סבתא, בלפלנד כבר היית? מאת סמדר סלטון

מדלגים בין הרי געש באמצעות מסוקים, מתרוצצים בין אריות עם שומרי ראש חמושים ומשאירים אבק לנכדים • כך כבשו בני השבעים והשמונים את שוק טיולי האקסטרים

lapland 1

יעל ואהרון סגל עושים את לפלנד. “זה לא מפחיד, כי מקבלים הדרכה והכלבים רצים בצורה מרהיבה, מהר מאוד”

“התחלנו באזור של טבע מדהים, עם הרבה נהרות ובהם דגי סלמון, ודובים שטורפים את הדגים מנהר”, מספר לי אלי עמיר על טיול האקסטרים האחרון שלו לחצי האי קמצ’טקה שבסיביר. “ישנו באוהלים בשטח, משם חזרנו בהליקופטר לעיר הבירה, ואז טסנו לבקעה ענקית של גייזרים. הטמפרטורה היתה מצוינת, בין 10 ל־14 מעלות. ויש שם הרי געש פעילים עם לבה אדומה, ממש אש”.

זה לא מסוכן?

“למי שלא רוצה לנסוע זה מסוכן, כי הוא ימות מקנאה. חזרתי עם כמה כוויות. הנעליים נשרפות קצת, ומדי פעם בפעם הלבה מתקררת ונשברת, ואתה מועד קצת. זחלתי לתוך מערות בהרי געש…”

רגע, רגע, זחלת לתוך מערות? 

“תגידי, בשביל מה את חושבת שנסעתי, את עושה ממני צחוק?”

אבל בינתיים עמיר בן ה־80 הוא שצוחק כל הדרך לטיול הבא. נעלי ההליכה החרוכות שלו יראו השנה יעדים אקזוטיים נוספים, כאשר יבקר בקולומביה ובקובה בינואר, ויעשה את הדרך מבייג’ין למוסקבה (דרך סיביר ומונגוליה) במאי. “לפני שבע שנים פרשתי מעבודתי בניהול חברת ההנדסה שבבעלותי והתחלתי לעסוק בנדל”ן, ומאז אני מקפיד לטייל חמש פעמים בשנה. עד היום טיילתי ב־98 ארצות”, הוא מתגאה.

“הטיול הוא לפעמים בג’יפים, לפעמים על גמלים, ולפעמים במשאיות מיוחדות שמאפשרות לנסוע על אגמים קפואים. ביוני 2014 עשיתי טיול לחוג הארקטי – מערב סיביר ונהר אורל. חייתי שם עם רועי איילים והתנועענו בטנקים של הצבא הרוסי. במארס טיילתי בלפלנד וידעתי שבסוף יולי אני עושה את קמצ’טקה. בין לבין חיפשתי עוד טיול, ונתקלתי בפרסום לטיול ג’יפים בקירגיזסטן. היה מדהים. את יודעת איזה חלום זה לישון בתוך יורטות (אוהלי רועים), לקום בבוקר, להוציא את הראש מהאוהל, לראות מולך עדרים של יאקים ולשמוע את שצף הנהרות?

“כשחזרתי, לא מצאתי אף חברה בארץ שמוציאה טיולים לקמצ’טקה, אז צירפתי לעצמי 15 מטיילים שטיילתי איתם בעבר ובניתי תוכנית בעזרת חברת תיירות בסיביר, שסיפקה לנו מדריך, טבחית והליקופטר, כי המקום לא מיושב ואין שם כבישים.

“גם בטיול הזה אין ויכוח על זה שאני הייתי הבוגר, ממוצע הגילאים היה 55. ביומיים הראשונים העננים היו נמוכים מאוד, אז נאלצנו ללכת למוזיאונים בעיר וכל מיני שטויות עד שמזג האוויר איפשר המראה”.

עמיר גר ביישוב עומר שליד באר שבע עם אשתו זה 57 שנה, דבורה, אב לשלושה ילדים בני 45, 51 ו־56 וסב לתשעה. התלהבות של ילד קטן ניכרת בקולו כשהוא מספר ברצינות מחויכת על חוויותיו הרבות.

זה לא מאמץ גדול מדי בגילך לצאת לטיולים אתגריים ועוד בסמיכות כזו, פעם בחודשיים?

“אני ברוך השם בבריאות טובה ויש לי זמן. יצאתי לפנסיה, מה את רוצה שאני אעשה, אשב בבית קפה?”

איך אשתך מגיבה להרפתקנות הזאת שלך? 

“אשתי אומרת שכשעשו לי ניתוח מעקפים, הכניסו לי איזה ג’וק שגרם לי להחריף את היצר. בנובמבר 2002 עשיתי מעקפים בלב, וביולי 2003 טיפסתי על קרחונים באלסקה”.

איך מגיבים החברים והילדים?

“החברים מתפעלים ממה שאני עושה, וכשאני חוזר מטיול אני עושה סרט וידאו ומסתובב בבתי אבות ומרצה על הדברים בהתנדבות. התגובות מדהימות. בוועדי עובדים וגמלאים זה אנשים צעירים ממני, והביקוש גבוה. יש לי בן עם שישה ילדים שנוסע איתם להודו והיה בגואטמלה, ושני האחרים קצת פחות בעניין”.

אשתך מצטרפת לפעמים?

“לא, איתה אני עושה פעם־פעמיים בשנה איטליה או אוקראינה, זה שוחד כדי שתאפשר לי לעשות את הטיולים המשוגעים שלי. אני חובב אמנות, אבל להיות כל הזמן במוזיאונים זה סבל בשבילי”.

lapland 2

אלי עמיר קורע את אפריקה. “עד היום ביקרתי ב־98 ארצות” 

ועמיר ממש לא לבד. לצד העלייה בתוחלת החיים וברמת החיים, משגשג בשנים האחרונות גם שוק טיולי האקסטרים לקשישים. הם מטיילים לבד או עם בני זוג, בטיול מאורגן או בטיול עצמאי, והם תמיד המבוגרים שבחבורה – לעיתים בפער של שלושים וארבעים שנה.

לדברי רועי גליץ, מנכ”ל ומדריך בחברת פוטוטבע, המוציאה טיולי טבע ואקסטרים לחובבי הרפתקאות וצילום, לאחרונה ניכרת עלייה משמעותית בבני הגיל השלישי המבקשים לצאת לטיולים אלה. “לדעתי זה נובע ממספר גורמים: המודעות הרבה לתרבות הפנאי המתפתחת, העלייה באיכות החיים והעלייה במשאבים הנזילים שיש בגיל הזה. מעבר לכך, הקשישים היום בריאים יותר, חסונים יותר ומסוגלים יותר”.

“מעל גיל 70 אנחנו מבקשים אישור רופא ליציאה, אלא אם כן הם מצהירים שהם בריאים לגמרי”, מוסיף גליץ. “יש גם ביטוחים מיוחדים שמכסים אותם, אבל הם לפעמים יקרים יותר ויכולים להגיע למאות או אפילו אלפי דולרים בשל מחלה. אנחנו מבקשים ממי שנוטל תרופות לקחת רזרבות. מכל הטיולים הרבים שהוצאנו במהלך השנים, רק פעם אחת נאלצנו לפנות מטייל מבוגר במטוס בשל התקף אסתמה”.

יזהר גמליאלי, הבעלים של חברת טריפולוג’י לטיולי עומק והרפתקה, מוסיף כי “הם מרגישים צעירים, והם רוצים להוכיח לעולם שהם כאלה. לכן הם מבקשים לצאת לטיולים של צעירים, לא מוכנים לוותר על שום חוויה אתגרית ולא מבקשים הנחות בדרגות הקושי. בעוד בני ה־45 מבררים בעיקר פרטים על גודל החדרים במלון ואם יש ג’קוזי, את המבוגרים מעניין רק כמה פעילויות מאתגרות יהיו. הצעירים שיוצאים רוצים להרגיש מבוססים, והמבוגרים רוצים להרגיש צעירים”.

לדבריו, בקרב המטיילים המבוגרים מתפתח הומור מיוחד, כמו אותה חבורה של בני 70 פלוס שיוצאים לטיולים לבושים בחולצות שעליהן כתוב “עמותת פיל”, ראשי תיבות של “פחות ירושה לילדים”.

וכך, בקבוצת המטיילים שטיילה עם אלי עמיר בקירגיזסטן היה עוד איש צעיר – מיכאל לביא, אוטוטו בן 77 וחצי, מקיבוץ יטבתה שבדרום. “ישנו באוהלי סיירים שנבנו במקומות שלא ברור איך הם מצאו אותם. קפאנו מקור. קניתי מכנסיים תרמיים וחולצות תרמיות, שהקלו קצת. היינו באגם סודי ונסתר בתוך עמק של גרניט, שעומדים מולו פעורי פה. כדי להגיע אליו חצינו אזורים בוציים. שקענו בהם ואפילו נזקקנו לחילוץ”.

לביא, המכונה “לבקו”, הוא ממקימי קיבוץ יטבתה בשנת 1957. בתחילה עסק בגידול סייפנים לייצוא בקיבוץ ופיתח מכונה למיון אוטומטי של סייפנים, שעליה קיבל את פרס אשכול. בהמשך עבד במחלבה המפורסמת. לבקו, שלפני ששיערו הפך לשיבה היה ג’ינג’י (“אני חושב שהתזזיתיות הג’ינג’ית היא המקור לכל הסיפור”), נשוי זה 53 שנה לצילה (בת 76 וחצי) ולהם ארבעה ילדים בני 40 עד 50 ו־13 נכדים.

הוא מטייל עם קבוצות חברים שונות, רבים מהם ממייסדי הקיבוץ שהתפזרו בינתיים ברחבי הארץ. “אנחנו שומרים על קשר”, הוא מסביר, “ועושים יחד טיולי ג’יפים אתגריים בגאורגיה, ביוון ההררית, את דרך המשי שבמערב סין ועוד. עשיתי גם טיול לנמיביה ולאתיופיה.

“אשתי פחדה לבוא אז נסעתי בלעדיה, בטיול מאורגן. הנסיעות בשטח היו על דיונות חול גבוהות, לפעמים גם טיפסנו ברגל על דיונות בגובה של 150 מטר. לא היה קשה, היה מרתק. אם אתה רוצה לראות דברים מעניינים, אתה צריך להתאמץ. האריות, למשל, מתקבצים בלילה ליד בורות המים ואורבים לאנטילופות, ג’ירפות, קופים, זברות וחזירי בר. בלילות נסענו בג’יפים לבורות המים האלה וצפינו בנעשה. היינו סגורים ברכב, כך שאנחנו לא היינו בשר זמין עבורם”.

צילה, שמצטרפת לחלק מהטיולים, מספרת שחיידק האקסטרים אחז בהם עוד בשנות השמונים. “כשהיינו צעירים יותר טיילנו לבד באלסקה, בהודו ובנפאל. משנות האלפיים הרגשנו שאנחנו צריכים עזרה בהדרכה, והתחלנו לצאת לטיולים מאורגנים. את אירופה אנחנו משאירים לרגע שנהיה זקנים”.

עשית דברים מפחידים?

“אני לא יודעת למה את קוראת מפחיד. בניו זילנד טסנו בהליקופטר לאיזה קרחון, אבל כמעט כולם עושים את זה. לפני שלוש שנים בטיול לאיסלנד עשינו טרקטורוני שלג, זה כן היה קצת מפחיד. בטיול הזה שברתי את הכתף”, היא צוחקת.

איך זה קרה? 

“סתם שטות. ביום הראשון של הטיול הלכנו לאיזה מפל, צעדנו על מדרכה מעץ והיתה מדרגה שנתקלתי בה ונפלתי. נסענו בערב למין בית חולים, צילמו לי את הכתף, נתנו לי מתלה, ואת כל הטיול עשיתי עם זה, כולל הנסיעה במזחלת השלג. לכן היה לי קשה לחבק את לבקו, שנהג על טרקטורון השלג”.

היו עוד “תקלות משעשעות” כאלה?

“בגאורגיה נקעתי את הרגל סתם במדרגה בבית מלון, וזה היה כאבי תופת ודי מנע ממני ללכת, אבל זה היה ממילא טיול ג’יפים. בראג’סטן היו לי הרבה שלשולים והרגשתי לא טוב. אבל נסענו בג’יפים כל השבוע והיה ממש כיף. את מחפשת את החלק המפחיד, ואנחנו לא יוצאים לטיול הזה מתוך חשש”.

איך אנשים סביבכם מגיבים להרפתקנות שלכם? 

“כולם חושבים שאנחנו מטורפים ושואלים איך אנחנו עומדים בטיולים האלה. ניסינו לשכנע אנשים צעירים יותר מהקיבוץ להצטרף, אבל הם לא רצו. הילדים אומרים לנו בעיקר שאנחנו אוכלים את הירושה שלהם”.

צילה ולבקו מתכננים לנסוע בעוד חודש למזרח טיבט. “יש לנו יום אחד שבו נלך על קרחון, אחר כך נעלה ברכבל ואז נרד ברגל לאורך מפלים”, מספרת צילה בריגוש. “אבל אחרי שנרד את הקרחון, אנחנו נישן יומיים במלון בתוך יער עם בריכות חמות, אז זה יהיה כיף וירפה את השרירים”.

lapland 3

צילה ומיכאל לביא. “את אירופה אנחנו משאירים לרגע שנהיה זקנים” // צילום: יהודה בן יתח

זוג נוסף שמטייל יחד הוא אהרון סגל (79) מרמת השרון ואשתו יעל (78). אהרון מנהל זה 45 שנה את המוסך לגירים אוטומטיים “סופר גיר” ומספר שהוא “עדיין עובד במוסך ונהנה מכל רגע”.

יעל עבדה במשך 35 שנה כאחות בבית החולים מאיר, והיום היא עוסקת באמנות. היא אשתו השנייה והם נשואים 26 שנה. מאשתו הראשונה שנפטרה יש לו שלושה ילדים בני 50 פלוס ושלושה נכדים. ליעל יש שני ילדים וחמישה נכדים מנישואים קודמים.

“אנחנו מטיילים בטבע באופן קבוע גם בארץ”, מספר אהרון. “יש לנו חבורה של חברים צעירים יותר מאיתנו – בשנות החמישים כולם, שיוצאים איתנו לטיולים האלה, שבהם אנחנו לנים באוהלים בשטח. עוצרים את הג’יפ ופותחים שולחן גדול. כל אחד מביא משהו לאכול, ויעל בדרך כלל מכינה סלט ענק לכולם”.

אך בשונה מחברי הקבוצה ה”צעירים” שמטיילים איתם בטיולי ג’יפים בארץ, אהרון ויעל יוצאים לטיולי טבע הרפתקניים גם ביעדים לא שגרתיים בחו”ל. “הם לא מצטרפים אלינו לטיולים האלה, אבל כשאנחנו חוזרים, הם תמיד אומרים לנו כל הכבוד. אין לנו חברים בני גילנו, כולם צעירים מאיתנו בכעשרים שנה ויותר.

“אנחנו רוצים להספיק לראות כמה שיותר, כי אין ברירה אחרת. את כל הזמן שנשאר לנו אנחנו צריכים לנצל. גם בטיולים האלה בחו”ל הגילאים של המטיילים שאיתנו נמוכים בהרבה, הם בדרך כלל בשנות השלושים והארבעים שלהם. למרות זאת, אנחנו מרגישים מאוד נוח איתם והם איתנו. לאן שהם הולכים, גם אנחנו הולכים”.

לפני שנה וחצי טסו בני הזוג לטיול אקסטרים בלפלנד. “מזג האוויר היה קריר, מינוס עשר מעלות, והכל היה קרח. נסענו על אופנועי שלג במשך שלושה ימים כמעט מהבוקר עד הערב, ושטנו באונייה שוברת קרח על נהרות שהיו כולם עם קרח”, מספר אהרון. “קיבלנו מקדחים ידניים שבעזרתם קודחים בקרח, שהיה בגובה יותר ממטר, והוצאנו דגים בעזרת חכות מיוחדות שהשחלנו דרך החור שקדחנו. היתה חוויה לא נורמלית. נסענו גם במזחלות שרתומות לכלבים. פעם אני נהגתי ופעם יעל נהגה, וזאת גם היתה חוויה לא נורמלית”.

לא קצת מפחיד בגילכם לדהור בשלג במזחלת?

“זה לא מפחיד, כי מקבלים הדרכה והכלבים רצים בצורה מרהיבה, מהר מאוד. כולם היו צעירים מאיתנו משמעותית, וזו היתה חוויה נהדרת. אשתי החליקה פעמיים על הקרח, ליד בית המלון, אבל לא רציני”.

ואיך מסתדרים עם הכפור?

“מתלבשים טוב. היה קטע שבו שטנו באונייה שוברת קרח עד שהגענו למקום שבו נוצרה בריכה קטנה ללא קרח. האונייה עצרה, וקיבלנו חליפות שמים לא חודרים דרכן והנעליים מחוברות כמקשה אחת, עם כובע שרק העיניים נשארות בו גלויות. החליפות כיסו אותנו ממש מכף רגל ועד ראש, וככה נכנסנו לתוך מי קרח, כשמסביבנו רק קרח. הרגשנו מעט מאוד מהקור, ממש לא נורא”.

יעל מוסיפה שלפני חמש שנים הם טיילו באלסקה ועשו רפטינג בסירת גומי שעולה ויורדת בין הגלים. “לא ידענו בפני מה אנחנו עומדים, היה פחד, אי אפשר לומר שלא. אבל זאת היתה חוויה נפלאה”.

אהרון נזכר גם בטיול הג’יפים שעשו לפני כשלוש שנים בטנזניה, בקרבת אריות ונמרים. “ירדנו גם להיפופוטמים ממש קרוב למים, והיינו מוכנים לקפוץ אם הם יתקרבו. בחלק מהאכסניות שלנו בהן היינו צריכים להזמין שומר שילווה אתנו לחדר האוכל, כי עלולה היתה לתקוף אותנו חיה”.

lapland 4

עלית ינישבסקי בלפלנד. “נסעתי 500 ק”מ על אופנוע שלג, וזו היתה חוויה אדירה”

ויש גם נשים שיוצאות לטיולים האתגריים האלה לבד וללא בן זוג. היצר ההרפתקני של עלית ינישבסקי (75) מקיבוץ דליה, פנסיונרית שבעשר השנים האחרונות מתנדבת במשטרת התנועה, החל לפרוח רק לפני שש שנים. “עבדתי במשך שנים כמנהלת אדמיניסטרטיבית באוניברסיטת חיפה וגרתי עם בעלי בבית לחם הגלילית. לאחר שהוא נפטר, חזרתי לקיבוץ דליה ויזמתי את הקמת הצימרים של הקיבוץ. כשלוש שנים לאחר מכן, בעקבות משבר אישי שעברתי שהיה קשור להפסקת עבודתי בניהול הצימרים, הביא לי בני היחיד מצלמה מקצועית. הלכתי לקורס צילום, התאהבתי בתחום והתחלתי לצלם פורטרטים ומודל עירום.

“מאחר שתמיד אהבתי טבע ובעלי חיים, נרשמתי לפני שש שנים לטיול ספארי לחובבי צילום בטנזניה. בשל מיעוט נרשמים הטיול בוטל, אבל אני ושני הנרשמים היחידים האחרים החלטנו לקיים אותו יחד באופן עצמאי. הספקנו לטייל רק שישה ימים – כי ביום השישי לטיול, בלילה, התרסקתי על מדרגות בלודג’ שגרנו בו ושברתי את הכתף והאף. קיבעו לי את היד בבית חולים אמריקני סמוך, ושלחו אותי הביתה.

“למרות זאת, הטיול הזה זכור לי כחוויה לא נורמלית, בעיקר מה שקרה קצת יותר מוקדם באותו לילה. עמדתי לצאת לארוחת ערב בחדר האוכל, וכשפתחתי את דלת הבקתה שתי עיניים יפהפיות של אריה הביטו בי. סגרתי את הדלת והזעקתי את השומרים של המקום, והם סילקו את האריה וליוו אותי לחדר האוכל. לא פחדתי, כי מטבעי אני לא אדם פחדן. זו היתה חוויה”.

שלוש שנים לאחר מכן גילתה במהלך בדיקת ממוגרפיה שגרתית שחלתה בסרטן בדרגה גבוהה. “הציעו לי לעבור ניתוח ניסיוני שבמהלכו מתבצעות הקרנות. התעקשתי לבצע אותו מוקדם ככל האפשר, ולמזלי מישהו ביטל וכך יצא ששלושה ימים בלבד אחרי שהתגלה הסרטן עברתי את הניתוח. לא התרגשתי בכלל והמשכתי לטיפולי כימותרפיה, שנמשכו מספר חודשים. אבל כששמעתי שיש טיול נוסף לטנזניה עם ליווי והדרכה לצילום, החלטתי לקחת פסק זמן מהטיפולים ובאישור הרופאה יצאתי לטיול. הייתי עם שיער קצוץ אבל עם מורל גבוה”.

כשחזרה מהטיול השני לטנזניה המשיכה בטיפולים, שלמרבה הצער לא צלחו וגם פגעו במערכת העצבים שלה וגרמו לה לתחושות של חשמל בכפות הידיים והרגליים ולבעיות הליכה. “למרות זאת, ולמרות שהטיפולים לא הסתיימו, יצאתי שוב לטיול, שנה אחרי הטיול לטנזניה, והפעם ללפלנד. הפעם נסעתי 500 ק”מ על אופנוע שלג, וזו היתה חוויה אדירה”.

איך הצלחת לנהוג עם הבעיות בידיים וברגליים? “אני לא מפחדת משום דבר, אף פעם לא פחדתי, אז אותי זה לא מפחיד. בנקודה הכי צפונית נפלתי עם רגל אחת לתוך השלג ונדרשו שני גברים כדי למשוך אותי החוצה. אז לפעמים את סובלת בשקט ולא מגלה לאף אחד. אני הייתי במאסף, האחרונה תמיד. ככה יצא, ומאוד נהניתי מזה. היה שלב שנעצרנו כדי לצלם חתול שלג, ואז גילינו שאיבדנו את כל החבורה ונאלצנו לנהוג במהירות של 100 קמ”ש על השלג”.

גם כשחזרה מהטיול ללפלנד המשיכה עלית בטיפולים, שהסתיימו לפני כשנה וחצי, ובתחילת השנה, בפברואר 2015, חזרה לטנזניה בפעם השלישית.

“חזרתי כי הפעם הלינה היתה באוהלים והמטרה היתה לצלם חיות טרף. הדבר היחיד שחששתי ממנו היה נחשים, אבל האוהל סגור אז החיות לא יכולות להיכנס. הלינה היתה סבירה, ישנו על מיטות באוהל. אי הנוחות היחידה היתה המקלחות ושירותי ה’בול פגיעה’ שהיו בתוך האוהל, שרק ביום האחרון אני והשותפה שלי למדנו להשתמש בהם. והמקלחות? היה צוות שהביא דליים עם מים חמים והיינו צריכים לשפוך על עצמנו. אתה לוקח בחשבון שזה לא מלון חמישה כוכבים. זה היה נפלא ולגיל לא היתה שום משמעות”.

ואיך הבריאות אחרי כל הטיפולים וטיולי האתגר?

“נכון לעכשיו אני בריאה, למעט בעיית הנוירופתיה שמקשה עלי ללחוץ על המצלמה, אבל למרות זאת אני מצלמת המון. אני גם הצלמת של האירועים בקיבוץ”.

איך מגיבים בקיבוץ, ומה חושב על זה הבן?

“הבן שלי הוא בן 43 והוא גר בקנדה, מנהל מחלקה לאלרגיה ואימונולוגיה של ילדים בבית החולים האוניברסיטאי לילדים באדמונטון. הוא מאוד מעריך את יציאותיי לטיולים, ובעצמו מטייל המון. כשאני נוסעת לבקר אותו, אנחנו מטיילים הרבה בהרי הרוקי. בקיבוץ מאוד מעריכים את העובדה שאני יוצאת לטיולים כאלה, והם גם מרוצים מעניין הצילום כי בכל שנה הם מקבלים צילומים ללוח השנה של הקיבוץ”.

למאמר המלא הקישו

http://www.israelhayom.co.il/article/319275