סנטה קלאוס, לא איסלאמופוב מאת סייד קשוע

ואם פעם אחת בשנה אתן גם אני לילדים שלי להרגיש כמו ילדים רגילים בסביבה רגילה, כמה נורא זה יכול להיות?

כריסמס. הכל מסביב בסימן החג. הבתים בשכונה קושטו באורות צבעוניים, חלק מהשכנים הדמיוניים שלנו העמידו בובות מוארות בגינה, אחרים הסתפקו בכריכת חוטים של פנסי חג סביב עמודי הכניסה לביתם. הבית שלנו בולט בחשכתו, וסוף סוף אני מזהה אותו בקלות בשובי הביתה עם רדת החושך. מחשיך כאן מוקדם מאוד, אבל אין שלג, מה שמעיב על אווירת החג. כריסמס בלי שלג? תוהים מדי יום בטלוויזיה.

כל מה שמשודר בטלוויזיה עוסק בכריסמס, כל ערוצי הסרטים, כל הסדרות למבוגרים ובעיקר לילדים. כריסמס ללא הפסקה סביב השעון, ואני יושב עם ילדַי הקטנים מול המסך ורואים עוד סרט ועוד סדרה, וסנטה קלאוס קם לתחייה, כי הכל עניין של אמונה, וחברה בה לפחות הילדים מאמינים בסנטה היא בהכרח חברה יותר מלוכדת, משפחתית, בריאה בנפשה. אז כן, יש לרמות, לפחות את הילדים, ולנטוע בלבם את הספק הקטן הזה שמא סנטה אכן קיים. לא זוכר שראיתי דבר אחד בטלוויזיה האינסופית שאני צורך עם ילדַי שיצאו לחופשת החג שמזכיר את ישו, את הנצרות או את בית לחם. זה בעיקר הקוטב הצפוני, שם נולד סנטה, וזה בעיקר חג של עץ מקושט שהאנושות חייבת על מנת להרגיש כמו בבית, כמו בני אדם. את העצים המוארים ניתן לראות מבעד לחלונות הבתים, ולנו אין עץ, ולפעמים אני חושב, מה חושבים הילדים?

ולפעמים אני חושב לעצמי מדוע לכל הרוחות איני קונה עץ כמו יתר השכנים, הרי בנצרות אין שום זכר לאשוחים, וגם אם היה, למה אני לא קונה גרביים אדומים, הרי קמין כבר יש, ומדוע אני לא תולה אותם כפי שראיתי בסרטים וקונה מתנות לילדים?

יכולתי בקלות לגלוש באחד מאתרי האינטרנט, לחפש משהו כמו “המדריך השלם לכריסמס” ולאמץ חג במקום פליטים.

kashua-in-chistmas-1--

איור: רועי רגב

לפעמים נדמה לי שאני מתעלל בילדים שלי, לפחות כשהדבר מגיע לזהות לאומית ודתית. הרי בסופו של דבר מישהו יסמן אותם על תקן חריגים, גם אם בעצמם לא ינקטו שום עמדה להגדרה עצמית, הרוב המקיף אותם ירגיש צורך מוסרי לעשות זאת במקומם.

“את יודעת מה זה איסלאמופוביה?” מצאתי את עצמי שואל את ילדתי, בעודי בטוח שכהרגלה תתעלם ממני ומהשאלות חסרות הטעם לי, אלא שהיא הפתיעה, הורידה את האוזניות מראשה, עיקמה את פיה בזלזול היאה לאבא טרחן שתוקפו פג לפני כמה שנים, “ברור”, היא אמרה, “כל יום שואלים אותי בבית ספר, אז תגידי, מה העניינים בפריז?”

“ומה את עונה להם?” התחלתי להתעצבן, מחכה לתשובה מילדתי שחבשה חזרה את האוזניות והתעלמה ממני לטובת עוד שיר של דרייק.

שאלוהים יסלח להם היהודים, קרעו אותנו לגזרים, זרקו אותנו לכלבים. באשמתם אנחנו עוד חולמים על מדינת לאום שתעשה נסים ותרפא את כל הפצעים. גם אם חלום זה אינו ממשי, ואולי זה טיבם של חלומות. דווקא כאן, במערב התיכון של ארצות הברית, גיליתי שאני חולם. תמיד טענתי שאיני חולם כלל, ואם כן, מעולם לא זכרתי חלום, רק התעוררתי מבוהל בלי לזהות פרטים מהסיוטים שתקפו אותי. והנה כאן סוף סוף אני מבין על מה מדברים כשמדברים על חלומות.

כך חלמתי הלילה שאני צועד במרכז העיירה בשעת בוקר מוקדמת, לעבר המכונית שלי, ופתאום אני רואה גבר צעיר יוצא מסמטה שמעולם לא ראיתי קודם לכן ובידו, אי אפשר לטעות, שקית שקופה ובה עשר פיתות חמות שמאיימות להמיס את שקית הפלסטיק. אני צועד למקום שממנו יצא הגבר הערבי, היה לו שפם. אין מה לעשות, גם בחלומות אני ניזון מסטריאוטיפים. ואני מוצא את עצמי נכנס לסמטה שופעת חיים, מאפיות וחנויות ממתקים, כמו בעיר העתיקה. ואנשים יוצאים עם בייגלה ירושלמי וחתיכות קטנות של עיתונים ובהן זעתר עם סומסום, אחרים יוצאים עם מגשי כנאפה עם הנשר של ג’עפר. אני צועד נפעם לאחת המאפיות, וברור לי לגמרי שהמוכרים הם ערבים, פלסטינים. אני מביט על מדפי הלחמים והכל הופך ללחמים זרים, מערביים, ואין זכר לפיתות ולבייגלה של העיר העתיקה. המוכר ואשתו ודאי חושבים אותי לזר, אני רק אדבר, הם ישמעו את המבטא שלי וידעו שאני אחד משלהם ויתנו לי פיתה. רק שאני לא מצליח להגיד כלום למוכר, שמביט בי בעוינות, עד כדי כך שאני מעדיף את הזרות על פני המבט המטיל ספק בזהותי. “אני מצטער”, אומר לי המוכר בחיוך ללא מילים, “אנחנו פותחים רק בחמש בבוקר”. הבטתי בשעון שהראה חמש והתעוררתי.

אני אהיה סנטה השנה, החלטתי ושיתפתי את אשתי בתוכנית. אני לא ארד מהארובה ולא אעטה חליפה אדומה, אבל אני רוצה להשאיר מתנות ליד תנור העצים בסלון, ואני רוצה שהילדים יתעוררו בבוקר החג ויופתעו לגלות מתנות עטופות בנייר צבעוני ומקושטות בסרטי נייר שנקשרו כפרחים.

“אתה חושב שהם גם ישמעו צלצול פעמונים כשיפתחו את המתנות שלהם?” היא שאלה בזלזול, ולי לא היה נעים להודות שכן, בעיני רוחי דימיתי אותם מתעוררים מוקדם בבוקר החג, שלג רך יורד בחוץ, הילדים רצים עם חיוך ענקי במדרגות העץ, יודעים שסנטה לעולם לא יאכזב אותם ותמיד יביא את המתנות שהם ביקשו.

“את יכולה לפחות לשאול אותם מה הם רוצים?” ביקשתי מאשתי שתשתף פעולה עם התוכנית כשהתחלתי להתלבש בדרכי לחנות הצעצועים.

“לאן אתה הולך?” היא נזפה בי.

“לעשות לילדים שמח, לעשות להם כריסמס, מה הבעיה שלך, אני לא מבין, תראי אותם, אין להם מושג בכלל איפה הם חיים, לפעמים נקרע לי הלב כשאני חושב עליהם, אז לפחות בכריסמס הזה לא ירגישו שוב כמו זרים, קצת מתנות לחג ריבונו של עולם, מה קרה? אסור להם להרגיש פעם אחת כמו יתר הילדים?”

“בסדר”, היא אמרה, “אבל כריסמס כבר היה אתמול”.

kashua-in-chistmas

חצר מקושטת לכבוד חג המולדBoston Globe via Getty Images

 פייסבוק  טוויטר  גוגל פלו