סייד קשוע רוצה לעזור לנו לעזור לעצמנו מאת סייד קשוע

שלושה ביטויים חוזרים שוב ושוב בתרבות האמריקאית שסביבי. אימוץ אחד מהם לפחות יכול אולי לעזור לסיים את הכיבוש

אני הולך לפתח כאן תיאוריה מטומטמת למדי לקראת הסוף — כזו שלא מבוססת על שום נתונים בדוקים, ואף לא מושתתת על ערכים שאני מאמין בהם. מאז שהגענו לארצות הברית הצלחתי לשמוע כמה פתגמים, אולי יותר חוכמת רחוב של שיכורים. שלושה מהביטויים האלה לכדו את תשומת לבי, לא בגלל חשיבותם, אלא בעיקר כיוון ששמעתי אותם כמה וכמה פעמים. אלה אימרות שמזכירות חוכמות נוסח, “העיקר הבריאות”, השגורה בארצנו וטרם שמעתי מקבילה לה כאן.

kashua-and-the-kibush

איור: עמוס בידרמן

“תעזור לי לעזור לך” היתה אימרת הכנף הראשונה ששמתי לב אליה, כי שמעתי אותה כמה פעמים. Help me help you. זה די הצחיק אותי, אולי בשל משחק המילים, ואולי כי למי שאמר לי את זה לראשונה לא היתה שום דרך לעזור לי, בסך הכל רציתי לקנות מכונת קפה.

רעיון אחר, שמתבסס על מחקר כלשהו, ושמעתי אותו כמה וכמה פעמים כאן בארצות הברית בארוחות ערב, הוא התיאוריה שלפיה התעשרות נעה במעגלים של דורות. דהיינו, אנשים שירשו הון גדול נוטים לבזבז אותו, אך הדור הבא או זה שאחריו מבני אותה משפחה מצליח להשיב את ההון האבוד בדרך כלשהי, וזה שאחריו לרוב מבזבז וכן הלאה. כששמעתי את הרעיון הזה נמלאתי תקווה והתחלתי לחשב דורות אחורה שמא אמצא מיליונר ממשפחת קשוע. ילדַי לבטח יהיו עשירים מבחינה סטטיסטית! אך הניסיון לאתר קשועי רב ממון העלה חרס.

ייתכן שהתקווה להתעשר היא השפעה אמריקאית ישירה עלי. כאן האנשים לא חושבים שהם עניים, גם אם אין להם מה לאכול. כפי שתיאר זאת המועמד הרפובליקאי מארק רוביו, “יש פה אנשים עשירים ואנשים שאוטוטו יהפכו להיות עשירים”. הבעיה היא שהוא באמת התכוון לזה, ולא כסוג של בדיחה להמונים.

האימרה השלישית ששמעתי יותר מכולן בארצות הברית של אמריקה גורסת כך: Happy wife — happy life. כששמעתי את הדבר המזעזע הזה לראשונה התחלחלתי והרגשתי צורך עז לתקוף את אומרו, שוודאי ציטט מישהו ציטט מישהו. “זה כל כך גזעני”, מצאתי את עצמי מטיח בגבר המסכן שעמד מולי ונשק לאשתו על הלחי כשאמר את המשפט הזה, בעודה מחייכת באושר. מאיפה אתה יודע בכלל שהיא מאושרת בגללך, בהנחה שהיא אכן אשה מאושרת? רציתי לצעוק לו, ובאמת, האם זה תפקידו של הגבר להסב אושר לאשתו המכשפה, אחרת זו תמרר את חייו, משום שלשיטתך היא השולטת במדד האושר שלו? האם אימרה זו אינה אלא התגלמות השוביניזם הפטרוני הפטריארכלי?

מרוב זעם קדוש מצאתי את עצמי שולף את כל מושגי הג’נדר ששמעתי אי פעם, אף שאין סיכוי בעולם שאני בעצמי עונה על ההגדרה פמיניסט. זאת אומרת ייתכן מאוד שברמה ההצהרתית אני מאמין בערכי שוויון מלאים בין המינים, אך בפועל נדמה לי כי אני מתנהג כאחרון הגברים בשבט ומשתדל לעשות הכל על מנת לא להוציא מהכוח אל הפועל את הערכים שכביכול אני מאמין בהם. עובדה שאשתי, שעובדת כאן במשהו שקשור לבריאות הנפש ודיכוי נשים הנמנות עם קבוצות המיעוטים, טוענת שהתנהגותי מספקת לה מקור השראה. “תגידי”, מצאתי את עצמי שואל אותה לאחר ששמעתי את ה”האפי ווייף, האפי לייף”, בפעם הראשונה, “את מאושרת?”

“ברור”, היא ענתה לי, “והכל בזכותך”.

“יש בזה מן האמת”, אמר לי חבר מלומד מהאוניברסיטה כשצחקתי על הפתגם הזה על נשים ואושר. אמנם המחקרים לא מדברים על תפקידם של האשה או של הגבר, גרס חברי, “אך בהחלט יש שמצביעים שהאושר של בן הזוג אינו יכול לעלות על זה של שותפו לחיים, בהנחה שאושר ניתן למדידה על ידי פרמטרים כאלה ואחרים”.

התגובה המיידית שלי כמובן היתה להטיל את האחריות לתחושת האומללות שלי על אשתי, ובכך להצדיק את התנהגותי. אבל מיד אחר כך, ובאופן לא הגיוני לחלוטין, חשבתי על יחסי ישראלים־פלסטינים.

אמנם אין מקום להשוות בין זוגיות לבין יחסי כפייה של כובש וכבוש, ובערבית אין הבדל בין המילים — “מוחתל” היא המילה שמתארת את הכובש וגם זו המורה על הכבוש. הפרמטרים לבדיקת האושר יוכיחו ודאי שהישראלים מאושרים לאין ערוך מהכבושים חסרי הכוח. אבל ייתכן שיש צורך להתרחק על מנת להבין כמה כוח יש לכבוש וכיצד הוא מעצב את צורתו של הכובש עד כדי שליטה מוחלטת בהתנהגותו. כאשר נתבונן מקרוב, הסבל הניכר לעין הוא הסבל היומיומי של הפלסטיני מנושל האדמה והזכויות, אך לעתים נדמה ממרחק ביטחון, כי ישראל, מוסדותיה, מנהיגיה וצבאה לכודים לא פחות מהפלסטינים, ומנסים בכוח להפיח תקווה שמבוססת על הכחשה מצד אחד והפצת ערכי אמונה בצדקת הדרך מצד שני. ערכים לא טבעיים, שנראים אומללים ומאולצים. כמה כבר “הנחלת ערכים” יכולה להיות טבעית? וכמה דגלים, שירי מולדת ואבל יכולים להפיח תקווה?

אני יודע שכל זה מבולבל, מה שאני מנסה להגיד זה שלעתים נראה כי ישראל זקוקה לאושרם של הפלסטינים ולהסכמתם יותר מאשר הפלסטינים זקוקים להסכמה של ישראל. החתירה ל”שלום” שייתכן שמשמעותו גירושים חייבת להיות קודם כל דרישה ישראלית. פעם אבא שלי סיפר לי, או הקריא מתוך עיתון, שישראל דומה לצבוע שבלע מגל — הכאב האמיתי הוא הניסיון לחלץ את המגל. זוהי דווקא אמירה אופטימית, כי כל מה שאני בעצם מנסה להגיד כאן — 
Help me help you.

הכתבה פורסמה באתר הארץ ב 9-10-2015