נתיב הבריחה: אלפי פלסטינים מנסים להימלט מעזה לאירופה כדי לבקש מקלט/ג’קי חורי

Untitled-17

עדויות שהגיעו ל”הארץ” חושפות את מסלול הבריחה למצרים, את התנאים הקשים על הספינות, ואת התלות המוחלטת ברשת ענפה ונצלנית של מבריחים

על אף הדיווחים כי ישראל, האו”ם והפלסטינים הגיעו להבנות לגבי שיקום רצועת עזה לאחר מבצע “צוק איתן”, רבים מתושבי הרצועה כבר לא מוכנים להמתין. בעזה מספרים כי אלפי תושבים החלו לעזוב את הרצועה מאז תחילת המבצע ולבקש מקלט במדינות אירופה. מרבית העזיבות של הרצועה נעשות בסתר ומנוהלות על ידי מבריחים, ועל כן, המידע על המספרים הגבוהים של הנמלטים כמעט ולא פורסם.

אבל טביעת הספינה ועליה מאות פליטים פלסטינים בשבוע שעבר מול חופי מלטה שינתה את המצב. התקרית הזו מציפה את סיפורם המורכב של אלפי אנשים ששמים את ביטחונם – ולעתים את ביטחון משפחותיהם – בידי מבריחים שמפעילים מערכת משומנת של סוכנים, בשיתוף פעולה עם בעלי תפקידים וגורמים רבי השפעה ברצועה ומחוצה לה.

בשגרירות הפלסטינית ביוון דיווחו אתמול כי הספינה, שהבריחה יותר מ-450 אנשים – רובם המכריע פלסטינים מרצועת עזה – טבעה לאחר שספינה אחרת פגעה בה בצורה מכוונת בשל מאבקי כוח ושליטה בין המבריחים. בארגון זכויות האדם “אדמיר” הפועל ברצועת עזה החלו ברישום השמות של הנעדרים ועד אתמול הגיעו ליותר מ-400.

לדברי מנהל הארגון חליל אבו שמאלה בשיחה עם “הארץ”, עשרות משפחות פקדו את משרדי הארגון ומסרו שמות: “הרוב צעירים אבל יש גם משפחות שלמות, הורים וילדים שהיו על הספינה ואף אחד לא יודע איפה הם, כל הרצועה עסוקה בזה. זה הסיפור הכי כואב. כאילו לא מספיק מה שקרה במלחמה האחרונה, והנה עוד מכה נוחתת”. אבו שמאלה מסביר עוד שסיפור טביעת הספינה בשבוע שעבר, ואחריה ספינה נוספת שטבעה מול חופי אלכסנדריה ביום שבת האחרון (תקרית שבה נהרגו לפחות 15 פלסטינים), חשפו פרטים רבים על תהליך ההברחה.

אבו אחמד, שבנו היה על הספינה ועדיין מוגדר נעדר, מודע להליך המורכב שעוברים אלה שמנסים לצאת. הסגירה המצרית של מעבר רפיח באופן כמעט גורף והאיסור הישראלי על יציאה מהים הופכים את העזיבה הלגיטימית מהרצועה לקשה במיוחד. הוא מסביר כי “יש מעט אנשים שיצאו מהרצועה דרך מעבר רפיח, בעיקר מסיבות הומניטאריות, אבל רוב־רובם של האנשים עוזבים דרך המנהרות ומגיעים לרפיח המצרית, ומשם ממשיכים”.

שם בולט שחוזר שוב ושוב בדיווחים על הבריחה אל מחוץ לרצועה הוא אבו חמאדה אסורי, שמפעיל רשת מבריחים שאחראית על העברת הפליטים מהרצועה לאירופה דרך הים. אבו חמאדה שוהה במצרים, אך יש לו נציגים ברצועה – רבים מהם, לפי העדויות, מחוברים למוקדי השפעה גם בעזה וגם במצרים. אחד הנציגים שוחח עם “הארץ” וביקש להישאר בעילום שם. “המסע הזה עולה לבן אדם בין 3,500 ל–4,000 דולר. מי שמעוניין לצאת, מגיע בתיאום מראש לפתח של מנהרה ברפיח הפלסטינית – מדובר במנהרה קטנה יחסית ולא במנהרות הגדולות שרובן נסתמו על ידי המצרים. האנשים זוחלים לאורך עשרות מטרים, ובפתח המנהרה ברפיח המצרית מחכה מיניבוס או רכב שמוביל את האנשים עד לפורט סעיד על חופי הים התיכון. שם, מחכים בדירה או בניין שמוכן מראש”. לפי אותו מבריח, בשלב זה ישנו שיתוף פעולה סמוי עם אנשי ביטחון מצריים, שמעלימים עין או חותמים דרכונים בחותמת מזויפת, שמאפשרת הגעת הרכב עד ליעדו. הם עושים זאת “תמורת תשלום כמובן”, הוסיף המבריח.

הפליטים ממתינים בפורט סעיד או במקומות אחרים שהמבריחים מכירים עד שיקבלו הודעה על מועד הנסיעה, ומשם הם יוצאים לכיוון אלכסנדריה. לפי עדויות שהגיעו ל”הארץ”, באלכסנדריה עולים הפליטים על סירות. מדובר בעשרות בני אדם על כל סירה. סירות אלה יוצאות לכיוון הים, וכשהן חוצות את קו המים הטריטוריאליים של מצרים ממתינה ספינה נוספת, שעוגנת במים בינלאומיים. שם, עולים הפליטים על הספינה שעושה את דרכה לאירופה (בעיקר לחופי איטליה). באופן כמעט גורף, מדובר בספינות רעועות ובתנאים קשים במיוחד.

המסע אמור להיות בן שבוע ימים. אחד הפליטים שהצליח להגיע לחוף מבטחים באירופה סיפר ל”הארץ” כי עם התקרבותה לחוף, קורה אחד משני דברים: או שהספינה משדרת אות מצוקה וממתינה לסירות של חיל הים האיטלקי והצלב האדום ש”יחלצו” אותה, או שהפליטים קופצים למים עם חגורות הצלה וגלגלים עד שאוספים אותם סירות של משמר החופים או הצלב האדום.

כך או כך, רוב הפליטים מצהירים שהם סורים או פלסטינים שהגיעו מסוריה, ומחפשים מקלט בשל המלחמה המתנהלת במדינה. הפליטים מועברים למתקנים מיוחדים ושם ממתינים כמה ימים. לפי מספר עדויות, ידם של המבריחים מגיעה עד לאירופה: נציגים מטעמם מגיעים למתקן וחותמים על מסמכים שמשחררים את הפליטים. רבים מהפליטים מבקשים לעזוב למדינות אחרות, בעלות מדיניות רווחה רחבה יותר כלפי פליטים כמו גרמניה ושבדיה, בטענה שיש קרובי משפחה שמחכים להם.

Untitled-18

סירה ועליה מהגרים פלסטינים ואריתריאים, בשבוע שעבר מול חופי איטליהאי־אף־פי

תושב הרצועה שהתכוון לעזוב ואף תכנן לצאת בימים האחרונים אך התחרט לאחר הדיווחים על הטביעה, מספר כי התופעה של ההגירה תפסה תאוצה דווקא אחרי המלחמה: “זה סוג של חבר מעודד חבר או קרוב משפחה מעודד קרוב משפחה”, הוא אומר. “היו כאלה שהגיעו וסיפרו על חיים טובים ותנאים נורמליים. כמובן שהכל יחסי וכל מקום באירופה עדיף פי כמה על מה שקורה ברצועה, העניין הוא איזה מזל יש לך לעבור את כל הדרך בשלום. בסופו של דבר מדובר במבריחים צמאים לכסף וזה כל מה שמעניין אותם. הסיפור על הטבעת הספינה בשבוע שעבר על ידי מבריחים מתחרים הוא מזוויע”.

לדבריו, “אשה אחת שניצלה סיפרה שספינה של מבריחים מצריים נגחה בספינה שעליה היו הפליטים הפלסטינים וראו את האנשים טובעים ולא הגישו שום עזרה,אבל אני לא חושב שאירוע כה מחריד יעצור את התופעה כי האנשים פה מיואשים לגמרי ורוצים לעזוב ואומרים במפורש עדיף שנמות בים מלמות מייאוש ותסכול ברצועה”.

ברצועה אין אומדן מדויק לתופעה, אולם כל מי שמכיר את הנושא מדבר על סוגיה שמעסיקה לא מעט אנשים. בממשלה הפלסטינית ברמאללה הזהירו אתמול מהתופעה, אבל גם שם מבינים שאין ביכולתם לפעול נגד המבריחים כל עוד אין להם שליטה על מנגנוני הביטחון ועל צירי ההברחה, וכל עוד הצירים נשלטים על ידי גורמים בעלי השפעה הזוכים לתמיכה שקטה מצד שלטון חמאס בעזה.

ארגוני זכויות אדם ברצועה ותושבים שאיבדו את יקיריהם קראו לרשות הפלסטינית לפנות לשלטונות מצרים כדי להתמודד עם התופעה ולמנוע את ההברחות, ובמיוחד את שיטות ההגירה המסכנות חיי אדם. לדברי הארגונים, על מצרים לפעול להסרת המצור על הרצועה ופתיחת המעברים על מנת להקל על התושבים ובכך לצמצם את תופעת ההגירה מלכתחילה.

Untitled-19

תושבי עזה במעבר רפיח, בחודש שעבררויטרס

  • abebird

    זה אחד הדרכים לפתור את העיית ערביי ישראל – לתת להם את כל הסיבות בעולם להגר מרצונם. ולאלא שלא חושבים להגר מרצונם להשפיע עליהם על ידי הרעת המצב הכלכלי ביו”ש ובעזה (לנצל את החוק האירופאי לסימון מוצרים ישראליים מיו”ש והגולן כדי לגלגל את הנזקים הכלכליים על האוכלוסיה הערבית, פיטורין, הפחתת משכורות כגודל הגידול במס, להעסיק פחות ופחות ערבים מיו”ש, להשוות מסי יצוא של סחורה פלסטינית לגודל ההיטל האירופאי על סחורות מתוייגות מהשטחים ועוד). ככל שיעזבו עותר ערבים מרצונם כך המנגנונים השלטוניים שלהם יחלשו ויקרסו. במצב כזה סביר שהטרור יתחדש ואז נוכל לכבוש מחדש את יו”ש (לא צריך את עזה כעת) עם טנקים, גולני ומטוסים, תוך המטרת אש על כל יעדי המחבלים בלי הפלייה בין יעדים עירוניים או יעדים בר בשטח. במצב כזה שאנחו שופכים הרבה אש על ישובי הערבים נוכל לגלגל מסע בריחה של ערבים מזרחה – אל עבר הירשן. ככל שיברחו יותר כך יהיה טוב יותר. בסיום המלחמה להכריז על נהר הירדן בקו הגבול המזרחי של ישראל ולספר רישמית את יו”ש ללא ערבים לישראל.