, כשהגעתי לגיל 18. בחרתי לעשות קעקוע עם המילה החזקה הזאת, שמבטאת את הקשר שלי למדינה”.

“מסמל את הקשר שלי למדינה”. הקעקוע “אהבה”, צילום: Kimmo Räisänen

 

• • •

בקיץ 2021, לאחר שהשלימה את כל האישורים הנדרשים, חברה לראשונה לנבחרת ישראל. בשל אילוצי הקורונה, הפגישה הפיזית הראשונה עם סגל הנבחרת היתה רק באליפות אירופה באוקטובר, שבה זכתה במדליית הארד.

איך קיבלו אותך בנבחרת ישראל?

“מהרגע הראשון כולם היו סופר חמודים ורצו לעזור. קל לנו לתקשר כי אני מדברת עברית ומבינים אותי. מצאתי חברות חדשות, ואחרי שאסיים את בית הספר אני מאמינה שאעבור לגור בישראל. זה החלום שלי”.

את רואה הבדלים בין האיגרוף בארץ לבין זה שבפינלנד?

“לא התאמנתי הרבה בישראל, אבל בפינלנד יש המון מועדונים שיש להם מספיק כסף כדי לתמוך בספורטאים, עד שמגעים לרמה גבוהה והולכים לנבחרת. אנשים כאן אוהבים איגרוף ומגיעים בו להצלחות, גם באולימפיאדה. יש תנאים והמתאגרפים מקבלים את מה שצריך. נכון, היו לי בעיות, אבל אני חושבת שפוליטיקה ובעיות יש בכל מקום ולא רק אני עוברת את זה”.

בשנים האחרונות ראינו גם לא מעט אנטישמיות בפינלנד, ובאירופה בכלל. נתקלת בזה?

“יש אנטישמיות, אבל אני אישית לא נתקלתי בה. ראיתי בחדשות כתבות על קבוצות ניאו־נאציות וגם בפוליטיקה יש שנאה כלפי ישראל, אבל יש לי חברים שיודעים שאני יהודייה ולא נתקלתי בשנאה בגלל זה. אני מקווה גם לא להיתקל”.

את מרגישה הקלה לייצג את ישראל?

“בטח, המתנתי לרגע הזה. נכון שפינלנד היא הבית שלי, אבל מבחינה מקצועית הרגשתי האפשרויות שלי היו או לפרוש או לייצג את ישראל. עכשיו אני יכולה להתמקד 100 אחוז באימונים ומרגישה שהגיע הזמן לפתוח דף חדש בחיים. אני גם מאוד עצמאית ועומדת על שלי. כל דבר שאני רוצה, בסופו של דבר אני משיגה”.

מה את הכי אוהבת בישראל?

“המשפחה של אמא שלי נמצאת בתל אביב ובצפון, ואני אוהבת גם את מזג האוויר. בפינלנד עכשיו ‘רק’ מינוס 15 מעלות. ישראל היא מדינה חמה עם אנשים חמים, ואני אוהבת גם לאכול הרבה פלאפל. בכלל, כל האוכל הישראלי טעים לי”.

“מרגישה שישראל היא הבית שלי”. עם משפחתה בכותל, צילום: מהאלבום הפרטי

 

“תמיד דמיינתי את זה, וכיף להיות הראשונה שזוכה במדליה עבור ישראל בתחרות כזו חשובה. אני לא יודעת למה זה לא קרה עד היום, אולי כי האיגרוף בארץ עדיין לא מפותח מספיק. אבל עכשיו, כשיראו את ההישגים שלי, אני מקווה ומאמינה שעוד בנות יבוא להתאמן ויגיעו לרמות הגבוהות”.

ראית את האולימפיאדה האחרונה, את ההישגים של הספורטאים הישראלים?

“ברור. לפינלנד היו רק שתי מדליות ארד בטוקיו, בשחייה ובאיגרוף, ואנחנו ישבנו בבית וראינו את כל התחרויות של הישראלים. היה מאוד מרגש לראות את ארטיום דולגופיאט ולינוי אשרם זוכים בזהב ולשמוע את ההמנון, וכמובן לראות גם את הזכיות של אבישג סמברג בטאקוונדו ושל נבחרת הג’ודו. הייתי מאוד גאה לראות את הישראלים מנצחים, ובזמן האולימפיאדה, כשהגעתי להתאמן במועדון בהלסינקי, אמרו לי ‘הנה שוב ישראל זכתה במדליה'”.

אולימפיאדה היא גם החלום הגדול שלך?

“ב־100 אחוז. מאז שהתחלתי להתאגרף אמרתי שאני רוצה לזכות בזהב אולימפי, וגם לנצח תחרויות ‘קטנות’ כמו אליפויות עולם ואירופה. האולימפיאדה היא הדבר הכי גדול וחשוב.

“חוץ מזה אני רוצה להמשיך לשמוח, כשאני יודעת שאני עושה את מה שאני אוהבת ומקווה שאמשיך להשתפר ולהביא עוד ניצחונות והישגים לישראל”.

מה את אומרת על כך שבתקופה האחרונה קוראים לבטל את ענף האיגרוף באולימפיאדה?

“האיגרוף לנשים התחיל רק באולימפיאדת לונדון ב־2012, ואני ממש מקווה שהענף לא יבוטל, כי המטרה שלי היא האולימפיאדה בפריז וכל העבודה הקשה שלי עלולה להיזרק לפח. בקרב גברים האיגרוף הוא אחד הענפים הוותיקים באולימפיאדה, השילוב של הנשים רק חיזק אותו ואני כן מאמינה שהוא יישאר לעוד הרבה שנים”.

• • •

מי שאחראי לכך שליה מייצגת את ישראל הוא דוד קוגן, מנהל מועדון האיגרוף של מכבי קריית גת, שאותו פגשה לפני שלוש שנים, כשהדריך את נבחרת ישראל באליפות אירופה ברומניה ב־2019. היא סיפרה לו שהיא בת לאם ישראלית ובעלת דרכון ישראלי, ושיש לה חלום לעשות עלייה לישראל ולייצג את המדינה.

קוגן שמר על קשר, וכשהגיעה ההזדמנות להעביר את ליה למדי כחול לבן, הוא לא היסס. “קודם כל, מדובר במתאגרפת מוכשרת שמהווה פוטנציאל רציני לייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בפריז 2024”, הוא אומר. “היא רצינית מאוד ואפשר לומר שהשמיים הם הגבול מבחינתה.

“ליה נרשמה במועדון שלנו בקריית גת בשנה שעברה, ליוויתי אותה באליפות אירופה ואני מאוד נרגש מההישג שלה. כרגע היא ממשיכה להתאמן במועדון שלה בפינלנד ואני עוקב מרחוק אחרי האימונים. ליה רוצה לעשות עלייה לישראל, אבל מקצועית הייתי מעדיף דווקא שהיא תגיע לכאן למחנות אימונים ותמשיך להתאמן בפינלנד, שם רמת האיגרוף בנשים גבוהה מאוד”.

מה המטרה הבאה שלה?

“אנחנו מתחילים עכשיו בתוכנית עבודה, והיעדים הגדולים הקרובים הם כמובן אליפות אירופה עד גיל 22, שמתחילה השבוע, והשתתפות באולימפיאדה לנוער בשנה הקרובה”.

היא יכולה לעזור לקדם את הענף כאן?

“ליה יכולה להגיע הכי רחוק שאפשר, כולל ברמה הבינלאומית הגבוהה ביותר, אבל ברמה הכלכלית קשה לי להחזיק אותה. היא זכתה בארד באליפות אירופה ועדיין לא מקבלת כסף מהמדינה.

“לפתח ספורטאי ברמה הגבוהה עולה המון כסף, אבל היא יכולה להביא הישגים בענף שלא ראינו כאן אף פעם, בטח בנשים. אמנם זה קשה מאוד בלי גב כלכלי, אבל אני מאמין שאם יימצא לה ספונסר, כולם יראו עד כמה אפשר לממש את הפוטנציאל הזה וגם יהיה לה ראש שקט להתכונן לאולימפיאדה.

“מבחינת הענף כולו, עדיין לא הצלחנו להיכנס לאולימפיאדה ולהביא תוצאות, אבל יש התקדמות בשנים האחרונות. בגילים הצעירים אנחנו מצליחים להביא תוצאות, אבל הצבא לוקח את החבר’ה הטובים ויש גם בעיה בתקציבים. אין כסף, זה עיקר הבעיה”.

• • •

בינתיים, כשליה מסתובבת ברחובות הלסינקי הקפואה בליפסטיק אדום, בבגדים מתוקתקים ובשיער בלונדיני גולש עד המותניים, ספק אם יש כאלה שיכולים לנחש במה היא עוסקת. אבל המראה השברירי מתהפך בתוך דקה, ברגע שהיא נכנסת לזירה, חובשת את מגן הראש ועוטפת את ידיה בכפפות האיגרוף הכחולות.

סדר יומה קשוח וקבוע. “אני מתחילה בשעה שש בבוקר באימון חימום”, היא מספרת, “ממשיכה ללימודים ולעבודה כמלצרית בבית קפה וחוזרת לאימון ערב. כך כמעט בכל יום”.

עד כמה האיגרוף עזר לך בחיים?

“המון. זה יישמע קלישאה, אבל אני מי שאני בזכות האיגרוף. הוא עוזר לי להתבגר, נותן לי אוויר לנשימה, ביטחון ודרך חיים ומלמד אותי הרבה”.

יש משהו שאת לא אוהבת באיגרוף?

“להפסיד. כשאני מפסידה לוקח לי זמן להתאושש ואני חושבת איך היה אפשר למנוע את ההפסד, אבל ביום למחרת אני כבר ממשיכה לעבוד קשה באימונים, כדי שזה לא יקרה פעם נוספת”.

את מרגישה שהאיגרוף פגע בילדות ובהתבגרות שלך? למשל, בנשיות או בתחום החברתי?

“בקשר לנשיות, אני מרגישה שגם העובדה שעליתי להתחרות במשקל של עד 70 ק”ג לא פוגעת בה. מדובר בסך הכל בקצת יותר שרירים, ואני שלמה עם הגוף שלי היום. כל עוד הבנאדם שמח ושלם במה שהוא עושה, הכל בסדר.

“לגבי העניין החברתי, אני כן מנסה לשלב. יש לי זמן פנוי בסופי שבוע, שבו אני רואה את החברים, וצריך לזכור שאני רואה גם הרבה חברים באימונים. לפעמים יש מסיבות שאני לא הולכת אליהן וזה מרגיש אולי קצת כפספוס, אבל בסופו של דבר, אני יודעת שיש לי מטרה הרבה יותר גדולה מלצאת לעוד מסיבה או פאב”.

יש לך זמן לזוגיות?

“כרגע אין לי חבר, ואני פנויה ויש לי זמן גם לזוגיות”.

אפרופו חברים, לא באים ואומרים לך “בואי מכות”?

“ברור, זו התגובה הראשונה של כל מי ששומע שאני מתאגרפת… אני צוחקת על זה ואומרת להם שלא כדאי להם להתעסק איתי”.

• • •

למרות שתחרויות האגרוף הן חלק מהמשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת סנט לואיס ב-1904 (למעט אולימפיאדת שטוקהולם ב-1912), ולמרות שישראל משתתפת באופן סדיר במשחקים האולימפיים החל משנת 1952 בהלסינקי, רק שישה מתאגרפים ייצגו את המדינה באולימפיאדות.

בין הבולטים זכור במיוחד יהודה בן חיים ז”ל, שלא יכול היה לקחת חלק במשחקים בסיאול ב-1988, בשל יום כיפור, בקטגוריית משקל עד 48 ק”ג. באותה אולימפיאדה הגיע יעקב שמואל לרבע הגמר במשקל של עד 57 ק”ג, הישג השיא של מתאגרף ישראלי עד היום.

שלושה מתאגרפים בוגרים זכו לעמוד על הפודיום באליפות אירופה, כולם מהמקום השלישי: תאופיק בסיסי במשקל של מעל 91 ק”ג ב-1998; יוסוף עבד אל-גני במשקל של עד 91 ק”ג ב-2010; ופבלו אישצ’נקו במשקל של עד 60 ק”ג ב-2017.

התקווה לעתיד היא מנוצ’ר קריחלי, שהתחרה לצד פוקילה באליפות אירופה האחרונה לנוער וזכה במדליית כסף במשקל של עד 92 ק”ג. קריחלי ניצח ברבע ובחצי הגמר יריבים מאזרבייג’אן ומבלארוס (בהתאמה), והפסיד בגמר למתאגרף רוסי.

בקרב הנשים, הענף כמעט ולא קיים. על המצב חמור מעידה העובדה שבאליפות ישראל לבוגרים ב-2019, שנערכה בנהריה, השתתפו בסך הכל 54 מתאגרפים ומתאגרפות, כאשר אצל הנשים היו קטגוריות משקל שבהן היה קשה למצוא אפילו שתי מתמודדות.

מנכ”ל איגוד האגרוף, יעקב וולוך, מנסה להאיר את הצדדים החיוביים. “היו לנו כמה הישגים בנערים ובקדטים והמתאגרפים הצעירים הללו יעשו בקרוב את המעבר לבוגרים”, הוא אומר. “יש גם אגודות עם מתקנים טובים וראויים, אבל בהרבה מקומות צריכים להחליף את גישת ה’חוג’ ולעשות את ההתאמות כדי לעשות קפיצת מדרגה”.

איך קורה שהמתאגרפים הישראלים לא מגיעים לאולימפיאדה?

“האיגוד העולמי קבע קריטריונים קשים, למשל מספר ספורטאים מצומצם בכל קטגוריית משקל, ויש גם כאלה שעברו לאגרוף מקצועני ואסור להם להשתתף באולימפיאדה. נעשה את הקסימום שכבר ב-2024 נראה מתאגרפים ישראלים באולימפיאדה, אבל צריך לזכור שבניית ושימור ספורטאי זו עבודה של שנים.

“אנחנו מנסים לגבש תוכניות, אבל נמצאים במצב כלכלי קשה. לאיגוד האגרוף אין אף ספונסר, ולמרות שהיו הרבה הבטחות, לא נמצא אפילו מישהו אחד שמוכן לעזור לספורטאים בנסיעות לתחרויות או למחנות אימונים. כשצריך לתעדף, בכסף המועט שיש לנו, זו בעיה רצינית. לאור המצב הזה, מתאגרפים רבים צריכים לעבוד כדי להשלים הכנסה והם פשוט נעלמים לנו”.

[email protected]

פורסם בישראל היום

Leave a Comment