משחק החיקוי מאת ג’קי לוי

 

מי התלמיד הגאון שהצליח להעתיק בבחינת הבגרות בהתעמלות, ולמה הוא עדיף על כל הליצנים החקיינים

השבוע התפרסמו בעיתוננו נתוני ההעתקות בבחינות הבגרות בישראל, ואני הכנתי לעצמי ספל גדול של נס קפה־חדר מורים, וישבתי לצקצק. אוהו, כמה שאני צקצקתי. 

באופן לא מפתיע, המסה הגדולה של המעתיקים, יותר מ־7,000, ניסתה לרמות במתמטיקה. מדובר במקצוע שבו קל יחסית להעתיק, וקל מאוד להיכשל. ולכן, הנתונים מובנים, אנושיים, ועם זאת מדאיגים. 

שמחתי לגלות, למשל, שבמגזר הערבי נאלצו יותר תלמידים לרמות במבחני הלשון הערבית (380) מאשר במבחנים בעברית (169). אבל התרגשתי, ממש התרגשתי, רק מנתון אחד ויחיד. התברר שהיה גם אחד שהעתיק במבחנים בחינוך גופני.

מתברר שיש תלמיד אחד במדינת ישראל, שהעתיק בהתעמלות. אני כבר אוהב אותו. מראש וללא תנאים. הוא מסתובב כאן בינינו, ולעולם ככל הנראה לא נדע מיהו. האם הוא חי בעיר או במושב, בצפון או במרכז? לאיזה מגזר הוא – או היא – משתייך? ובאיזה תרגיל בדיוק נקלע למצוקה שגרמה לו להעתקה הספורטיבית? 

כל השאלות האלה לא באמת חשובות. מה שחשוב הוא הסיפור הקטן, המקסים ומעורר ההשראה. סיפור שמלמד שבסוף כל טבלת נתונים ומתחת לכל הרובריקות והמספרים הגדולים, יש לפעמים נער אחד, יחיד ומיוחד, שמסרב להיכנס לאיזושהי סטטיסטיקה ומתעקש להיות אך ורק מי שהוא – ההוא שמעתיק בחינוך גופני.

למה הנתון הזה שבה את ליבי? אני קורא עיתונים מאז למדתי לקרוא בכלל. כמו ברוב הבתים בישראל, גם אצלנו חלק מתמונת השבת המשפחתית היתה ערימה קטנה של עיתונים בין קעריות הפיצוחים וצנצנת הסוכריות עם המכסה החגיגי. על השולחן, או סתם על השטיח. 

העיתון הקבוע בבית הוריי היה “מעריב”. “מעריב” של פעם היה בורגני, משכיל ומעונב. מדורי הדעה של רוזנפלד, ג. בנימין ושניצר היו כתובים בעברית מצוחצחת, מסולסלת ומתובלת בציטוטים בלטינית. עורך העיתון אפילו לא טרח לתרגם את הלטינית, למרות שלפי המיקום בטקסט אפשר היה להניח שמדובר בפאנצ’ של כל הקטע. 

ישב עורך על שולחנו והניח שכולנו מן הסתם גדלנו על קיקרו וסנקה, וסבתא שלנו – כמו כל הסבתות – נהגה מפעם לפעם להתבדח בלטינית. זה תמיד הפליא אותי, והיו ימים שאפילו האמנתי בתמימותי שאני היחיד שלא מבין מה רוצים ממנו.

זאת הסיבה שבסופו של דבר גלשתי לכיוון העמודים האחוריים של העיתון, לעמוד הירכתיים שלדעתי קראו לו “מארבע כנפות תבל”, או משהו כזה. הוא היה ממוקם לקראת העמוד של הקריקטורות והבדיחות (היה עמוד כזה, אבל חייבים להודות שבשבעה של סבתא שלי היה יותר מצחיק), וכולו היה מוקדש לסיפורים קטנים מן העולם הגדול. 

הם לא היו מאוד חשובים, הסיפורים הללו, אבל תמיד היו מספיק מוזרים, ובעיקר הגיעו ממקומות שנשמעו לא פחות מופרכים מהסיפור עצמו. 

שם תמיד היה אפשר לקרוא על טיגריסים שברחו מגן החיות בהלסינקי או בקואלה לומפור. על אדם שמצא את העט הנובע שלו 60 שנה אחרי שאיבד אותו בשנחאי, ודווקא במשרד עורכי הדין הלונדוני שאליו הגיע כדי לכתוב צוואה. או על מישהו שהעתיק בבגרות בחינוך גופני. 

התחושה הכללית היתה “לך תוכיח שזה לא נכון”, בעיקר כשהיו מוטלים לפנינו סיפורים על תאומים סיאמיים מהאי סומטרה שחולקים אוזן משותפת ונשואים באושר לתאומות סיאמיות שחולקות את עצם הזנב. 

העורך נהג להטעים, בהומור של פעם, שהם מן הסתם מקפידים תמיד לחגוג את כל החגים ביחד, ואנחנו בלענו את הסיפור בשקיקה. באותם ימים, לא נעים להודות, סיפורים על תאומים סיאמיים או סתם יצורים שנולדו עם שני ראשים היו להיט מטורף. 

אני לא טוען שההוא שהעתיק בחינוך גופני הוא חבר אימננטי במצעד הפריק־שואו הזה, אבל מה אני יכול לעשות? כולנו בני אדם, הלב שלנו לא עשוי מגרניט פורצלן, יש דברים שאי אפשר להישאר אדישים מולם. והתיכוניסט המקסים הזה (מן הסתם, גאון או גאונה בכל יתר המקצועות) הזכיר לי סיפורים שהיו מצופים כנראה באותה אבקת סוכר אזוטרית, שאלוהי הסיפורים הקטנים בוזק בשפע על הסיפורים שהוא באמת אוהב.

אבל אני חושב שהיתה עוד סיבה מדוע המעתיק היחיד ההוא כל כך הקסים אותי. כמו שכתבתי כאן לא פעם, נמאס לי מטרנדים. 

אני מבין איכשהו למה העולם זקוק לטרנדים, למה רשתות אופנה משרטטות קו של הקולקציה החדשה, ואפילו למה הרדיו משתמש בפלייליסט. לא כולם יכולים להיות אותנטיים. זה לא ריאלי. זה אפילו קצת מעייף. יש בנו ממילא איזשהו יסוד עדרי עמוק בנשמה, ולכן זה כנראה לא כזה זיוף גדול ללכת עם העדר. ובכל זאת, השלטון הטוטליטרי של הטרנד עלה לי על כל העצבים. 

הזקן ההיפסטרי, למשל, הוא דוגמה מצוינת לטרנד שכבר מיצה את עצמו מכל הכיוונים. ולמרות זאת, אלפי קורבנות אופנה – כאן, שם ובכל מקום – פשוט פוחדים לעשות מעשה ולגלח אותו לאלף עזאזל. 

בימים סבירים יותר, גבר לא חרדי שהיה מגדל זקן נהג לומר שאין לו זמן וכוח לכל הטרחה היומיומית שכרוכה בגילוח. אבל התירוץ הזה לא רלוונטי עוד. הזקן ההיפסטרי הוא חיית מחמד מפונקת ותובענית, שדורש הברשות, תחליבי הזנה וטיולים יומיים לפארק ולבראסרי, אחרת הוא יגווע וימות בייסורים. כלומר, יהפוך לזקן אבלים טיפוסי ובלתי מגניב בעליל.

בילדותי, למשל, שהתרחשה בשלהי עידן הנורמליות, היה רק כדורגלן ישראלי אחד שגידל זקן. שמו היה ריפעת טורק, כולם קראו לו ג’ימי. הזקן היה הקטע שלו, והוא היה שחקן נשמה משובח ואהוב, מה שסייע לסלוח לו על עניין הזקן. 

היום אני מתבונן על הרכב ממוצע של נבחרת ישראל ומה שאני רואה, חוץ מחוסר סיכוי, זה ש”סניקים צעירים ששכחו את הכיפה. כמעט כולם עם הזקן התמוה הזה, שההסבר היחיד שמתלווה אליו הוא המטופש שבתירוצים – “זה מה שהולך היום”. 

ומה באמת הבעיה עם התירוץ הזה? הבעיה איתו היא שהוא יכול להסביר כל דבר. בסופו של דבר, הוא מוביל בהכרח לתופעות מפלצתיות כמו הקטע עם מתקפת הליצנים שמטילה בימים אלה את מוראה וחיתתה על רחובות ארצנו. 

באמת ניסיתי להבין מה העניין. את ההיסטוריה הקולנועית והפופית של הקשר בין ליצנים לאלימות אני קצת מכיר, תודה. גם אני ראיתי את הג’וקר ב”באטמן 3″ ונדמה לי שגם “התפוז המכאני” קשור לכל הקשקוש הזה. אבל דבר מכל זה עדיין לא מסביר את העובדה שחבורות של נערים המחופשים למוקיונים יוצאות לבצע מעשי אלימות שרירותיים וחסרי פשר, בקורבנות אקראיים וחפים מפשע, רק בשם איזושהי מגניבות. 

למה זה מה שהולך היום? כי זה מה שהולך היום. לא שאלימות על רקע אידיאולוגי מהסוג הישן והטוב היא פחות מסוכנת. אבל ברגע שטרנדים מפסיקים להיות נוצה על הכובע והופכים להיות הכובע עצמו, זה רק עניין של זמן עד שהם יחליפו גם את הראש. בעולם כזה, אני לא יכול שלא לכרוע ברך בפני תיכוניסטית, או תיכוניסט, שלא הלכו עם הזרם ובחרו להעתיק דווקא בחינוך גופני.

(איור: GettyImages)

שתפו

Forward

 

Leave a Comment