נקמתו של ניטשה מאת עומייר חק

nitze

מה שכל אדם חושב היה רוצה לדעת כיום הוא זאת: כיצד הגיעה

בלבו של כל מיתוס טמונה טרגדיה. ומתחת לכל טרגדיה עולמית יש לא רק פוליטיקה אלא גם פילוסופיה. היה פילוסוף מערבי שעיצב מבלי דעת את ההיסטוריה של המערב ואת מסלולה. הוא לא היה אמריקני, ולא ממש היה לו אכפת מארצות הברית.

ניטשה.

שלושה דברים מאפיינים את ארצות הברית. ואנחנו מדברים כעת על עובדות, לא על דעתי ולא על דעתכם.

ראשית, ברוטליות. חוסר אכפתיות חסר פשרות כלפי חיי אדם. שום אומה עשירה וכו’ אינה מקימה מוסדות בקנה מידה גדול במטרה מפורשת לשבור מעמדות חברתיים שלמים, להחריב קבוצות אתניות שלמות. להחריב, לשבור, לנצל ולפגוע בהם. וזה בדיוק מה שארצות הברית עשתה.

השאלה היא: מדוע הגענו למצב כזה?

התשובה היא: כיוון שאכזריות נחשבת למעלה. וזהו המאפיין השני. אכזריות נחשבת למעלה כיוון שהיא נתפסת כמין אכיפה חברתית לטובת הכלל. להיות חלש משמעו להיות לא-אתי. החלשים הם משקל עודף הבולם את הקִדמה, את הגורל, את העלייה המוצדקת שהחזקים ראויים לה.

שלישית, כוח כמטרתם של חיי האדם. כוח מממש עצמיות, ולכן הכוח לבדו הוא הערך הגובר על כל ערך אחר. לא, למשל, חמלה, צדק או אומץ. והחברה מוכוונת אל הכוח. לכן מתחולל ההיפוך המוסרי השלישי: החזק צודק.

בכל הנוגע לשלושת המאפיינים הללו המגדירים את ארצות הברית, אין פילוסופיה בתולדות המין האנושי המתקרבת אליהם במידה המשתווה לפילוסופיה של ניטשה. בכל אסופה של מלים שנשתמש כדי להגדיר בהן את ארצות הברית – אינדיבידואליות, תועלתניות, ברוטליות – נראה השתקפויות חיוורות של עמדות ניטשיאניות שהוגדרו לפני זמן רב. העובדה שהערכים הנעלים ביותר של המין האנושי הם הרצון לעוצמה, שליטה-עצמית וכיבוש במסגרת מאבק של כל דאלים גבר, וראיית החיים כעניין חייתי בוטה – כל הרעיונות הללו נכתבו על הקיר לא ידי לינקולן או ג’פרסון אלא על ידי ניטשה.

לא אדוּן כעת כיצד בדיוק הרעיונות של הפילוסוף הגרמני עיצבו והגדירו את ירידתה של אומה מסוימת. הדרך ברורה, ויתכן שאתם כבר רואים אותה.

כשמבינים את המקור הניטשיאני של ההידרדרות האמריקנית, לפתע פתאום הדברים נראים ממוקדים ובהירים מאוד בכל מקום. אפשר לראות זאת בשמות מותגים המביעים ניצחון מוחץ, כמו UBER. וגם בסיסמה YOLO (שפירושה: “You only live once”). ניטשה היה הפילוסוף המערבי הראשון שאמר לנו שהחיים האלו הם כל מה שחשוב, כי הרי אלוהים מת, זוכרים?

רואים את הדבר בשאיפה חסרת המעצורים ל”עוצמה אישית”, ל”עמדות של עוצמה” וכו’ – שהרי אנחנו צריכים עוצמה כדי “לממש את עצמנו”, ובניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, זה אינו מושג של פסיכולוגים אמריקנים בני המאה ה-20, אלא רעיון של ניטשה שנהגה הרבה לפני כן.

רואים את התופעה בצורך המתמיד ב”חיוביות” – שהרי אנחנו מעבר לטוב ורע, זוכרים? אלה המכשולים שיש להסיר מהדרך. רואים את הדבר בסובייקטיביות המגוחכת של עידן ה”עצמי”, שבו הכול צומצם לכדי “זהות”. רואים את זה בעיקרון האמריקני האומר: “לעבוד קשה, לבלות חזק” (“work hard play hard”), החידוש שבדברים שאין בהם כל תועלת חברתית כגון ניתוחים פלסטיים להשתלת עכוזים ושדיים, העלייה של אורח חיים VIP – שכולם משקפים כמובן את מושג “על-אדם” של ניטשה.

אם אדם הוא “על-אדם”, הרי מובן שמגיעות לו פריבילגיות מיוחדות. אדם כזה כבר אינו בר-מזל יותר או אפילו מוכשר יותר – הוא שווה יותר, מעצם טבעו. והחיפוש המטופש הזה אחר פריבילגיות מיוחדות הוא המגדיר את ההידרדרות של ארצות הברית. פעם, החלום היה בית קטן ברחוב שקט, ואילו היום הוא מטוס סילון פרטי ומספיק כסף כדי לומר לכולם “תקפצו לי”.

כאן אתם עשויים לשאול: “אבל מה עם הדת?”

ובכן, ניטשה דחה ואף הוקיע את הנצרות. אך האמריקנים מאמצים אותה אל לבם בלהט. האמנם? באיזה מובן אפשר לומר שלמנוע מאזרחי ארצך טיפול רפואי, חינוך, בטיחות ומים נקיים עשוי להיחשב להתנהגות נוצרית, או דתית בכל מובן שהוא? אם זאת דת, הרי שבוודאי אין מדובר פה בציות לאל שאמור להיות משותף לכולנו. אל כזה בהחלט לא ראוי שנתפלל אליו.

מבחינתי, האמת האחרונה הזאת היא המעידה יותר מכל. ארצות הברית כיום אינה מדינה. היא מסיכה. היא סיסמה, היא שקר נחמד שאנחנו מספרים לעצמנו כדי להסתיר את האמת הצורבת. אנחנו אנשים טובים, עם אדיר, בני-אדם נאצלים. אבל הצורך לומר לעצמך כל העת שאתה טוב ונטול פגמים, מעיד על כך שאינך מסוגל להביט בעצמך במראה ולומר: “אני אנושי”.

וזוהי נקמתו של ניטשה. אולי, במידה מוגבלת, הרווחנו איזשהו כוח קטן. אבל שילמנו עליו במחיר האנושיות שלנו. ניטשה אמנם אמר שהג’ונגל הוא צורת ההתארגנות החברתית המתאימה ביותר – כי היא יעילה באורח חסר פשרות בבחירת החזק. גם אם באמצעות חיסולו של החלש.

אלא שבני-אדם אינם פשוטים כפי שניטשה קיווה. הפיכתנו לאנשי ג’ונגל, הטורפים זה את זה לאור הכוכבים, אינה מניבה לנו מימוש עצמי. להפך: היא מובילה אותנו להרס עצמי.

הערך העליון של החיים האנושיים הקטנים הללו אינו פשוט הפלת הזולת על הקרקע כדי להיות הראשונים שיגיעו לשמיים. בסדר דברים כזה, מי נותר על רגליו?

הערך העליון של החיים האנושיים הוא לרומם כל אדם, כל נפש ונפש, אל אור השמש.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תרגם במיוחד לאלכסון אדם הררי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ביום שלישי 8 בנובמבר 2016 על־ידי עומייר חק.