ספרדי כפול מאת ג’קי לוי

 

מה הקשר בין מתקפת הטרור בברצלונה לגירוש יהודי ספרד, ומה הסיכוי שאאחוז באזרחות כפולה

בניגוד לעיתונאים אחרים, לי עצמי אין מקורות בברצלונה. אבל תחושת הבטן הפשוטה שלי אומרת שמאז הפיגוע בסוף השבוע האחרון שאלו את עצמם לא מעט ספרדים “למה אנחנו?” ו”למה זה מגיע לנו?”

אחרי הכל, הספרדים הם לא עוכרי פלשתין, ואי אפשר להאשים אותם באנטי־ערביות או בפרו־ציונות. וגם אם היה אפשר להאשים אותם במשהו מכל זה, זה בטח לא היה מצדיק את פיגוע הדריסה הרצחני שהיה שם בשבוע שעבר. איך בכלל אפשר להצדיק מעשה כזה? 

אבל עבור היגיון אירופי מסוים זה היה מסדר קצת את העניינים. מגוחך ועצוב ככל שזה יהיה, בכל הנוגע לטרור, העולם כבר התרגל להאשים את הקורבן. לא כל העולם ולא תמיד. אבל כמעט כולם וכמעט תמיד מאשימים את הקורבן. זה מה שעושים כשאין לך כוח להתמודד עם הבעיה עצמה. אם הספרדים היו “אשמים” במשהו, אז היה אפשר, לצד הגינוי והזעזוע, גם להתעטף צדקנות ולרמוז שהיה אפשר למנוע את כל זה. 

מרגע שהתפרסמו פרטים נוספים, התברר שהאסון שהתרחש הוא אפס קצהו של האסון שתוכנן. לנוכח המידע הנוסף שאלות חסרות תוחלת כמו “מה עשינו?” ו”על מה אנחנו נענשים?” מקבלות תוקף כפול ומכופל. 

את העובדות היבשות אי אפשר לעכל. הנה מתאספת חבורה של צעירים מקומיים, ממוצא – נו, מה זה חשוב המוצא? – ובמקום לתכנן טיול, להקים מועדון אוהדי כדורגל או לפתוח עסק, הם משקיעים את השנים הכי יפות שלהם באיסוף מכלי גז בכמות שתספיק להרים באוויר את קתדרלת סגרדה פמיליה. 

במקום לשאול מה עשינו, כדאי היה לשאול “למה הם רוצים לפוצץ את הקתדרלה?”, “יכול להיות שהארכיטקטורה המוגזמת חרפנה אותם?”, “מה הקטע שלהם עם סמלים מקומיים?”, והכי פשוט: “מה הם מבקשים להשיג?” 

אבל המערב חוזר ומחפש מניע מוסרי מאחורי מעשי טבח. כאילו לא מדובר ברוצחים, אלא באבירי מצפון, אלי נקם, או לפחות שליחים של ההשגחה העליונה. 

לְמה הדבר דומה? לחיילי באולינג שעומדים בקצה המסלול ורואים כיצד כדור כבד מתגלגל לעברם. תכף הוא יפגע במרכז החבורה, ירמוס כמה ויזרוק הצידה כמה. וה”חיילים” דמויי הבקבוק האלה שואלים את עצמם: למה אנחנו, מה עשינו לו? 

וברור שזה מה שהם שואלים, כי מה עוד נשאר להם לעשות? ומכיוון שהם בסך הכל די סתומים, קשה להם להעלות על דעתם שזה לגמרי לא אישי. איך הם אמורים לנחש שבקצה האחר של המסלול עומדים שניים ומתחרים ביניהם מי יפיל יותר, וזה הכל? 

  •   •   •

בירושלים אהבו פעם לספר בדיחה עממית שהיא בעצם משל על כל זה. מכיוון שזאת בדיחה ירושלמית, גרסת המקור שלה היא מאוד עדתית, שלא לומר גזענית. אבל אפשר לנסות ולספר אותה בלי להגיד אפילו פעם אחת “כורדי”, או “מרוקאי”. ואפילו לא “ספרדי” או “אירופאי”.

ובקיצור, שני חבר’ה ירושלמים, לא חשוב מאיזו עדה, יוצאים לספארי באפריקה. הם השקיעו בנסיעה הזאת את מיטב חסכונותיהם, ולכן די מתבאסים לגלות שכבר שעות הם הולכים ומזיעים ועדיין לא ראו שום דבר חוץ מיתושים. 

ברגע שהם כבר מתכננים להגיש תביעה נגד סוכנות הנסיעות, הם רואים מולם אריה. אריה זכר, בוגר ואמיתי. אממה? (בכל זאת, סיפור ירושלמי), האריה שקוע בשינה עמוקה בדיוק כמו קרובי משפחתו בגן החיות התנ”כי. “מה טוב באריה ישן?” “והאם בשביל זה באנו עד כאן? והכסף….” 

בשלב מסוים מציע צ’ארלי לשבור את הנאחס ולזרוק אבן קטנה על האריה. סתם כדי שיהיה יותר מעניין. נחום, חברו הטוב, קצת מתלבט. אבל צ’ארלי לוקח את הסיכון, והאבן אכן נזרקת. היא אפילו פוגעת, והאריה מתעורר. למען האמת, הוא מתעורר לא טוב. ברגע שהוא מזהה מהיכן עפה עליו האבן, הוא פותח במרדף אריות רעמתני וזועם. 

הרגע הזה כבר לא מזכיר לאף אחד מהם את גן החיות התנ”כי. תגידו מה שתגידו, ברגע זה צ’ארלי וגם נחום לגמרי לא משועממים. הם רצים מהמקום אחוזי פלצות. צ’ארלי, שמטפס בזריזות על העץ הראשון שהוא רואה, מופתע לגלות שנחום נשאר למטה ונשען על הגזע.

“אידיוט! למה אתה לא מטפס?”. “למה, אני זרקתי? אתה זרקת!” עונה נחום.

מסורת עתיקה שעוברת אצלנו במשפחה מספרת שלפני קצת יותר מ־500 שנה דיברו אצלנו ספרדית, ואפילו גורשנו מספרד כדת וכדין, על פי צו שהיה כתוב בספרדית מלכותית, משובחת ומסולסלת. למותר לציין, אף ארגון נקמה יהודי לא תלש ולו שערה ספרדית אחת כנקמה על הגירוש. 

זה מצחיק, כי פה ושם יש קולות שטוענים שהטרור בספרד הוא נקמה על ה”רקונקיסטה”, הכיבוש הנוצרי של ספרד מידי המוסלמים. כיבוש שהסתיים ב־1492. כמו הגירוש. 

לא פעם, כשאני מדפדף בעיתונים, קופצות לנגד עיניי מודעות שמבשרות שעל פי השם והמוצא של משפחתי, אני יכול לסדר לנו ולילדים דרכונים ספרדיים, או לפחות פורטוגליים. בכל פעם מנצנץ בתוכי פיתוי צהבהב, נאלח וזעיר. “למה לא”, הוא קורץ, “יאללה, תיקח. לא בשבילך. בשביל הילדים”. לפעמים הוא אפילו לוחש לי “זה בחינם, מה רע?” ואז, בתוך שנייה וחצי, לפעמים אף פחות, עולה בי גיחוך ומעיף לכל הרוחות את ההצעה המגונה הזאת. 

  •   •   •

ועוד דבר. חודש אלול הגיע, ואצלנו – הספרדים – התחילו לומר סליחות. מכל פסוקי התנ”ך, הסיפור שהשפיע יותר מכל על מנהג הסליחות הוא הסיפור על יונה הנביא. העיר הגדולה נינווה שקועה בשחיתות עד צוואר, ורק אם אנשיה יכירו בכך ויתקנו את מעשיהם, הם יצילו את נינווה מקטסטרופה. זאת הסיבה שיונה נשלח לתת להם בראש, וזאת הסיבה שהסיפור הזה חוזר וצף, בציטוטים, אזכורים ופרפראזות, מתחילת ימי הסליחות ועד יום כיפור. 

אבל נוסח הסליחות לא נפתח בשורה שיונה משגר לחוטאים מנינווה, ולא בציטוט מתוך דבר האלוהים. שורת הפתיחה של הסליחות היא “בן אדם, מה לך נרדם” – שורה שרב החובל (קעקועים, מחסור בשיניים, בלי חולצה, עובד אלילים) מטיח ביונה הנביא, איש האלוהים. ההוא שהמקצוע שלו הוא להטיף לאנשים אחרים. לא פעם אלו הם בדיוק האנשים שזקוקים לתיקון הכי דחוף.

(איור: עציון גואל)