נסו אתם ללכת לרופא באמריקה מאת סייד קשוע

כאב לה מאוד, אז נסענו לבית החולים. בפעם הקודמת זה נגמר ב–4,000 דולר ובבדיקות תקינות לחלוטין

השבוע הסעתי את אשתי לבית חולים. בתי החולים כאן מאוד יפים. אשתי ישבה ברכב לידי והתפתלה מכאבים. “אני לא יכולה”, היא אמרה מדי פעם, נאנחת אחרי כל שאיפה. בפתח בית החולים יש גן גדול ובו אגם עם מים צלולים. “אני לא יכולה לנשום”, היא אמרה בקול חנוק. “תראי כמה יפה פה”, אמרתי לה כשעצרתי את הרכב והמתנתי בסבלנות ללהקת ברווזים שחצתה את הכביש שמוביל לחניית בית החולים. “תראי כמה חמודים הקטנים האלה”.

“בסדר”, היא אמרה, “יש בכל מקום כאן ברווזים”.

“זה באמת כואב”, היא אמרה שוב כשהדלת האוטומטית נפתחה בשקט מרשים. היה לה חשוב להוכיח קודם כל לעצמה ואחר כך אולי גם לי שהיא לא היתה מעזה לחשוב על בית חולים אם הכאבים לא היו בלתי נסבלים.

hospital-kashua

איור: עמוס בידרמן

“בוקר טוב גברתי”, אמר פקיד הקבלה כשעל פניו חיוך אמין, “איך אני יכול לעזור לכם בבקשה?”

“יש לי…” ניסתה אשתי להגיד לפקיד כשפניה מעידים על סבל נורא, “איך אומרים קוצר נשימה?” היא שאלה אותי.

“לא יודע”, עניתי לה, “שורט ברית’ינג? לא יודע, תגידי לו ברית’ינג דפיקלטיז, מה זה משנה”.

“אני מבין”, אמר הפקיד והקליד כמה דברים, “מתי זה התחיל?”

“לפני שלושה חודשים”, ענתה לו אשתי ואז הביטה לעברי במבט מאשים שסיפר לפקיד את כל מה שהיא רצתה להגיד. “כבר שלושה חודשים שאני סובלת מכאבים אבל לא רציתי לבוא לבית החולים כי פחדתי שבעלי יתעצבן עלי ויגיד שאני ממציאה, שאני בריאה, ושהכל זה רק בראש שלי”. את זה היא לא אמרה, היא רק סיפרה לפקיד שהכאבים התחילו לפני שלושה חודשים ושאתמול זה הגיע לשיא, כאבים בגפיים הימניים וקשיי נשימה מלווים בכאבי חזה, “בצד ימין של הריאות, זה ממש כואב”.

הפקיד איחל לה שתרגיש טוב, מסר טופס שמחובר ללוח עץ ואמר לנו להמתין עד שיקראו לנו.

חדר ההמתנה מאוד יפה, עם ספות כאלה מרשימות. לא הספקנו להתיישב ואחות חייכנית פתחה את הדלת ואמרה איזה שם מוזר שניחשנו שזה השם שלנו. “אז מה הבעיה?” אמרה האחות, שבינתיים בדקה דופק, לחץ דם וחום והכניסה נתונים למחשב. “מיד יבוא רופא לראות אתכם”, חייכה האחות והדריכה אותנו לאחד החדרים. יפה החדר, מרגיע. מעניין איך נראים החדרים במחלקות בתי החולים כאן באמריקה, חולקים בכלל חדר עם חולים אחרים, או שכל אחד מקבל חדר פרטי? מעניין איך זה להתאשפז כאן, זה יהיה כל כך מוזר לחלות בארץ רחוקה, אף אחד לא יבוא לבקר אותי, לא שבארץ היו באים מי יודע מה, אבל לפחות אמא שלי.

“אתה לא מאמין לי”, אמרה אשתי, ואני אמרתי לה שאני מאמין לה ושהעיקר שעכשיו יטפלו בבעיה ושתהיה בריאה. זה נכון שהיא התלוננה על כאבים כבר לפני כמה חודשים וייתכן שציפתה שאני אגיד לה שהיא מוכרחה ללכת מיד לרופא ולבדוק את זה. ייתכן שאפילו אמרתי את זה, אבל היא ידעה שלא התכוונתי. הביקור האחרון שלה כאן לפני יותר מחצי שנה עלה לנו ביוקר. גם אז זה היה בגלל תחושת מחנק, נדודי שינה וכאבי ראש חזקים. יש לנו ביטוח רפואי כמובן, אבל מאז אותו מקרה אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים לסמוך על חברת הביטוח, שסירבה לשלם על הבדיקות לבית החולים בטענה שהפוליסה שלנו לא מכסה טיפולים ב”בעיות קיימות”. “אין פרי אקזיסטינג”, אמרנו לביטוח הרפואי אז והבאנו את התיקים הרפואיים מהארץ להוכיח שמעולם לא היתה לאשתי בעיה עם הלב, לא פיזית לפחות. דבר לא הועיל. בביקור ההוא שילמנו על בדיקת דם וא.ק.ג שהוכיחו שהכל תקין 4,000 דולר.

הרופאה חייכה כשנכנסה לחדר, שמעה שוב את הסיפור, עשתה כמה בדיקות ושאלה כמה שאלות שהבנו וכמה שלא. אחר כך נכנסה אחות עם עגלת א.ק.ג כי זה מה שעושים כשאתה אומר שיש לך כאבים בחזה. 1,700 דולר, אם זה לא התייקר מהפעם הקודמת. אחר כך בדיקת דם, עוד 1,500 לפחות, חישבתי בלחש לעצמי, כי בבית החולים אף אחד לא אומר לך כמה עולה בדיקה, ובביטוח לא מוכנים להגיד לך מה הפוליסה מכסה ומה לא עד שהם לא מקבלים דוח מבית חולים.

“הכל בסדר”, אמרה הרופאה שחזרה לחדר עם תוצאות הבדיקות.

“אבל זה כל כך כואב”, אמרה אשתי מתחננת לא מאמינה לדברי הרופאה.

“אני בטוחה”, אמרה הרופאה, “פינית שלג במקרה החורף?”

“כן”, ענתה אשתי להפתעתי, “לפני משהו כמו שלושה חודשים”.

“מתי פינית שלג?” שאלתי אותה.

“אתה היית בנסיעה”, היא אמרה.

“זה קורה לפעמים”, אמרה הרופאה, “אני חושבת שפשוט הסתובב לך עצב שלוחץ בצד ימין של הצוואר, זה מה שגורם לכאבים, זה יעבור”.

מבית החולים שיחררו אותנו עם חוברת הדרכה לתרגילי צוואר. שתקנו כל הדרך למכונית ואשתי התחילה לנשום כבר בפחות כאבים. “זה עדיין מאוד כואב”, היא ציינה, ואני שתקתי.

“אתה יודע מה”, היא אמרה כשנסענו הביתה, “בסדר, זהו, יקרה מה שיקרה אני לא אלך יותר לבית חולים, אתה מרוצה?”

עובד גינה כיסח את הדשא סביב האגם, כמה ברווזים קטנים נבהלו ורצו אחרי אמא שלהם, ואני חשבתי, כסף או לא כסף, למה אנשים רוצים להיקבר במקום הולדתם?