סופת חול”: כשתסריט טוב עושה את העבודה מאת מיכל קליינברג”

בלי התחנפות אבל גם בלי האשמה, “סופת חול” מביאה למסך בצורה חכמה ועמוקה את סיפורן המורכב של אלו שנדחקות לפינה • ביקורת סרט

 הסרט “סופת חול”, בבימויה של עילית זקצר, מספר את סיפורה של חלילה (רובה בלל) אשר בעלה מתחתן עם אישה נוספת, צעירה יותר ועובר לגור בבית צמוד, מפואר ומתוחזק יותר. בינתיים הבת הבכורה, לילה (למיס עמאר) מתאהבת בבחור מהלימודים שלה אך כמובן שנישואיה כבר חתומים וסגורים מראש כעסקה בין שבטית ועליה להתחתן עם מי שבחר בשבילה אביה, בחור שאינה מכירה.

לילה צופה מן הצד ב”עוול” שנעשה לאמה וחווה על בשרה את העוול שייעשה לה בקרוב; הסרט מתאר באופן יפה ועדין את האש החיה בשתי הנשים הללו, אם אצל האמא, שם האש מתגלגלת לכעס ועוינות (שהם דרכו של אדם שנאלץ לקבל את הדין – לא לקבל את הדין) ובין אצל לילה, שעדיין צעירה ומלאת שאיפות ועקרונות, שם האש מתרגמת בגלגולה הראשוני למרדנות ותעוזה. כפי שניתן כבר להבין, שתי הבנות, האם והבת דומות ושונות, מתנגשות אך אוהבות, מביטות זו בזו כתמונת מראה, זו באמה כתמונת מראה עתידית מפחידה וזו בבתה כתמונת מראה כאובה מהעבר, של זו שנמוגה, שהפסידה במערכה.

sand-storm

 מתוך הסרט “סופת חול”   צילום: ורד אדיר

הסרט “סופת חול” מתקדם לאיטו בתוך עלילה שמתקיימת רובה ככולה באותו המקום, עם הרבה מצבים שמרגישים (לצופה היהודי-חילוני) כעוולות חמורים כנגד נשים, אך מה שהיה יכול בקלות להרגיש כעוד סרט שמראה עוד ממה שאנחנו יודעים כבר על החברה הערבית הפטריאכלית מצליח לגרום לכך שבשלב מסוים, בלי שממש נהיה מוכנים לכך (ובעדינות הזו טמונה ההצלחה של הסרט) – אנחנו פתאום מבינים את זה. לא מבחוץ, לא בראייה אנתרופולוגית – אלא באמת מבינים, שלא בטוח שאנחנו היינו חיים במצב הזה אחרת, לו נולדנו לתוך חברה שכזאת, לא בטוח שאנחנו היינו מתנגדות, מורדות, בורחות, נאבקות – כפי שממבט ראשון נראה לנו כה טריוויאלי ומתבקש.

זוהי איזושי דו ערכיות עדינה שקיימת בסרט – מצד אחד, לכל אורכו לא מורגשת חמלה, או אפילו הוגנות פוליטיקלי קורקטית – בייצוג החברה הערבית, אנו לא מקבלים “פיצויים” מאזנים מהסוג של – נכון שיש בחברה הזו שמרנות קשה אבל יש גם המון אהבה וחום, לא. השמרנות והמסורת שאין מנוס ממנה נראים בסרט במלוא הדיכוי שלהם, בדיוק כפי שהם. אין מיצג שווא של פוליטיקלי קורקט וטוב שכך, פוליטיקלי קורקט זה משעמם, זו מכבסה גסה שמוציאה את כל הבגדים אפורים וגרוע מזה – זהו שקר. politically correctזהו בעצם טיפקס של תיקונים מלאכותיים, הסתרות והתאמות של מצג שווא של המציאות אשר לא הגיעה “מתוקנת”.

sand-storm-1

 מתוך הסרט “סופת חול”   צילום: ורד אדיר

החברה הבדואית והחיים בה, מוצגים בסרט ללא הפילטר הזה של התיקון ואיזון התמונה; הם מוצגים עם הזוויות ועם החספוס אך יחד עם זאת לא כקריקטורה וולגרית וחד צדדית. אנו רואים את חוסר האפשרות של הילדים לילדות, כאשר הם בעצם עוד כוח עובד, ולא מתאפשרת להם תקופה להיות יצורי ביניים – בין פעוטות לבגרות, בעלי “פס” מעבודות ההישרדות והיומיום. אנו רואים את העוני ואת המחסור המשווע בגירויים, את השעמום, את הלכלוך. אנו רואים את הכאב של האישה שבעלה מביא אישה חדשה ובכך בעצם מחליף ומשדרג אותה ואת הטבע הקולקטיבי של נפש האדם, טבע שלא מתחלף מתרבות לתרבות, כאשר על אף המסורת רבת השנים – קנאה היא קנאה ועלבון הוא עלבון.

אנו רואים הכל. אך עם זאת, כל אלו לא מופיעים בסרט כהאשמה, כנפנוף אצבע או כביקורת, אלה כהופעה. הנה זה, ככה זה. הצילום עצמו מספק את ההצצה הכי אינטימית ואורגנית שסרט יכול לספק, בלי צילומי רחפן, בלי יותר מידי מוזיקה מתוות רגש, הצופה נמצא בתוך הסיטואציות, בין כסאות הפלסטיק למיטה שבורה, ליד ערימת הכביסה ובתוך ריח החלב שהחמיץ במקרר שהפסיק לעבוד.

לקראת סוף הסרט העלילה מתפרצת בעוצמה עם סצינת סיום רבת רבדים, משוחקת מצוין ומעוררת מחשבה. הסוף כמו משחרר את הסרט מתוך האגם המקומי-מסורתי-עדתי אל תוך האוקיינוס הקולקטיבי של – משפחה, מקומנו בה והאומץ שלנו לערער על כך. סוף הסרט, כמו קינוח מצוין בסוף ארוחה טובה, משדרג את הסרט ועושה מה שסרטים רבים כושלים לעשות – מסיים באופן מטלטל אך בו זמנית בוטח, את המסע שהתחיל.

“סופת חול” – 4 כוכבים

sand-storm-2

 מתוך הסרט “סופת חול”   צילום: ורד אדיר