סיפורים עושים באהבה מאת ג’קי לוי

ז’אק כהן היה קוסם שהיפנט את הקהל בסיפוריו, ויחד עם זה ידע להכניס בהם מסרים לא פשוטים

היה פעם סוחר בשוק שאמרו עליו שהוא יכול למכור לך את התחתונים שלך, במחיר כפול, ואתה עוד תרגיש שרימית אותו. משהו דומה אפשר לומר על ז’אק כהן ז”ל. 

הוא ידע לקחת סיפור שכבר שמעת ואתה מכיר, אולי אפילו סיפרת אותו בעצמך, ובכל זאת בסוף הוא סיפר לך אותו כך שהיית פוער פה וצוחק בדיוק במקומות הנכונים. כמה שלא היית מתכונן, הוא היה תופס אותך לא מוכן. בעל כורחך זה היה קורה. או כמו שז’אק העדיף לומר: “בראס בין עינאכ”. 

תמיד היה לו סיפור בכיס, וכשהוא רצה לומר מה דעתו על הפוליטיקה, על הזיקנה, על ירושלים של פעם ושל עכשיו או על הכפייה הדתית, הוא לא פצח בהרצאה. הוא התחיל סיפור. ברוב המקרים הסיפורים של ז’אק היו משכיבים אותי מצחוק, מה שגרם לחיצי הביקורת שלו להינעץ עמוק בראס בין עינאכ. 

לפני 15 שנים, אולי יותר, צילמנו סרט טלוויזיה קטן על שכונת הנחלאות בירושלים. אני הייתי אז מספר סיפורים טירון ונרגש והבטתי בז’אק כמו ששחקן נוער בהפועל מביט בלאו מסי. 

ז’אק גדל שם בסמטאות של נחלת ציון. הוא הגיע לצילומים אחרי שנים רבות שבהן לא טרח לבקר, והיה עמוס ברגשות סותרים של געגוע ושל כעס ואכזבה שכבר התיישנו יפה. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לעבור בין הדלתות ולבדוק האומנם נכונה השמועה ואנשים התחילו לנעול את הדלתות שלהם בנחלאות. הוא בדק אותן פיזית. ידית־ידית. דלת־דלת. 

חשבתי שהוא מעמיד פנים. אבל ז’אק לא בא לשחק משחקים. בשכונה שלו, בתקופה ההיא שקוראים לה “פעם”, אף אחד לא ידע מה זה מפתח. קודם כל כי לא היה מה לגנוב. עם הכסף שעולה מנעול, היו שלושה־ארבעה דברים טיפה יותר דחופים שהיה אפשר לעשות. אבל חוץ מזה לא נעלו. בראס בין עינאכ לא נעלו. כי שכונה היתה קצת כמו משפחה, וגם משפחה היתה קצת כמו משהו שהיום אין לו ממש שם בעברית…

אתה מבין. הוא אמר לי. “קודם נועלים את הבתים. אחר כך את החצרות. ובסוף ינעלו גם את הבתי כנסת”.

  •   •   •

מה אתה מדבר? ציחקקתי. “כבר שנים נועלים את הבתי כנסת”. והקפדתי לבטא את המילה האחרונה כמוהו. באיטיות ספרדית מתנגנת. כלומר “כינסת”. בנחלאות נהגו לומר ש”בית כינסת” זה מקום של יהודים, ואילו “ביתכנסת” זה מקום של דתיים. ומה לעשות, גם את אלה וגם את אלה נועלים. בראס בין עינאכ נועלים. מפני הנרקומנים והגנבים שלא רואים בעיניים ולא בוחלים בשום דבר, מיודאיקה ועד קופות צדקה. 

– “אתה צוחק עלי!” ז’אק נתן בי את מבט התדהמה הצדדי והתיאטרלי שפירסם אותו בסדרות הטלוויזיה “שער שכם” (ההיא על תחנת המוניות במזרח העיר, שנעימת הנושא שלה הפכה למוטיב המוסיקלי ב”ציפור מדבר” של להקת אתניקס) וכמובן “המסעדה הגדולה”.

– “לא צוחק. אמיתי איתך. נועלים את הבית כנסת. את החצר שלה (בית כינסת, איכשהו, תמיד זוכה אצלנו ללשון נקבה), ולמען האמת גם ארונות הקודש עצמם נעולים מכל הצדדים וחמושים במערכות אזעקה”.

ז’אק שיחרר אנחה עמוקה, שלעולם לא אדע כמה משחק היה בה וכמה תמימות. ואז הוא חיפש מקום לשבת ושאל אותי אם כבר שמעתי ממנו איך זה שכבר שנים כף רגלו לא דרכה בבית כנסת.

  •   •   •

כדי שהסיפור יובן, אני חייב להבהיר מראש כמה פרטי ידע. בבתי הכנסת הספרדיים בנוסח הישן מתנהלת מדי שבת בבוקר מכירה פומבית. לא כבוד גדול וגם לא שיא הבושה. הסחורה שעומדת למכירה היא הזכות לקיים מצווה שקשורה בספר התורה. מוכרים את העליות לתורה, וגם את הרמת הספר ואת פתיחת הארון, וכדי לשמח את הילדים, מוכרים גם, בכסף קטן יחסית, את הלבשת הרימונים שמקשטים את הספר. 

המכירה היא שעתו הגדולה של הגבאי. הוא מטפס אל הבימה, נותן את ההופעה שלו, כולל הקדמה קטנה של הודעות, ומכריז “פתיחת ההיכל!”, ואז, כמו בכל מכירה פומבית, נזרקים סכומים אל חלל האוויר והמרבה במחיר זוכה. 

את הכסף עצמו מעבירים אמנם אחרי השבת, אבל האמת ניתנה להיאמר שהמכירה הזאת היא לא בדיוק רגע השיא בקדושת השבת. מצד שני המכירה תמיד מציעה מתח. אינטריגות וקרבות יוקרה ראש בראש שמובילים לא פעם לסכסוכי משפחות שנמשכים שנים, עד שאף אחד לא זוכר איך ועל מה הכל התחיל. 

עוד דבר צריך לדעת. אחד הפריטים היוקרתיים במכירה הזאת הוא העלייה האחרונה: “שביעי” או “משלים”. מי שרוכש את העלייה הזאת גם אומר קדיש, ומי ששרוי באבל, או עורך אזכרה מוכן לשלם לא מעט עבור הזכות לקדיש הזה.

jack

הסיפור שז’אק סיפר לי חזר אחורה בזמן אל שבת אחת שבה היתה לו אזכרה. הוא היה בחור צעיר שמעולם לא היה דתי גדול. כבר בילדות, כשיוסי בנאי, למשל, הלך לתלמוד תורה, ז’אק נשלח לבית הספר במנזר רטיסבון – יחד עם שייקה אופיר – כדי ללמוד צרפתית ואנגלית, אבל בשכונה כולם הגיעו בשבת לבית הכנסת. בעיקר כשהיה צריך לומר קדיש על קרוב משפחה.

בבית הכנסת של רחוב באר שבע ידעו שז’אק חייב את הקדיש. ולכן, כשנפתחה המכירה הפומבית על עליית משלים, בכל פעם שז’אק זרק סכום, מישהו טרח להקפיץ את המחיר. ז’אק העלה שוב. ושוב העלו לו. היה ברור לז’אק שעושים לו תרגיל, אבל הוא הסכים לזרום עם זה עד גבול מסוים. אלא שהמחיר עבר את הגבול הזה; בקפיצות קטנות, מרושעות ומרגיזות הוא עבר כל גבול, ויצא לגמרי מתחום המספרים הסבירים.   

“מה אתה חושב, ששתקתי?! בראס בין עינו לא שתקתי. קמתי על הרגליים ופתחתי עליהם את הפה כמו שלא נהוג לפתוח בבית כינסת. באיזה שפה לא קיללתי אותם. בערבית מצרית, בערבית ירושלמית, בספניולית של מחנה יהודה, אפילו בעברית! ואז יצאתי החוצה בטריקת דלת. וזהו. לא ראו אותי יותר. עשרות שנים לא נכנסתי לבית כנסת”. 

  •   •   •

ז’אק לקח לעצמו רגע. הוא נשם עמוקות ושתק עמוקות. ואז הרים את העיניים ואמר לי, “תראה מה זה, לא מזמן הגעתי לביקור באוסטרליה אצל המשפחה. הגעתי איתם לבית כנסת, ולא היה שם כוהן. אתה חושב שלא עשיתי להם ברכת כוהנים? בראס בין עינאכ עשיתי להם. בנוסח ירושלים, עם כל הסלסולים, כמו שצריך. עין לא נשארה יבשה”.

היבטתי בקוסם הזה, בז’אק, שעיניו היו רטובות בדיוק כמו של הקהל האוסטרלי בסיפור שלו. חשבתי על כך שלאורך כל הכעס שלו, הוא לא הפסיק לרגע להתגעגע.    

נזכרתי בו השבוע וחשבתי ששום דבר באמת לא השתנה, ובכל שני וחמישי מצליח נציג אחר של היהדות להיות מספיק גס רוח וטיפש כדי לגרום למישהו לקום, לקלל הכל ולטרוק את הדלת מאחוריו.

(איור: עציון גואל)