סידור בשלשות מאת ג’קי לוי

 

אומרים שתינוקות נרגעים בגיל שלושה חודשים, אבל האבות שלהם נתקעים עם כמה הרגלים משונים

גיל שלושה חודשים הוא לא משהו שנהוג לחגוג אותו, למרות שכולם מסכימים, משום מה, שמדובר בתאריך משמעותי ומשמח מאוד. בני אנוש, וזה ידוע, נולדים כשהם לא מוכנים לשום דבר בכלל. מערכת העיכול של תינוק אמינה כמו נדל”ן על הנייר מענבל אור. מערכת הנשימה גם היא בסך הכל טיוטה של משהו: אין להם שיניים, למסכנים, או שיער, או רישיון נהיגה. 

הם חסרי יכולת תנועה; חשבון הבנק שלהם ריק; ובניגוד – נניח – לזחלי פרפרים או עגלי הגנו האפריקני, שנכנסים לפעולה עצמאית ברגע שהם מוצאים את עצמם בעולם הזה, התינוק האנושי חסר אונים והוא תלוי לחלוטין במבוגר האחראי שנמצא בסביבה, כלומר בנו. 

כאות תודה הוא פשוט לא נותן לנו לישון. מדענים טוענים שזה המחיר שהמין האנושי משלם על ההתפתחות המרשימה של המוח שלו. מצד שני, יש כל כך הרבה טיפשות בעולם, שאולי כדאי לבדוק שוב את המחירון. 

כך או כך, האמונה העממית, שהיא אולי הקונצנזוס האחרון בעולמנו, טוענת בתוקף שעם חלוף שלושה חודשים – על התאריך ועל הדקה – כל זה משתחרר קצת. הגזים, למשל, נעלמים. הם עוברים כנראה ישירות לחשבון של תשובה. פתאום, כך מדווחים לא פעם הורים נפעמים, אתה מתעורר באמצע הלילה, סתם מתוך הרגל, ומגלה שהבובונת הקטנה ישנה בשלווה מלאכית עם גומה וחיוך שלא ידעת שהיא מסוגלת לייצר. 

רק אתמול המפלצת ניסרה את שמי השכונה בצווחות שנשמעו כמו מרתון סרטי אימה, ופתאום גן עדן קטן צץ לו בחדר הילדים, ולא מפני שהתרחש כאן איזה נס, אלא פשוט כי חלפו שלושה חודשים מאז הלידה. 90 יום. ג’ ירחים. או כמו שסוכני ביטוח קוראים לזה בשפתם הציורית – רבעון. 

  •   •   •

כמי שמכיר באופן הכי אישי את העניין, הרשו לי לשפוך דלי מים צוננים על האמונה הזאת. חייבים להודות שכל מה שקשור להריון ולידה מוציא מהאנשים את מיטב האמונות התפלות שגם הסבתות שלנו התביישו להודות בהן. יש משהו מעורר חשד גם בחפיפה הלא־מקרית בין התקופה הזאת לבין מה שמכונה שלא בצדק “חופשת לידה”. האמת היא שכל תינוק לוקח את הזמן שלו, וכל משפחה והמזל שלה. 

אני מכיר אנשים שמוכנים להישבע שכבר ביום שבו הם חזרו מבית היולדות המלאך שלהם נרדם ברבע לשמונה, אחרי שיר ונשיקה, ולא התעורר רגע לפני 07:30 למחרת. הרשעים הארורים האלה מצפים ממני להאמין שהפעם הראשונה שבה הם חוו לילה בלי שינה היתה כשהוא התחיל לקחת את המכונית. 

יש גם אחרים שטוענים שמילים פשוטות כמו “שינה”, “מנוחה” או “שקט” לא מתאימות לחיי הורות. תהרוג אותם כאן ועכשיו אם הם בכלל עצמו עין ב־15 השנים האחרונות. לשיטתם, כל הניסיונות להטיל את האשם על אויבים דמיוניים כמו “גזים”, “שיניים” או “קפיצות גדילה” הם מהלכים פתטיים. עובדה, את התירוצים תמיד אפשר להחליף, אבל העיגולים השחורים מסביב לעיניים אומרים את האמת המרה.

חייבים לתת יותר קרדיט למסורת העממית. אם גיל שלושה חודשים היה מועד כל כך משמעותי, כבר היינו חוגגים את זה. אוכלים משהו, חותכים משהו, או לפחות מזמינים צלם מגנטים. אם לא עשינו את זה עד עכשיו, נראה שמישהו ניפח את יחסי הציבור של התקופה הזאת מעבר לכל היגיון. ובכל זאת, גם את הבאזז האדיר הזה חייבים לכבד. אז מה נעשה איתו, עם השלב התלת־חודשי?

אני יודע מה אני באופן אישי מתכוון לעשות. עם תום התקופה החלטתי ללכת למהלך מסודר של גמילה. אנשים לא כל כך מדברים על העניין המביש הזה, אבל הורים לתינוקות נוטים לפתח כמה הרגלים, שהופכים להתמכרות קשה. אני הולך להיפטר מכל זה.

א. הכתמים הלחים על הכתף. ידידנו יואב קוטנר קרא לזה “שארית הפליטה”. כבר אמרתי בעבר שמבחינתי, כתמי הפליטה שמרבבים את החולצות שלי הם אותות הצטיינות, עיטורים וצל”שים, ואני גאה בהם. מצד שני, מה נעשה עם הריח החמצמץ, ועם העובדה שכבר שלושה חודשים כל מי שיושב לידי שואל אותי אם אני מכין לאבנה בבית? 

ב. הנדנודים. גם אני, כמו כל ההורים, התחלתי בשלב מסוים לנדנד כל עגלה שנופלת לי לידיים. ברגע שהקופאית מבקשת ממך להפסיק לנענע את עגלת הסופר כי זה משגע אותה, אתה צוחק, אבל עמוק בלב אתה מבין שמי שמנסה להרדים שני ק”ג תפוחי אדמה, ימצא את עצמו יום אחד שר שיר ערש לשימורי תירס. 

אבל סעיפים א ו־ב’ הם באמת לא העניין. כל הורה עובר את זה ויוצא מהם במוקדם או במאוחר. סעיף ג’ הוא קצת יותר אישי, והוא גם מקרה הרבה יותר מסובך.

ג. אני חייב לשתף אתכם בעובדה שאני אדם מפזם.  שר לעצמי. בעיקר כשאני עם עצמי לבד, במכונית, במעלית, בהמתנה למשהו. לפעמים ממש בקול, עם כל המילים. הרפטואר כולל בעיקר שירים עבריים ישנים שכבר יושבים היטב בקרקעית, ועולים ברגע שהפעילות המוחית יורדת לאפס. למשל בעמידה בפקק או בשטיפת כלים. אני לא מתבייש בהרגל הזה. גם כשמישהו תופס אותי על חם, שר בקול את “בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי”, אני לא נבוך. אחרי הכל אני מקפיד לשיר חומרים איכותיים.

  •   •   •

עד כאן תיארתי בסיס התמכרותי מסוים, אבל כזה שאפשר לחיות איתו. הבעיה היא שמרגע שהאבהות הופכת להיות ההגדרה העצמית הדומיננטית שלך, רוב הסיכויים שתיתפס על חם כשאתה שר ברצינות תהומית שיר ילדים מטופש לחלוטין שלקוח היישר מהבוידם של “מאה שירים ראשונים”. אחרי גידול חמישה ילדים (פלוס אמא גננת!) השירים האלה רובצים אצלי ברמה של שטיפת מוח צפון־קוריאנית. כך קורה שאני יושב במשרד לקראת פגישה וממתין שהמארח הנכבד שלי יסיים ויתפנה אלי. אין שום סיכוי שאשים לב שאני כבר בבית השני של “זה הדוב הצהוב” או “לשפן יש בית”. הרי זה בכלל לא אני. זה השיר עצמו. הוא השתלט לי על המערכות. נכנס לקוקפיט ושיתק את הטייס.

השאלה החמורה היא איך נגמלים מזה, ואם בכלל אפשר. הזמרת מיקה קרני אמרה לי פעם שהפטנט שלה הוא לשיר את הפזמון של “מנגו, בננה ומלון” של אטרף. יש לשיר הזה תכונה שמוחקת את כל השירים הקודמים שרבצו במוח. זה אכן עובד. אבל הבעיה היא שאז אתה נתקע לשבועיים נוספים עם “דבש וקינמון”. נראה אותך יוצא מזה עכשיו.

(איור: עציון גואל)