מתווה הגזוז מאת יריב פלג

 

הוא חימם את הצ’רצ’ילים, צחק עם אריק איינשטיין, ברח מהמעריצות של צביקה פיק וכמעט הגיע לאירוויזיון עם להקה שנולדה כבדיחה • מוטי דיכנה, לשעבר בסיסט גזוז והיום חבר בלהקת הסיקסטיז, מוציא ספר חידודים שנולד פייסבוק ומקדיש את זמנו להיאבקות סומו יפנית

  • moti-dichna

  מוטי דיכנה. “אני לא ‘מתיישב לכתוב’, זה בא לי פתאום, נניח באוטו” צילום אריק סולטן

“זרקתי על שלמה ארצי סוודר לפני הופעה, זה נקרא שחיממתי את שלמה ארצי?” משגר מוטי דיכנה עוד פאנץ’ בעמוד הפייסבוק הפופולרי שלו. מוטי מי, אתם שואלים? אל דאגה, הוא לא נעלב. דיכנה התרגל להיות תמיד ליד.

באמצע שנות השבעים, כנגן גיטרה בס, הוא עזר לאריק איינשטיין ללבוש סוודרים. אחר כך ברח בניידות משטרה מהמעריצות של צביקה פיק. בהמשך שר בלהקת גזוז, השתתף בקדם־אירוויזיון עם להקת איזולירבנד, הוציא אלבום סולו אישי בשם “עד ראייה”, דיבב את דמותו של שרדר המרושע ב”צבי הנינג’ה”, הוביל את להקת הבית של “לילה גוב”, ובשלושים השנים האחרונות הוא חבר בלהקת הסיקסטיז, שמתפרנסת מקאברים עשויים היטב של להיטי שנות החמישים והשישים.

בקיצור, כולבויניק.

“התחתנתי בפעם הראשונה בגיל 24, ופתאום היתה לי משפחה לפרנס. ואתה אומר לעצמך, זמר? שכח מזה. אז אמרתי, בינתיים אהיה בסיסט, בינתיים אעשה דיבוב. הייתי עסוק מדי בלהתפרנס”.

אם היית מפורסם, הפרנסה היתה באה.

“נכון. הכיף הכי גדול למוסיקאי זה לפתוח קופה ולמכור כרטיסים. לראות את השלט הזה, ‘סולד אאוט’. תתפלא, יש המון מוסיקאים שמעולם לא פתחו קופה. עפרה חזה, למשל. אני חושב שהיא הופיעה כמעט רק באירועים סגורים.

“מה לעשות, לא כולם ברי סחרוף, שקם בבוקר ואם מתחשק לו, הוא פותח קופה. אין לי בעיה להופיע גם באירוע פרטי”.

אילו היתה בזמנך תוכנית ריאליטי מוסיקלית, היית הולך, כמקפצה להמשך הדרך?

“מה פתאום. הייתי ישן שם כל היום, היו מעיפים אותי עוד לפני ההצבעה. אני חושב שאם יש זמר טוב שיכול לקצר תהליכים דרך התוכניות האלה, אז יופי, אבל העובדות אומרות אחרת.

“מי יכול להגיד לי היום מי זכה ב’דה וויס’ של השנה? ומי זכה ב’אקס פקטור’? זה לא מחזיק מים. מי שטוב, כמו עדן בן זקן, שיש בה משהו כמוסיקאית, יצליח גם בדרכים אחרות. אני לא זוכר מישהו לא מוכשר שהצליח”.

דיכנה (61) נולד בפתח תקווה, וכשהיה בן 8 חודשים עברה משפחתו לטוקיו, בענייני עסקים. הוא גדל שם עד גיל 13 ודובר עד היום יפנית שוטפת, “אם כי בבית אמא שלי הקפידה לדבר עברית”.

איך היפנים קיבלו אתכם?

“היפנים לא שונאים, אלא מתנשאים. זו מדינה שמאוד מסבירה פניה לזר, אבל ממקום מתנשא. היוצאים מן הכלל הם היהודים. היפנים מעריצים את היהודים”.

כבר בגיל 4 החליט שיהיה מוסיקאי, ואפילו ניגן בילדותו בלהקה. “לקחנו מקום ראשון בתחרות כישרונות צעירים מחוזית. הגמר הארצי נערך באוסקה, מרחק שלוש שעות טיסה, אבל אמא שלי אמרה לי: ‘לא, יש לך בית ספר’, ובזה נגמר הסיפור. אגב, היא אחת המעריצות הכי שרופות שלי, מגיבה לי בפייסבוק”.

הוריו התגרשו, ואביו עבר לשווייץ. עם פרוץ מלחמת ששת הימים, דיכנה חזר לארץ עם אמו.

“הדיווחים בעולם היו שתל אביב נשרפת ושמדינת ישראל נגמרה, אז אמא שלי החליטה שהיא חייבת לחזור. בשבילי זה היה כמו חזרה לתקופת האבן. מה זאת אומרת שאין טלוויזיה צבעונית וקוקה קולה? התחרפנתי.

“למרות הכל התאקלמתי יפה בגבעתיים. אהבתי שפתאום הכל נמצא בשכונה. ביפן אין דבר כזה לבקר חבר מבית הספר, צריך לקבוע חודשיים מראש, וטוקיו ענקית. החברים הכי טובים שלי עד היום הם מהתקופה ההיא, מגיל 13, אנחנו חבורה כזאת”.

עוד כנער הקים עם חברים את להקת “הגולגולות”, שהקליטה חמישה שירים משלה ואף חיממה את ההופעות של להקת הצ’רצ’ילים. “הייתי בורח דרך המרפסת והיינו נוסעים לרמלה לראות אותם מופיעים. אחר כך הם נתנו לנו לעלות לבמה לפניהם. זאת היתה תקופה מדהימה”.

*   *   *

באופן טבעי, המשיך ללהקה צבאית. “זו היתה תקופת הזוהר של הלהקות, והגעתי ל’סדנאי שריון’, היתה פעם להקה כזאת. קיבלנו חופש אמנותי, עשינו מה שרצינו, היה רוקנרול. במלחמת יום כיפור היינו הלהקה הראשונה שחצתה את התעלה למצרים. הברחנו את הבנות בארגזי התופים והופענו מול יחידות ששלושה רבעים מהן נמחקו. המעבד המוסיקלי שלנו היה רוני וייס, שאחר כך היה איתי באיזולירבנד”.

הזיכרון המוסיקלי הנוסטלגי שלו סידר לו את הג’וב הראשון אחרי הצבא.

“מייד כשהשתחררתי, הפיקו ערב גרנדיוזי של שירי החיפושיות בעברית ובאנגלית. מאחר שהכרתי את השירים שלהם בעל פה – הבוחנים, שלמה יידוב ושלמה גרוניך, לקחו אותי. הופענו בכל הארץ עם תלבושות, תפאורה, השקעה שאתה לא מאמין. אבל זה היה כישלון קולוסלי. נכשלנו בענק.

“הייתי זמר, אבל בתקופה ההיא לא ידעו לאכול את הקול שלי, שהיה יותר רוקנרול. אז נהייתי בסיסט. היו אז שלושה בסיסטים בכל הארץ, לא כמו היום. ניגנתי עם אילנית בתוכנית הסולו שלה, שהיתה הצלחה היסטרית. ניגנתי המון בהקלטות – אצל זוהר ארגוב, שימי תבורי, חיים משה. הלחנתי לזוהר שיר שנקרא ‘אל הכוכבים’, שנחשב לשיר אבוד, אבל נמצא לא מזמן.

“אחרי אילנית ניגנתי עם אריק איינשטיין, כשהוא כבר מאוד לא אהב להופיע. בלהקה שלו היו יוני רכטר, אפרים שמיר, אסתר שמיר ותזמורת נתניה. הפקה ענקית, רק באולמות גדולים. זה היה בית ספר מעולה, כי בינינו, עוד לא הייתי בסיסט מספיק טוב”.

איך היה לעבוד לצד אריק?

“אין מילים לתאר את האיש הענק הזה, כל מה שאגיד לא יעשה לו מספיק כבוד. בודדים האמנים שאחרי שמכבים את המצלמה ואת המיקרופון, הם פשוט ממשיכים. אריק היה כזה, גם סנדרסון ומוני מושונוב כאלה. כל שנייה איתם אתה על הרצפה, בלי להתאמץ.

“השנתיים ליד אריק היו מדהימות. שעות של קשקושים איתו, וכל רגע מגיעים שיסל, אורי זוהר, שהתחיל אז לחזור בתשובה, ומושונוב. כולם רצו להיות לידו”.

אחרי איינשטיין עבר לעבוד עם צביקה פיק. את שלוש השנים איתו הוא מגדיר “טירוף מסוג אחר ומוחלט לחלוטין”, בעיקר בגלל הצורך להתמודד עם המעריצות הקנאיות. “היינו יוצאים מהופעות במועדונים בניידות משטרה, כי המעריצות היו קורעות לצביקה את הצורה.

“פעם אחת, בקריית גת, תלשו מעליו את הבגדים. בנות צרחו כמו בהופעה של הביטלס. היינו בורחים מהבמה, משאירים את הציוד וקופצים לניידת תוך כדי נסיעה. עד אז אף אחד לא ניגן בווליום של צביקה. הוא מוסיקאי מעולה, לא מעריכים אותו היום מספיק. גרנו בשכנות ברמת השרון ועשיתי בייביסיטר לבנות שלו”.

moti-dichna.1-gif

עם להקת גזוז. “בזמן אמת האלבומים שלנו לא מכרו טוב. האמרגן פשנל הפסיד עלינו הרבה כסף” // צילום: יעקב אגור

ב־1978 הגיע הפרק שהפך אותו לשם מוּכר בישראל. “שמעתי שדני סנדרסון מקים להקה ומחפש בסיסט שיודע גם לשיר. באתי אליו הביתה לאודישן ושמתי על השולחן ספר של וודי אלן, כי ידעתי שהוא חולה עליו. ככה התקבלתי לגזוז”.

הלהקה, שהיתה המשך ישיר לכוורת, מנתה את סנדרסון, גידי גוב, מזי כהן ודיכנה, ועוד שמות שנשכחו דוגמת שלמה חממי (תופים), דני פאר (פסנתר) וזיו בן, מאיר שפייזר וגדי רזניק (כלי נשיפה). אף שהיתה קיימת פחות משנתיים והוציאה שני אלבומים בלבד, היא הטביעה חותם על המוסיקה הישראלית – עם שירים כמו “תשע בכיכר”, “אמא ודני”, “ציפי פרימו”, וכמובן, “רוני”.

“בניגוד לכוורת, בהופעות של גזוז לא היו מערכונים, אלא קטעי קישור קצרים ומאוד מצחיקים. דני היה עושה חיקוי של ממטרה או מכונת כביסה, ואנחנו היינו על הרצפה. מדני למדתי איך עומדים על במה.

“עשינו ספיישל מושקע לטלוויזיה, שנחשב לאחת התוכניות הראשונות שהוקרנו בצבע בערוץ הראשון. באותה תקופה לא יכולנו ללכת ברחוב מרוב תגובות”.

גזוז הצליחה כלכלית?

“בזמן אמת, שני האלבומים שלנו לא מכרו טוב. האמרגן, דשא פשנל, הפסיד עלינו הרבה כסף. היינו צוות של 25 אנשים, וההופעות עלו הון. רק יותר מאוחר זה תפס חזק. דני סיפר לי שתקליט האוסף של גזוז מכר כמו כוורת, ואפילו יותר”.

מה עם מופע איחוד של גזוז? לכוורת זה עבד לא רע.

“אני הרי רוצה להתעשר, אז אני מציק לדני הרבה בעניין הזה. אבל הוא אומר דבר נכון – בכוורת כולם מוּכרים, בגזוז אתה יכול להביא את אברם במקום איציק, ואנשים לא ישימו לב. העניין בגזוז הוא השירים, ואיתם הוא מופיע כל הזמן”.

ובכל זאת?

“בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא אמר: ‘אתה יודע, בעוד שנתיים זה 40 שנה לגזוז’. זה כל מה שהוא אמר, אבל אני אומר לך שאין לי ספק שאיחוד של גזוז ימלא את פארק הירקון”.

*   *   *

אחרי גזוז, וגם גירושים שעבר, הוציא דיכנה את “עד ראייה”, אלבום סולו עם תכנים אישיים מאוד. “היו לי יחסי ציבור מטורפים, תוכניות אירוח, כתבות שער, מה שאתה רוצה. אבל הקהל לא התחבר לזה, מה אני יכול לעשות. לפחות המשפחה שלי אהבה. אז בסדר, נקסט”.

הנקסט היה איזולירבנד, להקה שהוקמה כבדיחה פרטית וכמעט כבשה את קדם־אירוויזיון 1982. “את רוני וייס הכרתי בצבא, ועם עמי פרנקל ז”ל ניגנתי בתוכנית של ירון לונדון בטלוויזיה. באותו זמן רוני היה מפיק ג’ינגלים לפרסומות, ואני וריקי מנור היינו הזמרים שלו.

“יום אחד, בשמונה בערב, אנחנו יושבים ביחד ואני אומר, כבדרך אגב, ‘מחר מגישים שירים לקדם’. רוני נדלק על העניין ומצלצל ללאה לופנפלד. היא מכתיבה לו בטלפון מילים שיש לה לשיר בשם ‘מלודי’, והוא מלחין אותן אינסטנט, על המקום.

“הדד ליין להגשה היה שמונה בבוקר ברשות השידור. סיימנו להקליט בשבע אפס אפס, והשקענו עוד כמה דקות בניסיון למצוא שם ללהקה. עמי אמר בקול הבס העמוק שלו ‘איזולירבנד’, וזהו, רצתי להגיש את השיר. הגעתי לרשות השידור ברבע לשמונה. נתתי את השיר, ושכחנו מזה.

“כמה שבועות אחר כך רוני מתקשר ואומר לי: ‘אתה לא תאמין'”.

בקדם ההוא זכה אבי טולדנו, שזכה בתחרות עם “הורה” (וסיים במקום השני באירוויזיון). אחריו הגיעה ירדנה ארזי עם “מוסיקה נשארת”, ואיזולירבנד סיימו במקום השלישי.

הם הופיעו בקדם עוד שלוש פעמים ברצף, “ובכל שנה נהיינו יותר ויותר פסיכים. אז עוד לא היה בידור בקדם, היינו הראשונים לעשות את זה. באנו עם משפטים כמו ‘נשבר לי כבר – אז יין’.

“הופענו פעמיים עם פלייבק מלא בתוכניות טלוויזיה בימי עצמאות, וזהו. מופע אמיתי לא היה לנו, למרות שהיו מפיקים ששמו כסף, וכבר עשינו חזרות. היו לנו שירים פצצה, כמו ‘חג על הגג’ או ‘טיאטאת את התא’, אבל זה התפקשש, כי לכל אחד היו עניינים אחרים”.

תקליט אחד ויחיד הוציאה הלהקה, “ישן וגם נחר” – משחק מילים על האלבום “ישן וגם חדש” של אריק איינשטיין. את העטיפה צילמו במעבר חציה ברחוב ריינס בתל אביב, מחווה ל”אבּי רואד” המיתולוגי של הביטלס.

“לפני סוף כל צד בתקליט עשינו קריינות הומוריסטית. בצד הראשון שרנו ‘אתה מתקרב אל החור, אתה מתקרב אל החור’, ובצד השני עשינו מין מסר סמוי, חריקות כאלה. אנשים חשבו שזה כמו אצל הביטלס, שאם מנגנים את התקליט אחורה שומעים משהו. אז ניגנו, ושמעו את עמי פרנקל אומר: ‘מה חשבת שתמצא פה? את סודות האטום? הרסת את הפטיפון, יא מפגר'”.

moti-dichna.2-gif

מייד אחרי פרק איזולירבנד הקים דיכנה עם יואל לרנר את להקת הסיקסטיז. “בהתחלה עבדנו חזק מאוד, אפילו חיממנו את דיפ פרפל כשהופיעו בארץ, אבל היום כבר פחות. יש צעירים שמופיעים יותר בזול.

“מנגנים איתנו היום ז’אן פול זימבריס מהחברים של נטאשה ואייל קליין, שהוא קלידן על. אנחנו שרים הרבה הביטלס, לד זפלין, אליבס פרסלי, ניל סדקה. חוגגים עכשיו שלושה עשורים של פעילות”.

למאמר המלא הקישו