סמר עסאף היא הכוכבת החדשה של העולם האופנה הישראלי מאת שחר אטואן

סמר עסאף. מנסה להיות היא עצמה נועה יפה

זאת היתה תצוגת אופנה שהדביקה לכיסא את כל מי שצפה בה: “שופוני יא נאס”, הקולקציה של סמר עסאף, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, שילבה בתחכום בין החליפה האנגלית ללבוש הערבי המסורתי, הטמיעה בעידון ביקורת חברתית נוקבת, ובתוך כך הפכה את המעצבת הצעירה להבטחה גדולה

אחת המוסכמות הנוגעות לתצוגות הגמר של המחלקות לעיצוב אופנה במוסדות להשכלה גבוהה מתייחסת לקולקציה הפותחת שלהן ולזו שחותמת אותן. הצופים יודעים כי רוב הסיכויים שאלו יהיו תיאטרליות במיוחד, מסיבה מתבקשת: הקולקציה הראשונה נועדה ליצור רושם ראשוני חיובי, האחרונה להותיר חותם; האחת מתווה את כיוון התצוגה, האחרת מנסחת את רוח המחזור. אלא שההיגיון הזה הועמד למבחן בסוף החודש שעבר, בתצוגה של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה. האם זו התמונה המוצלחת ביותר שאיתה ביקשו מעצבי התצוגה לפתוח את הערב? עלתה בראש מחשבה למראה הקולקציה הראשונה. למעשה, התהייה הזאת הוסיפה להדהד גם בהמשך, בלי שניתנה לה תשובה מובהקת. עד שהופיעה לפתע קולקציה שביטלה כל תהייה בנוגע למי שהיתה ראויה לפתוח. היא נקראה “שופוני יא נאס” וחתומה עליה סמר עסאף.

לצלילי מוזיקה ערבית עכשווית יצאו אל המסלול, בזה אחר זה, חמישה דוגמנים בחליפות מחויטות. אלו נוצרו לפי הדגם האנגלי המסורתי, אבל שינויים קלים שהוכנסו בהן חיברו אותן לתרבות אחרת והעמידו נוסח חדש: מקטורן צמר למשל נארג בדוגמת אדרת דג והפך בחלקו העליון לשכמייה; מקטורן ומכנסיים של חליפה חוברו יחד למעין סרבל שהתבדר בחלקו התחתון באופן שהזכיר את הקומבז הערבי הכפרי (אותו מעיל ארוך עשוי כותנה או משי), ואילו משני צדיו של ז’קט רשמי השתפלו צמד רצועות בד כאילו היו וסט פתוח. בכל זה היתה תנופה שאי אפשר לטעות בה. זו היתה הופעה מהסוג שנוטע את הצופים במושביהם וממקד באחת את תשומת הלב, שאולי נדדה מעט במהלך התצוגה הממושכת.

שבוע ימים אחר כך — ולאחר שהקולקציה של עסאף זכתה לשבחים בכל אחת מהביקורות בתקשורת — הבוגרת הטרייה, בת 27, מודה שציפתה לתגובות האוהדות. “אני חושבת שברגע שאתה הולך עם האמת שלך, ברגע שיש לך קונספט ואתה עומד מאחוריו, אז יש לזה כוח”, היא אומרת בביטחון שקט, ונזכרת איך התעוררה בבוקר שלמחרת האירוע אל הודעת דוא”ל מהמנחה שלה בפרויקט, ד”ר עומרי גורן, ובה ברכות על הביקורות החמות. “אז בעצם הבנתי שהצלחתי, התחלתי לקרוא את כל מה שכתבו עלי ברשת ושמחתי מאוד”.

Samar-1

הקולקציה של עסאף בתצוגת הגמר. מאתגרת את הצופה בלי תיאטרליות הרצי שפירא

השמחה הזאת הביאה איתה הקלה גדולה והתירה סבך לחצים שליווה את עסאף בעבודה על הקולקציה. “אצלנו בחברה יש המון ביקורת לא בונה לגבי עיסוק מחודש במסורת. מצפים ממך לכבד ולשמר את המסורת, לא להרחיב אותה להקשרים מודרניים, ולכן אוסרים או מקשים עליך לעשות לה עיבוד חדש”, היא אומרת, ומוסיפה כי גם לה עצמה היו לבטים רבים לגבי בחירת הנושא. “חששתי ליפול למקום הזה שהפך לכמעט קלישאה, ולעשות את מה שמצופה ממני כסטודנטית הערבייה היחידה בכיתה שלי — משהו שקשור לסכסוך הפלסטיני־ישראלי עם בדי כאפייה או ערבסקות”.

וכאילו שהעמדה הזו אינה מורכבת ונפיצה כשלעצמה, עסאף גם בחרה לעסוק בזהותו המשתנה של הגבר הפלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ואגב כך להשמיע ביקורת חברתית, על האליטות הישנות של החברה הפלסטינית. להבנתה, בני האליטות הללו ואנשי ההנהגה לא מילאו את תפקידם בשמירה על זהותו של העם הפלסטיני בתקופת השלטון הבריטי. במקום זאת הם עברו תהליך של מעין התבוללות, ניסו לחקות את תרבותו של העם השולט תוך טשטוש תרבותם שלהם, ניסיון שביטויו החיצוני המובהק היה נוהגי לבוש חדשים. על פי תפישתה, ההשלכות של תהליך ההתמערבות הזה ניכרות גם כיום בזהותו של הגבר הפלסטיני, ובגישתו לכיבוש הישראלי.

יש כאן ציבור שפתאום הפך את עצמו לאירופי משום שחי עם אנגלים, נסע ללבנון שהיתה אז מרכז תרבותי מודרני, והלך לאיבוד”סמר עסאף

“בני האליטה הפלסטינית מאמינים שהצליחו לשמר את הזהות שלהם לאורך השנים”, היא אומרת, “אבל הם נחלשו מהר מדי מול הבריטים, לא הצליחו לייצג את העם שלהם בכבוד, ומהר מאוד קרה התהליך הזה שאני מדברת עליו, שבו רבים פשטו את הלבוש הערבי המסורתי והתחילו ללבוש חליפות מערביות. ולבוא עכשיו ולהגיד ‘השתניתם’, ‘הלכתם לאיבוד’ או ‘התפוררתם’ זה חשוב מאוד בחברה שהיא מאוד גברית ואף אחד בה לא מדבר על זה. תמיד מדברים על הקורבנות של הנשים, אף אחד לא מדבר על החולשה של הגבר הפלסטיני. הגברים מאוד מכונסים בעצמם ולא מסוגלים לזהות את השינוי שחל בהם או לשאול את עצמם שאלות על כך”.

כדי להמחיש היא מזכירה את סבה מצד אביה, ואת הנוהג שעליו הוא מקפיד עד היום. “בן שמונים ומשהו, הוא עדיין מתעורר כל בוקר, לובש את החליפה המערבית המגוהצת היטב שלו, עם העניבה ונעלי הלכה, ופשוט מתיישב בבית. כשאני שואלת אותו, ‘סבא, מה…?’ הוא אומר לי שהוא אוהב ככה. שככה נוח לו. כמובן שסבא שלי הוא לא היחיד שעושה את זה, ומי שלא בא מהמסורת שלנו אולי לא ישים לב שיש כאן ציבור שפתאום הפך את עצמו לאירופי משום שחי עם אנגלים, נסע ללבנון, שהיתה אז מרכז תרבותי מודרני, ואחרי כן הלך לאיבוד”.

Samar-2

מתוך הקולקציה הרצי שפירא

אחד המקורות לקולקציה שלה היה תצלום שמצאה באלבום המשפחתי, המתעד את אבי סבה בחתונה משפחתית בנצרת בשנות ה-50 של המאה שעברה. “הפתיע אותי לראות את כל הגברים בחליפות המחויטות האלו, ועבורי זו היתה עוד הוכחה לוויתור המהיר מדי על הלבוש המסורתי. כמובן שבפועל זה נעשה בהדרגה: בהתחלה לבשו את הקומבז ומעליו מקטורן. אחר כך חליפת שלושה חלקים, אבל עדיין עם כאפייה וקומבז, עד שהכאפייה ‘נעלמה’ מהמלתחה ומהלבוש היומיומי ונותרה סמל למאבק הפלסטיני. העניין הוא שאני לא חושבת שהם היו מודעים לכך. הם באמת מאמינים שהצליחו לשמר את המסורת שלהם”.

מנקודת המוצא הזאת החלה עסאף את הפרויקט שלה בהצבה של סמלים ערביים מוכרים על לוח העבודה. “כמובן שקודם כל שמתי על הקיר הדפס של כאפייה ורקמה פלסטינית, אבל חששתי מאוד ליפול לכל המלכודות הצפויות. בייחוד משום שכשהתחלתי לעבוד המסרים שלי היו מאוד מבולבלים והמחקר לא מגובש. אבל עם הזמן התחלתי לקנות חליפות מחויטות וקומבז, ופשוט פירקתי אותן בניסיון להבין אותן טוב יותר”.


Samar-3

החליפה שהתעגלה נועה יפה

גורן, שליווה אותה בפרויקט ונפגש איתה לצורך כך בכל שבוע, מסביר כיצד התגבשה עמדתה המתוחכמת ביחס להיסטוריה ולהוויה המקומית. “הרעיון של סמר היה ליצור הכלאה חדשה בין הזהות הערבית לזו האנגלית, ודרך זה להעלות שאלות על זהות ואובדנה. כלומר, לא בהכרח לחפש למי להפנות אצבע מאשימה, אלא לנתח זהות ודרך הניתוח הזה להעלות תהיות לגבי מה שיכול היה לקרות אלמלא ויתרו הגברים הפלסטינים על זהותם המסורתית”, הוא אומר, ומתאר את עסאף כסטודנטית חרוצה וסקרנית. “למרות שבשלב מסוים היה לה רעיון ברור מאוד לגבי מה שהיא רוצה לעשות, היא תמיד נותרה קשובה להצעות ולרעיונות חדשים, ולא ויתרה לעצמה עד שהשיגה תוצאה שהשביעה את רצונה. נהניתי מאוד לעבוד איתה”.

ראש המחלקה לעיצוב אופנה בוויצו חיפה, רן שבני, שלימד את עאסף בשנה ג’, סבור כי לחיבור בין עסאף לגורן היתה תרומה מכרעת לפרויקט ומוסיף כי “סמר יודעת טוב מאוד מה היא רוצה, יש לה דעות נחרצות ואין לה שום בעיה להביע אותן”. בנושא הפלסטיני, הוא נזכר, היא עסקה עוד קודם לכן ודיברה על שטחים ועל מפות גיאוגרפיות. “למעשה כבר אז אפשר היה לראות שאם כסטודנט אתה מתחבר לנושא שקרוב ללבך, רוב הסיכויים שתגיע להישגים טובים, כמו שקרה עם פרויקט הסיום שלה, שהוא מהמם”.

התוצאה הסופית בפרויקט — הקולקציה — אכן משקפת את הרעיון של עסאף באופן משוכלל ומעודן, ומאתגרת את הצופה דווקא משום שאינה תיאטרלית מדי או שואפת לניסוח חד משמעי. כזאת, לדוגמה, היא חליפת צמר חומה בצללית אנגלית מסורתית, שרבידת הבד מתבדרת כשכמייה בחלקו העליון של המקטורן שלה. על הקווים המעוגלים של החליפה הזאת, ועל האפיון הנשי הניכר בה, אומרת עסאף שלא נולדו באופן מודע. “זה כנראה בגלל שאני אשה שמעצבת, ולא משום שרציתי לרמוז על החולשה של הגברים האלו באמצעות אפיון נשי”.

Samar-4

מתוך הקולקציה הרצי שפירא

ברור שבמקרה הזה למלה “שופוני” יש משמעות החורגת ממובנה הרווח, של רברבנות.

“כן, זה גם ‘תראו אותי, שמישהו יראה אותי’, וגם ‘על מה בעצם יש לראות אותך? מה עשית? איך התמודדת?’”

לונדון מחכה לה

אתה מכיר את זה שאני הערבייה היחידה שתמיד צריכה לענות על הציפיות מהערבי הטוב? אבל ברגע שאת מחוברת לערביות שלך, את יכולה להיות שלמה עם זה” סמר עסאף

היא ילידת חיפה, בת לאב קבלן שיפוצים ולאם גננת שכיום מטפלת בפעוטות בביתה (“בכל שנה בערך מתחלף לי אח יהודי שאמא שלי מטפלת בו בבית”) ואחות לשניים. ככזאת, היא מספרת, גדלה בבית “די מודרני, בחברה די מודרנית, שבה הבחורה יכולה לצאת וללמוד ולעשות פחות או יותר מה שבא לה, אבל היא עדיין כבולה לתפישות שמרניות של נישואים וחיי זוגיות שבמסגרתן היא נשאלת: ‘טוב, מתי תתחתני ותקימי משפחה?’ אפילו לבחורים בני גילי קשה לשבת עם בחורה שמצהירה שהיא רוצה לשנות משהו בחברה שלה. ולי קשה מאוד עם אנשים שאומרים לי מה לעשות. זה מרתיח אותי. אני לא חושבת שאשה צריכה לנהוג בתוקפנות כמו־גברית כדי להיות פמיניסטית, אבל אני פשוט מתרתחת מהר”.

ואיך את רואה את הטיפוס הערבי החדש האידיאלי?

“אין לי אידיאל לטיפוס הערבי החדש, אבל אשמח אם הגברים מהדור הצעיר יהיו מסוגלים לבטא תכונות שנחשבות נשיות יותר. אני חושבת שגברים אמיתיים יכולים גם להתלהב מבגדים, לא לחשוש מכוח של אשה או מתיוג שלהם כנשיים, וגם להודות בכישלון. להודות למשל שקשה להם ושהכיבוש התיש אותם. לצערי זה כמעט לא קורה במנהיגות שלנו, שמנסה להציג חזות חזקה ומנצחת. הכיבוש שינה בנו המון, ואם לא ננסה להבין מה בדיוק קרה כאן, מה זה שינה בנו ומה אנחנו רוצים לעשות עם זה, זה יהיה מדכא מאוד”.

המצב הקיים הניע אותה לנסות את מזלה מעבר לים, ובקרוב היא מתכננת לטוס ללונדון. “יש לי משפחה שם, ואני אבין איך התעשייה הבינלאומית עובדת, מה אפשר לעשות ואיך. ורק אחר כך אבדוק אם אני חוזרת לפה ומקימה מותג עצמאי. כי פה קשה מאוד ליצור בין כל המתחים — הפוליטי, הכלכלי, החברתי, התעסוקתי — לא נשאר לך המון פנאי נפשי להתמקד בפיתוח היצירה שלך. היו ימים שהייתי חוזרת הביתה ונשכבת על הספה ולא מבינה למה כל המתח הזה”.

כאשה ערבייה צעירה בישראל של שנות אלפיים מצבה של עסאף מורכב להפליא כמתבקש, וניכר בה מאבק פנימי בין הרצון הזה לברוח לרצון להתמודד כאן ועכשיו. קשה לה, היא אומרת, עם התפישה הרווחת כאן לגבי ערבים, זו שמצמצמת את הווייתם ל”חומוס טוב, כאפייה וקצת דיבור על מעמד האשה. יש לי המון דברים לומר על כך, ומצד שני אני שונאת את העמדה הזו של קורבן. זה לא מוביל לשום מקום. פשוט צריך להיות אמיתי עם עצמך ולעבוד עם זה”.

אלא שלא פשוט להיות אמיתית כשאת מודעת למבט שנח עלייך, לציפיות מסביב. “לפעמים הצד הישראלי בוטה ומצנזר, ומצד שני לחברה יש ציפיות גבוהות ממך, בנוגע למה שאת צריכה לעשות”, היא אומרת.

למה את מתכוונת?

“לצורך הזה לענות על הציפיות מהערבי הטוב. ברגע שאת מחוברת לערביות שלך, את אמנם יכולה להיות שלמה עם זה. ועם זאת לפעמים זה לא קל. היו כל מיני התלקחויות, בייחוד במהלך המלחמה בעזה. עשרות אנשים מחקו אותי מהפייסבוק שלהם כי הזדהיתי עם עזה. אלו הזמנים שבהם אני רוצה לקחת מזוודה ולברוח מפה. אני אמנם חיה בחיפה שיש בה דו קיום, אבל כמה צריך להעלים את הכאב כדי לשמור על הדו קיום הזה? הנכבה הוא אירוע שמעצב אותי למרות שלא חוויתי אותו על בשרי, למרות שאבא שלי מעולם לא דיבר עליו. ועם זאת, הגישה שלי היא לא של ‘מגיע לי’ ו’מי היה כאן קודם’. ואני חושבת שאם לא נבין מה קרה וננסה לפתור את המשבר המתמשך, רק נמשיך להתגלגל בשנאה ובאלימות. וחבל מאוד”.

הכתבה פורסמש במוסף הארץ ב 7-10-2015