סייד קשוע “חוגג” יומולדת 40

הגעתי לגיל שבו, לטובת החוסן הבריאותי והנפשי שלי, מוטב לי להתרחק מאקטואליה. זה לא שזה עושה לי רע, אני פשוט מבין פחות מאי־פעם

השבוע ימלאו לי 40, זה מפחיד עד כדי כך שלא יצאתי כל השבוע מהבית. בני משפחתי דאגו לי לאוכל, לסיגריות שאני לעולם רוצה להפסיק לעשן, ומדי פעם ציינו שהזקן שלי ארוך מדי, שהגיע הזמן להתגלח ושאולי בכל זאת אצא קצת החוצה לשאוף אוויר.

הסתגרתי בבית לכבוד יום הולדתי ה–40 וניסיתי להעביר את תחושת האומללות, שתקפה השבוע בעוצמה מרבית, בקריאת ספרים ועיתונים שיסיחו את דעתי. רציתי לקרוא על פשעי ימאים בלב האוקיינוס ההודי על מנת להרגיש יותר בטוח בבית ולנסות להבין את אשר מתרחש במזרח התיכון במטרה לברוח מתחושת הגלות הפנימית — ניסיונות בריחה שרק החריפו את מצבי וגרמו לי להבין באופן מובהק מאי־פעם שאני לא מבין כלום מהחיים שלי, שאני עומד חסר אונים מול החרדות הקיומיות האישיות בדיוק כפי שאני עומד אומלל מול תהליכים מדיניים.

Kashua-at-40

איור: עמוס בידרמן

קראתי השבוע על צו ההריסה של הבניינים הלא־חוקיים בבית אל, על העימותים בין ציבור המתנחלים והשוטרים, ונזכרתי בדבריו של מרצה בכיר ששמעתי לפני יותר מעשר שנים, ב–1993. רגע לא, זה לא עשר שנים, אני לא בן 30, סליחה, זה היה לפני 20 שנים, 22 שנים? אוי אלוהים. בכל מקרה אלה היו דברים ששמעתי מפי הפרופסור בהתייחסו לדברי רבין כנגד המתנחלים, “הם יכולים להסתובב כפרופלורים”, בשנים הטובות של הסכמים שיבטיחו שלום, חופש ועתיד טוב יותר.

“רבין ידע מה הוא עשה”, אמר אז הפרופסור בביטחון מלא, והסביר שמטרתו של ראש הממשלה היתה להתסיס את ציבור המתנחלים כדי שייצאו להפגין נגדו ונגד החזרת שטחים לפלסטינים ולסורים. “ראש הממשלה מעוניין בהפגנות אלה”, הסביר אז הפרופסור, שדבריו נשמעו לי אבסורדיים ולא מתקבלים על הדעת. “הדבר הראשון שראש הממשלה רוצה לעשות זה להחזיר שטחים”, המשיך הפרופסור. “הוא חייב ליצור התנגדות שתיראה בעולם כחריפה, והוא חייב להצטייר כמי שנלחם נגד רצון ציבור גדול ושכל מטר של אדמה שישראל לכאורה מחזירה הוא בגדר הקרבה כואבת שלו ושל העם בישראל”.

“אז אתה טוען שהכל הצגה?” נפלט לי אז בלי שהתכוונתי, כי רציתי אז בדיוק כמו היום להאמין שיש צדק כלשהו, שבכל זאת יש ערכים. “לא”, ענה הפרופסור, “זו לא הצגה, אלה כללי המשחק”, הוא חייך. ואני, חסר יכולת ניתוח שכמותי, לא ידעתי אם הוא צוחק עלי כמו שרבין צחק עלי.

מאז חלפו כאמור מיליון שנים ואני עדיין לא מבין, ולא ניתן להשוות בין חוכמתו של רבין לבין שקיפות מהלכי הממשלה הנוכחית, אבל בכל זאת — “בתים לא חוקיים?” להבדיל מבתים שהם כן חוקיים? ושרים שמדברים על שלטון החוק, כאילו אפשר לדבר על חוק כלשהו בפלסטין מלבד חוקי גזע. והנה כותבים על מתנחלים שמסכנים את ילדיהם הקטנים, ואנשים בישראל יכולים להרגיש נוח עם עצמם, הרי בניגוד לחבורת המטורפים האלה, הם לא מסכנים את ילדיהם הקטנים בכניסה לשטח ערבי בשטחים. “תזכורת”, קובע העיתונאי הבכיר, “לכל מי שעוד משתעשע ברעיון לפנות התנחלויות בעתיד”.

מילא ישראל, החדשות משם נראות נהירות למדי לעומת הניסיונות שלי להבין מה זה דאעש, ומה קורה בעולם הערבי, ומי נגד מי. אלוהים עדי שקראתי כמעט כל פרשנות אפשרית, עיתונאים ערבים, אמריקאים וישראלים. פרשנים ליברליים, איסלאמיסטיים, קומוניסטיים, ציוניים וכאלה שאין להם שום אידיאולוגיה מלבד זו של הרייטינג. קראתי על קונספירציות, על קולוניאליזם, על תפיסה סלאפית, על הנפט. קראתי האשמות כנגד סעודיה, ארצות הברית ומדינות המפרץ, הוואהאבים, הסונים, השיעים, אבן תמימי, הקולוניאליזם, קרל מרקס, עבד אלנאצר וסייקס פיקו ולא הבנתי כלום מדברי הפרשנים.

“תמיד חפש את מי שמרוויח מהמלחמה”, כתב מישהו, ודיבר על סוחרי נשק ונפט, אבל עדיין לא הבנתי איך זה עובד. האם נוסע לו סוכן של חברת ייצור נשק ומשכנע ערבי לפתוח במלחמה אכזרית? ומה זה אינטרסים מעצמתיים, איך הם בדיוק פועלים? וישראל, שלא רוצה את דאעש על הגבול, אבל גם לא את חמאס או פתח, ולא חיזבאללה, ולא השלטון הסורי. ובכלל, מה זה הגבול?

תהיתי אם יש אפשרות בכלל שנדע ולו קצת מהאמת, אם הפרשנים והמנתחים עצמם באמת מבינים מה בדיוק הולך מסביב. מישהו בכלל יודע? האם קיימים סוכני ביון חסרי פנים, שם וזהות שמסתובבים בעולם כמו רוחות רפאים ויודעים הכל אבל לא מספרים? כמה משלמים להם בחודש, ואיך מתקבלים? האם כשהם נכנסים למקום אנשים שמים לב שמדובר באנשים גדולים? אני לא יודע, מעולם לא שמתי לב לפרטים.

בכל מקרה אני בן 40, ואולי עדיף להתמקד במשבר אמצע החיים מאשר במשבר המדיני. מהפכנות היא עניין של גיל בסופו של דבר. כשהייתי קטן הייתי שומע בשכונה משפטים מפי המבוגרים על אנשים שנלקחו לבתי החולים והרופאים המליצו להם “לראות קצת פחות חדשות”. נדמה לי שהגעתי לגיל הזה בעצמי, זה לא שהחדשות עצמן עושות לי רע, אלא אי היכולת להבין אותן. עלי למצוא אמצעי בידור חלופיים, בריאותיים, אולי לפתח איזשהו תחביב חדש. בכל מקרה, עלי למצוא דרך משעשעת להעביר את הזמן עד ש… יבוא השלו

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 7-30-2015