נשות הכיבוש/ אליהו קאופמן, רב אורתודוכסי

Slider (63)

אלה אינן נשות שלום, והן אינן “נשות הכותל”. אלה הן נשות הכיבוש, שגם מירי רגב וציפי חוטובלי מחווירות לידן.

השמאל לוקה בצביעות פוליטית, בעיקר בהניפו כמה דגלים ביחד: דגלי הסוציאליזם ו”אחוות העמים” – לצד “גאולת האדמה” ועקירת ערבים; “שוויון לעובדים” – לצד ניצול כוח עבודה זול ערבי ויהודי-מזרחי, לטובת קיבוצים דשנים. וכך, עד היום.

המפלגה הקומוניסטית בישראל, על כל גילגוליה, הציבה את ההשקפה האנטי-דתית הקשוחה ביותר, אך במאבקה בדת היהודית בישראל היא הייתה הפושרת ביותר מהשמאל. בימים שאורי אבנרי ושולמית אלוני עלו על בריקאדות אנטי-דתיות וקרעו תעודות זהות, תאופיק טובי סייע ל”אתרא קדישא” נגד חילולי קברים, ומאיר וילנר פתח לחרדים את שערי אומן, לקברו של רבי נחמן מברסלב. בימים שאורנן יקותיאלי ז”ל, ממרצ, עלב בעניים החרדים כ”פרזיטים”, טענה תמר גוז’נסקי כי “אין להפריד בין עניים במאבקם לצדק חברתי”. הקומוניסטים, בניגוד לשמאל הציוני, ידעו תמיד באיזה סדרי עדיפויות להניף דגלים: דגל השלום והאחווה, אחריו דגל השוויון, אחריו דגל הזכויות הדמוקרטיות, ורק בסוף – הדגל האנטי-דתי (ברחוב היהודי). הסדר דחה את הבעיה הפחות חמורה לזמן מאוחר יותר. לכן, לא פלא שהקומוניסטים הישראלים לא בגדו בקרב על השלום והשוויון, על חשבון דגל אחר.

ובמה דברים אמורים? בשמאל הציוני אוהבים להניף את דגלי השלום והשוויון החברתי, עד שהם מתנגשים בציונות הצרופה – המחברת אותם לימין הקיצוני, או בשנאת הדת היהודית. “חוק השבות” מחבר את כל הציונים, מימין ומשמאל. ולצדו, הדגל האמתי של השמאל הציוני הוא המלחמה בדת ישראל. דגל זה הניפו ראשונים “פועלי ציון”, אנשי מפם (כשעקרו תורה ומצוות והאכילו טריפות ונבלות את “ילדי טהרן” החרדים) והיום – מרצ.

אבל הצביעות הגדולה ביותר של מניפי דגל השלום ו”נגד הכיבוש” הן “נשות הכותל”. כיבושה וסיפוחה של ירושלים המזרחית הוא דוגמת-העל לכיבוש הישראלי. הריסת רובע “המוגרבים” ליד הכותל, ובניית הרחבה דהיום, היא דוגמה עיקרית להמשך הנישול שלאחר 1967. הכותל המערבי הקדוש הפך בידי הציונות החילונית ל”אתר היסטורי”, לשם הצדקת הכיבוש והנישול. והנה באות אותן “נשות הכותל”, ובראשן ענת הופמן ממניפות דגל מרצ בירושלים, וכ”נשות שמאל ציוניות” הן מאגפות מימין את החרדים הציונים, את הדתיים הלאומיים, ואת חבריהם מהימין החילוני. גם הן, נשות ה”שמאל הליבראלי”, חפצות בנתח מכיבוש הכותל המערבי. גם הן, הנשים האנטי דתיות, רוצות להתפלל, חזק יותר מהחרדים. וכדי שמשאלתן תמשיך להתקיים, הן “מחוללות מהפך” (כלשונן), ותנאי אחד לו: המשך הכיבוש הישראלי , ובמיוחד בירושלים המזרחית. לא פלא הוא שגם מרצ איננה מוותרת על “ירושלים מאוחדת”, דהיינו תחת שלטון ישראלי ותחת המשך הכיבוש על גבי הפלסטינים. אילו היה בכוחן של הנשים הללו להרחיב את כוחן ולהניף גבוה יותר את דיגלן, אני בטוח שהן היו מקימות גם את “נשות המערה” במערת המכפלה בחברון, ואת “נשות קבר רחל”… לשמחתנו, כבר סימנו את “שטח A” בבית לחם, ואילו במערת המכפלה יש גם ל”וואקף” המוסלמי מה לומר.

אלה אינן נשות שלום, והן אינן “נשות הכותל”. אלה הן נשות הכיבוש, שגם מירי רגב וציפי חוטובלי מחווירות לידן.

Leave a Comment